אב לאלפי בנות
על הרב משה פרדו זצ"ל
תלמידה אחת, יתומה מאב הייתה. אביה נפטר בקטנותה, ורבי משה אמר לה ביום הראשון ללימודים: "דעי, בתי, אני הכתובת. כל מה שאת רוצה וכל מה שאת צריכה, תבואי לבקש". ולא המתין שתבוא. מחפש היה אחריה, ובידו צנצנת עוגיות או שקית שקדים. כל מה שהורים שולחים, מציידים את הבנות. כשהיו מגיעים ללשכתו אורחים והמזכירות היו מביאות תקרובת מתוקה – ביסקוויטים, שתייה – היה מורה לארוז ולשלוח לחדרה, להרנין לבה. ולא רק לה דאג. למחרת הפורים קרא לה. השולחן היה מלא וגדוש במעדני משלוחי המנות שקיבל ממכריו ומוקיריו הרבים, בהם רבות מן הבוגרות, אלו המתגוררות בעיר. "אנא בטובך, עזרי לי לארוז", ביקש. מילא סל גדוש במגדנות, ונתן לה: "תמסרי זאת לאמא, זה בוודאי ישמח אותה", אמר… ישמח אותה, בראש ובראשונה, לדעת שיש מי שדואג כל כך לבתה…
בתקופת לימודיה, חלתה בצהבת קשה. שהתה כחודש ימים בבית החולים עד ששבה לאיתנה. כששוחררה, באה לבשר. הרופא קבע שעליה לנוח עתה בפנימייה עד שתתאושש כליל. רבי משה שמח לשמוע על השיפור במצבה, אך אמר: "את נראית חלשה, וזקוקה להשגחה. לא אסכים שתשהי בפנימייה!" הוא שלח אותה על חשבונו למלון אש"ל בטבריה, אל הגברת אסתר, שתדאג לה עד שתתחזק ותתרפא. בהוראתו נשלחה למרחצאות טבריה והחליפה כח עד שחזרה בכוחות רעננים. באה להודות על הדאגה והמסירות, אבל רבי משה לא אמר בכך די. "עכשיו חייבת את לשמור דיאטה קפדנית, להרבות בויטמינים ולמעט בשומנים". בהוראתו בישלו עבורה במיוחד, ורבי משה ביקש ממנהלת המטבח (כמה אצילי, שלא הורה ולא פקד. המטבח הוא ממלכתה!) שתואיל למסור לידיה את מפתחות המזווה והמקרר, כדי שתוכל לקחת פירות וירקות בלא הגבלה!
* * *
ביום שישי היה עובר בין חדרי הפנימייה, חדר חדר. סוקר את ההכנות לשבת, את הסדר והניקיון, ומחפש אחר בנות ממשפחות מצוקה ומעוטות יכולת. מעניק להן דמי כיס בצנעה. ידע שהנערות קונות, מי עוגה ומי מעט פיצוחים, מחדשות מלאי גרביים וכיוצא בכך לכבוד השבת. ואב נאמן דואג שלא תהיה אפליה, שכל בנותיו תוכלנה לקנות בשווה…
מספרת מדריכה: "פעם נקראתי ללשכתו. כשהגעתי, אמר לי: 'בתי, המכירה אַת אֶת החניכות?' משעניתי בחיוב גחן והרים שקית תפוחה, והניחה על השולחן. אמר: 'בתי, יש כאן כמה פריטי ביגוד, חלקי אותם בין הבנות הנצרכות. אם תצטרכי עוד, הודיעי לי'. נטלתי את השקית לחדרי ובחנתי את תכולתה, והתפעלתי מהביגוד המעולה והנאה, בטוב טעם וברמה כה גבוהה, תפירת עילית. נזכרתי במה שלימד אותנו בשעתו בהלכות צדקה, וראיתי עתה כיצד הוא מקיים זאת בעצמו. אין ביכולתי לתאר את שמחת הנערות. דוקא אלו מן הבתים העניים הלכו עתה בביגוד הנאה ביותר!"
