פרשת תצווה – פורים
סולם העליה – התמדה
"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד:"
(שמות כ"ז, כ')
ההבדל בין שתי הפניות בולט.
בעוד בפרשת בניית המשכן, כליו וחלקיו חוזרת התורה על לשון של תרומה ונדבת לב, במצות הדלקת המנורה והשמן הנצרך לכך כותבת התורה לשון ציווי: "ואתה תצווה".
הרשב"ם עמד על כך, וביאר, ובדבריו יש לנו מסר חשוב.
הקמת המשכן וכליו הצריכה תרומה חד פעמית – זהב, כסף ונחושת וכו', ומהם נבנה המשכן. לעומתם השמן להעלאת הנרות נצרך בכל יום ולדורות, ועל כן יש צורך בציווי. אין די בהתנדבות.
מכוחות הנפש הטבועים באדם היא השאיפה לשינוי וחידוש.
כל דבר חדש וחד פעמי, אף אם הוא קשה לקיום, קיימת באדם השאיפה להשיג ולהצליח, והחידוש קוסם לו וממריץ אותו. אך פעולה מתמשכת החוזרת על עצמה נתונה לסכנת שחיקה ואובדן ההתלהבות בעשייתה.
אך רק העבודה הקבועה בונה ומרוממת את האדם. כך הוא עולה מדרגה לדרגה ביציבות ובבטחה, בניגוד להתלהבות ממעשה, אפילו גדול, שפגה ואינה משפיעה לעומק.
העלאת הנרות במנורה שהייתה מעשה יום יומי, צריכה ציווי מיוחד, שבה ידע התורם להתעלות.
ועל כן הלשון "תצווה".
* * *
התרוממות הרוח שעברה על העם אשר ניצל באורח כה פלאי ובהשגחה גלויה, ממצב שנראה כלאחר יאוש – המלך וראש השרים חוברים יחד לתכנית שלא ניתן לשנותה: "כי כתב אשר נכתב בשם המלך… אין להשיב… ". ותוך יום!! נתלה המן יוזם התכנית, והמלך משנה את עורו במהפך בן מאה ושמונה מעלות!!! נותן את בית המן לאסתר, ואת טבעת המלך למרדכי היהודי.
כדי לשמר את רגשות האמונה, הביטחון והתודה לבורא, קובעים מרדכי ואסתר לדורות את פרסום הנס המופלא והגלוי, כדי ללמוד ממנו, כלשון הרמב"ן: "ומן הניסים הגדולים הגלויים, אדם מודה בניסים הנסתרים" (מהלך חייו ביום יום).
וכך תיקן הפייטן: "תשועתם הייתה לנצח ותקוותם בכל דור ודור". מכאן אנו שואבים כוחות, ומקווים בכל מצב לתשועת ה' וחסדיו הרבים.
הבה נשכיל בימי רצון אלו להפנים את האמונה בלבנו.