מונולוג
נקמה בגרמנים

אשתי ואני בנים לניצולי שואה.

הורינו אבדו את רוב בני משפחתם, הורים, אחים אחיות וקרובים רבים נוספים במשרפות ובמחנות המוות.

הם עלו ארצה מיד לאחר המלחמה, נישאו והקימו משפחות. כאשר נישאנו היינו בני הדור השני שהוליכו לחופה בהתרגשות ובלבבות הולמים. ברבות השנים כאשר בס”ד נולדו ילדינו לרוב נקראו על שמם,  ילדינו זיכו אותם בשמחה מיוחדת, הם ראו בהם את יקיריהם שאינם.

כאשר נולד נכדנו הראשון (שהיה הנין הראשון שלהם) נסענו כולנו לבית החולים לבקר את היולדת ואת התינוק החמוד. עמדנו כולנו סביב העריסה וכדרכו של עולם הושמעו הערכות למי דומה וכו’ וכו’..

חמי ז”ל עמד בצד ולא השתתף עמנו בחגיגה.

שאלתי אותו “אבא על מה אתה חושב? אתה נראה מהורהר מאד”.

והוא ענה לי: “אני מדמיין לעצמי את הקאפו הגרמני שלנו במחנה ברגן בלזן שהיה צועק כל יום במסדרים “יודן קאפוט”! יהודים אבודים מחוסלים! מי קאפוט?! אתה או אני שזכיתי לראות נין שזה עתה נולד, שאתה בודאי לא זכית לכך!!!?”.

* * * *

וכך בכל פעם שבישרנו להם על הולדת בן, נכד או נין, היתה תגובתם “נקמה אין דדייטשן”! – נקמה בגרמנים.

* * * * * * * *

כי אכן התאווה השטנית להרוג ולאבד את זכרם של היהודים נבעה מהידיעה כי אנו מייצגים את האלוקים, וזאת לא יכלו לסבול. על כן הראשונים שנפגעו היו בתי הכנסת, לא רק בליל הבדולח, בכל מקום אליו הגיעו היו בתי הכנסת ראשונים מטרה להרס ולהשפלה, את הרבנים והאדמורים ושאר האישים התורניים רדפו עד חורמה.

כי כל יהודי ייצג בעיניהם את הקב”ה ואכן כל אחד מאיתנו יש בו צלם אלוקי, כלשון התפילה “נשמה שנתת בי טהורה היא”, ההולכים בתורתו ושומרים מצוותיו הם הם הנקמה הגדולה.

טכס כזה או אחר חולף, מטס מעל שמי אושביץ מסתיים, אך החיים וממשיכים את אמונתם, לומדים את תורתם ונושאים את שמם ניצחו אותם.

הם זכו בפטירתם בשם טוב ובשיבה טובה ללמעלה ממאה נקמות באויביהם.

ה’ ינקום דמם.