* * *
הרב חיים אטיאס שליט"א ניגש אל רבי משה, סיפר שיש תלמידות שסובלות ממצב כלכלי דחוק בביתן, ואין להם סוודרים לחורף. ידע שלרבי משה קשרים חמים עם סוחרי ביגוד וטקסטיל בדרום תל אביב, מכריו משכבר הימים ומוקירי פעולותיו הכבירות. שיער שיפנה אליהם להתרים אותם, כאשר עשה ולא פעם אחת. אבל רבי משה לא נפנה לטפל בעניין, על הפרק עמדה נסיעה לשווייץ, מתוכננת משכבר, לביסוס המוסדות. כעבור כמה ימים הגיע משווייץ משלוח גדול של סוודרים יפים מאוד, מרהיבים, תוצרת שווייץ. רבי משה העדיף להלהיב לבו של אחד מנכבדי הקהילה שם והלכו יחדיו לחנות כלבו יוקרתית, בחרו את הסוודרים אחד לאחד, ואותן תלמידות שבאו מהבתים העניים ביותר, חסרי האמצעים, התהדרו באותו חורף בסוודרים הנאים ביותר והמחממים ביותר: "כל חלב, לה'!"…
* * *
מספרת אחת הבוגרות: "פעם הלכתי עם חברתי, והרב בא לקראתנו. נשא מבטו, קרא לחברתי בשמה המלא, ואמר בנועם: אבקשך, שתסתרקי יותר טוב"… הערת אב רחום.
מספרת אחת הבוגרות: "פעם עבר לידי, ולפתע פנה אלי בדברים. אמר: אולי לא שמת לב, ואולי זה קרה רק עתה. אבל יש חור בגרב. וזה לא מתאים לך, בתי… בת מלך אינה הולכת כך… אולי אין לך כסף לקנות גרביים חדשות, אז הנה, קחי… לא, אינך צריכה להחזיר לי. לא, אל נא תודי. ואם יחסר לך, תמיד, תבואי ואתן. זכרי תמיד שאת בת מלך ועלייך להיות לבושה בהתאם"… התייחסות אב רחום.
ומספרת אחת הבוגרות: "בתקופת החורף ארע קלקול במערכת חימום המים בפנימייה. מי שביקשה להתרחץ, נאלצה להצטייד במים חמים מן המטבח.
יום אחד חזרתי בלוויית חברה כשאנו נושאות בידינו דליי מים, והנה הרב לקראתנו. 'מה זה?' חקר בתימהון. 'מים חמים', ענינו. סיפרנו שמערכת הדוודים התקלקלה. כשמעו, ספק כף אל כף, תפס ראשו בידיו וקרא: 'הייתכן, בת ישראל לא יהיו לה מים חמים!' ועוד באותו היום הזעיק פועלים להתקין צנרת להעברת מים חמים, עוד לפני שיתקנו את מערכת הדוודים הקיימת!" הזדעזעותו של אב רחום!
סח הרב שלמה לורינץ שליט"א – שעזר לרבי משה רבות, כלכל מוסדות התורה: הצלחתו של רבי משה בגיוס תורמים הייתה כבירה. פעם פגשתי באחד מתורמיו הגדולים, ושאלתי ישירות: "הלא את מעונך פוקדים ראשי ישיבות נודעים, גאונים בעלי שם, והנה מעדיף אתה את רבי משה על פניהם! הכיצד?"
והוא ענה: "כיצד לא תבין! הם מבקשים עבור תלמידיהם, והוא מבקש עבור בנותיו. ולב מי לא ימס לשמע בקשתו של אב!"…
* * *
ובאותה הערכה והוקרה, באותו מאור פנים ורגש כבוד, חום והתחשבות, שוחח עם גביר אדיר מגדולי התורמים ועם אחרון העובדים. עם מנהלת וסגנית, מורה ומדריכה. עם בוגרת ותלמידה ועם ילד קט. כי "חביב אדם שנברא בצלם, וחביבים ישראל שנקראו בנים למקום". והוא, כקְטן משרתי הבורא יתברך, איך לא ירכוש כבוד ויקר למי שנברא בצלמו וקרוי בנו?
בוא וראה כמה טרח ויגע להטיב לילד רך בשנים, כמה השתדל להקל ולא התחשב בפטור של "זקן ואינה לפי כבודו"! יום אחד הבחין בבן שכניו הצולע קמעה. הבחין, ופנה, ושאל לסיבת הצליעה הקלה. סיפר הנער שיש לו בעיה מסוימת, ציפורן חודרנית, ועליו לעבור טיפול רפואי. אמר רבי משה: "בשעתו היתה לי בעיה כזו, ורופא בתל אביב לימדני כיצד לטפל בה בעצמי מבלי להזדקק לרופא. בוא אלי בכל בוקר בשעה שבעים ועשרים – ותוך כמה דקות אסיים את הטיפול. כך תספיק להגיע לתלמוד תורה ואני אגיע בזמן ל'אור החיים'!"
מובן שהנער התבייש לעלות ולקבל טיפול מרב זקן ונשוא פנים, ולא רצה לבטלו מהמון עיסוקיו ולהטריחו בזוטות כאשר ניתן לטפל בהן בקופת חולים. אבל למחרת היום בשעה שבע ורבע נקרא הנער לעלות לבית רבי משה. במרפסת כבר הכין שרפרף ומגבת, מספריים ואלכוהול, צמר גפן ואגד מדבק, הושיבו על כסא מולו והחל לטפל ברגלו בסבלנות ובמאור פנים. כפי שאמר, נמשך הטיפול דקות ספורות והוא הוזמן לבוא למחרת. שוב ניסה להתחמק, לא נעם לו. אבל רבי משה קראו לביתו מידי יום ביומו, משך כחודשיים ימים, עד שהבעיה נפתרה והצליעה נעלמה!
* * *
רגישות לזולת
אחת הבוגרות סבלה ממצוקה כלכלית. פנתה לעבוד בעבודות ניקיון, שטפה חדרי מדרגות. יום אחד עסקה במלאכתה, שטפה את המדרגות, ועיניה חשכו: הרב פרדו יורד, יצא מביקור באיזה דירה. ראה אותה בעבודתה הנחותה. בקושי שמעה אותו אומר: "סלחי לי, בתי, על שאני מכתים את המדרגות בנעלי. אילו ידעתי, הייתי ממתין שיתייבשו". הבחין במבוכתה, ואמר: "אל תתביישי, המלאכה מכבדת את בעליה, ומלבד זאת, בתי, אין הדחקות אלא מצב זמני. גם אני הייתי פעם פועל, עבדתי אצל משפחה. ולימים התהפך הגלגל, והם שלחו את בנותיהם אלינו. המעביד לשעבר היה בא ביראת כבוד לאספת הורים, וממתין לשמוע מפרדו מילה טובה. גם את תעלי על במתי ההצלחה. עוד תראי איזה בית תקימי, איזו משפחה לתפארת, ואת תהיי המלכה"…
ומספרת אותה בוגרת: "בתחילה הייתי כל כך נבוכה, רציתי לקבור עצמי מבושה. חשבתי לעצמי: הלוואי ולא הייתי נתקלת בו עתה! וכשהלך לדרכו, חשבתי: כמה נפלא שפגשתי בו, איך עודדני והצהיל את רוחי!"…
מספר אחד הפועלים: "הרב פרדו היה אומר לי: 'עלינו להודות לבורא עולם שזיכנו ליטול חלק בסיוע למקום הקדוש הזה' – כאילו אני, הפועל, והוא עליו השלום, המנהל, לשנינו חלק שווה… ובכל פעם היה שואל בשלום המשפחה, ובשלום אבי, מכירו בשמו. וזה היה נותן הרגשה טובה. כזה בן אדם הוא היה"…
* * *
אוהב את הבריות ומקרבן לתורה
כאשר מרן הרב מפוניבז' זצ"ל הציע בשעתו למרן הגאון רבי מיכל יהודה לפקוביץ שליט"א לעמוד בראש הישיבה לצעירים, עלה אל מרן החזון איש זצ"ל לקבל הדרכה, לשאלו מה הדרך להשפיע. אמר לו: "למה לך הדרכתי, לפניך הדרכת המשנה במסכת אבות: 'הלל אומר הווה מתלמידיו של אהרן… אוהב את הבריות ומקרבן לתורה'. ככל שתאהב אותם יותר, כך תוכל לקרבם יותר לתורה!"
רבי משה אהב את הבריות אהבה קורנת, כובשת, ומכוחה קרבם לתורה.
פעם, בעיצומה של שבת קודש, עשתה מכונית דרכה ברחובות בני ברק, מלווה במחאות "שאבעס" קולניות. נהגה שעט ברחוב עזרא עד סופו ו'נתקע' בקריית 'אור החיים'. מיד הוקף הנהג, בחור צעיר, בגערות וצעקות – חוצפה, עזות פנים, חילול שבת, ודווקא כאן. לפתע נראתה דמותו ההדורה, התמירה, של רבי משה. פניו מאירות בזיו השבת. חזר מתפילת מנחה. לרגע הועם הזיו, בראותו את ההתקהלות: "אני מבקש מכולן להתפזר". אמר בהטעמה. בתוך רגע נותרו ברחבה הוא, הצעיר והמכונית. "שבת שלום", האיר פניו לצעיר, "אתה מוזמן להיות אורחי". ובלבד שלא יכנס למכונית וימשיך בנסיעתו.
"אתה עובד כאן?" שאל הצעיר.
"כן", ענה רבי משה.
"אז אני צריך את פלונית. היא לומדת כאן".
"ודאי", השיב רבי משה, "תלמידה מעולה היא! ומי אתה?"
"אחיה", ענה. "באתי לקחתה. אבא נפטר. בערב ההלוויה".
המשפחה חילונית. האב היה מסורתי, שלח את הבת ל'אור החיים', כדי להצילה מהידרדרות. עכשיו, שנפטר, סברו בתמימותם שהלוויה דוחה שבת. שלחו להביאה.
בחכמתו ידע רבי משה שהתנגדות תצית אש. הבחור נחוש בדעתו, התלמידה תתקף הלם. תתפתח מריבה, ישפכו דמעות. אבל אפשר לפעול אחרת.
"מתי נפטר האב, ממה נפטר", שאל.
הצעיר סיפר ברצון, אבל קצר רוח היה. יש לשוב דרך ארוכה, וההלוויה במוצאי שבת.
"יש הלכה", הודיעו רבי משה, "מלינים את המת לכבודו: מותר אפילו לדחות הלוויה מיום אחד למחרתו, אם יגיעו עוד מלווים. אנו כולנו אוהבים את אחותך, היא מקובלת כל כך בחברה, ממש מעריצים אותה. אני עצמי רוצה להשתתף בהלוויה, ולשאת בה הספד. חברותיה, ודאי תרצנה גם הן להשתתף. אבל, מבין אתה, הרי לא ניסע בשבת. אני מציע שתהיה אורחי עד מוצאי שבת, ומיד עם צאת השבת נזמין אוטובוס וכל הכיתה תיסע!"
הצעיר הופתע, התלבט, ורבי משה התחנן: "הרי לא תוכל ליטול מאיתנו את הזכות להשתתף בהלוויה!"
לא, עוול כה משווע לא חשב לגרום.
הוא היה אורחו של רבי משה בסעודה שלישית, התפלל ערבית ושמע הבדלה, והנחה במכוניתו את האוטובוס הגדוש בתלמידות הכיתה. רבי משה ישב לצידו, והתלמידה הבוכיה ומחנכתה ישבו מאחור. לא היה אחד שלא בכה בהספדו, יחד עמו. תאר איך מקבלים נשמה בשמים, איך כל האבות באים ושואלים: מה הנחת בארץ, מי ימשיך את השושלת הנטווית ממעמד הר סיני, משלושת האבות…
ורבי משה בא לנחם, ורבי משה ארגן מניין. ורבי שמה דיבר ושוחח והיה לידיד אמת, וכל המשפחה שבה לכור מחצבתה!
מתוך הספר "ומשה היה רועה" / ש. מ. ולך
חורבנה של ירושלים נבע מכישלון ונפילה קשה בתחום חשוב זה. מוצב כאן יד ושם לאדם מיוחד, איש מעלה, אשר טוהר לבו ומידותיו הנאצלות העלו אותו לפסגה של חסד בהיקף לא יתואר.
סוחר אמיד ומצליח היה, ונחשף למצוקתם של בני תורה – מצוקה כלכלית ואף רוחנית. בהיחלצו לעזרה מצא עצמו הולך מחייל אל חייל. הקים מוסד לבנות ממשפחות מצוקה אשר בקשו להתחזק לאורה של תורה, ומהתחלה צנועה של כמה בנות הלכו והתרחבו הדברים לכדי הקמת "אור החיים", קרית חינוך באופן פנימייתי לאלפי בנות מרחבי הארץ. אח"כ קם ויסד לרגל הצורך חטיבות ביניים – מתיבתות לבנים וישיבות לבוגרים ועוד מוסדות חינוך שחותמו האציל והטהור היה טבוע בהם.
בחרנו ללקוט מתוך הספר שיצא לזכרו "ומשה היה רועה" מעט מזעיר המבטא את עומק השגתו בדרכי חסד והטבה. לוואי נלמד מדרכיו.