אחים מהבריגדה
בשנת 1939, בהיותי בן 15, עליתי ארצה עם משפחתי מבנדין שבפולין. באוויר נישבו רוחות של מלחמה מתקרבת, והוא היה רווי פחד מהבלתי ידוע. משפחתי הייתה משפחה מסורתית, ואני הייתי חניך של תנועת ‘השומר הדתי’. אבי ז”ל היה עסקן ב’מזרחי’. הוא היה כובען, ועבד קשה לפרנסת המשפחה. אבי התמסר כולו לרעיון העלייה ארצה עם כל המשפחה, ולשם הגשמת חלומו נסע לעיתים קרובות לוורשה, והתכתב עם המנהיגות בארץ (פלסטין באותה תקופה), על מנת להחיש את קבלת הסרטיפיקטים לעלייה. ההתעסקות בכך לא הייתה קלה, ועול הפרנסה נפל על אמי ז”ל, שהיה לה בית מלאכה לתפירה.
סוף סוף הגיעו הסרטיפיקטים המיוחלים. כאשר הגיע יום הנסיעה ארצה, כמעט כל תושבי העיר באו להיפרד מאתנו. ההתארגנות להעלאת משפחה שלימה ארצה לא הייתה פשוטה או קלה כלל ועיקר.
כאשר הגענו לארץ למדתי בערבים בבית ספר מקצוע ‘מקס פיין’, וביום עבדתי במפעל מתכת. התברכתי בס”ד בחוש טכני מפותח, והצלחתי לתקן מכשירים מורכבים ומסובכים. לצערי, באותה תקופה התרחקתי מהמסורת היהודית.
בימי מלחמת העולם השנייה הגיעו לארץ ידיעות מקוטעות על גזירות מצמררות שהטילו הגרמנים ועושי דברם על יהדות אירופה. הדברים זעזעו אותי. לא הייתי מסוגל להמשיך את חיי הנוחים, והתנדבתי לצבא הבריטי כדי להילחם בגרמנים ימ”ש. גויסתי לבריגדה היהודית הלוחמת (חי”ל) שקמה אחרי מאבקים קשים. הגעתי לאיטליה עם קבוצת מתנדבים מהיישוב שרצו ליטול חלק במלחמה בגרמנים. היינו חלק מהכוחות הבריטיים שלחמו נגד האויב הגרמני.
למרות שהמתנדבים הציעו את עזרתם הכרוכה בסיכון רב, סירבו האנגלים לרוב ההצעות, כיוון שחששו מצבירת ניסיון צבאי על ידנו, ומכך שיהודי ארץ ישראל יידעו להשתמש בנשק. בשנת 1944, כאשר המלחמה כבר עברה לשטחים שבשליטת הנאצים לאחר פלישת כוחות בנות הברית, הגעתי יחד עם הבריגדה לאיטליה. חיילי הבריגדה השתתפו בקרבות בצפון איטליה על נהר ה’סניו’. מתוכם נהרגו 34 אנשים הי”ד, ונקברו בבית הקברות הצבאי על יד רוונה. ניסיונם הצבאי של חיילי הבריגדה היה, בסופו של דבר, התשתית לכוחו של צה”ל, ששימש כמגדלור לשארית הפליטה.
את קורותיי בצבא הבריטי ובבריגדה היהודית כתבתי בספרי ‘מכתבים מהבריגדה היהודית’ שהוצאתי בשנת 1994 בטקס מרשים בבית החייל בתל-אביב. את הספר ניתן למצוא בכל הספריות העירוניות.
בתום המלחמה בשנת 1946 חזרתי ארצה, ופתחתי, יחד עם אחי ז”ל, בית מלאכה לעבודות מתכת בשם ‘החורט’. תרמתי למאמץ המלחמתי בארץ ישראל בייצור מרגמת ה’דווידקה’ המפורסמת. עם פרוץ מלחמת העצמאות בתש”ח הצטרפתי לצה”ל לחיל החימוש, ותרמתי רבות מניסיוני המקצועי.
עם שחרורי מצה”ל חזרתי לעבודתי בבית המלאכה, שעבר בינתיים למפעל חדש ומרווח יותר. התחלתי לייצר כלי עבודה וכלים חדשים בשיטות ייצור חדשניות, וייצאתי אותם לכל רחבי תבל. בשנת 1963 קבלתי את ‘פרס קפלן’ לעידוד התעשייה. בין נימוקי השופטים נאמר כי מפעל ‘החורט’ יכול לשמש דוגמה וסמל לניהול נכון ויעיל, והוכחה לכך היא המוצרים הרבים שחדרו לשוק הישראלי והעולמי.
בשנת 1994 הוענק לי תואר ‘יקיר התאחדות המלאכה והתעשייה’ על תרומתי למשק ולתעשייה במשך שנים כה רבות.
בשנת 1995 זכיתי להשתתף במשלחת ממלכתית של וותיקי הבריגדה לאיטליה, לציון 50 שנה לתום מלחמת העולם השנייה. המשלחת אורגנה על ידי משרד הביטחון, והוטסנו לאיטליה במטוס של חיל האוויר. ההרגשה הייתה נפלאה, בניגוד להרגשה שהרגשתי כשהייתי חייל לפני 60 שנה, כשלא ידעתי אם ומתי אחזור לביתי. ברוך השם, עכשיו הכל שונה. סיכמתי את עשרת ימי הנסיעה ביומן מסע שהופץ במאות עותקים בכל שלוחות משרד הביטחון בחטיבת ההנצחה.
השנים חולפות, ובגיל 74 מצאתי עצמי תוהה כיצד אני, שראיתי עולם ועברתי כה הרבה בחיי ושמעתי כה הרבה תורות, יודע כה מעט על מורשת אבותיי. אמנם אני ורעייתי צפורה שתחי’ באנו מבתים מסורתיים, שמרנו כשרות, הדלקנו נרות שבת ועשינו קידוש, אבל הרגשנו ריקנות רוחנית. חשנו שעלינו ללמוד על מנת להיות יהודים שלמים יותר. הדרך שמצאנו אז הייתה לימוד בסמינרים של ‘ערכים’. משם הגעתי לישיבת ‘נתיבות עולם’. הקב”ה הוביל אותי בדרך הנכונה, ועל כך אני מודה לו בכל יום מחדש.
ב-10 השנים האחרונות אני מקפיד לבוא וללמוד פעמיים בשבוע תורת חיים. אני לומד יחד עם הרב אברהם אדרת פרקי תורה, משניות, מסילות ישרים של הרמח”ל, מוסר והתייחסות לזולת ולמקום. פעם בשבוע אני שומע הרצאות מפי הרב נחום דיאמנט, ופעם נוספת אני לומד פרשת השבוע עם הרב מרדכי פרוינדליך שמגיע מפתח-תקווה לשכונת הדר יוסף בתל-אביב. אציין לשבח את ראש הישיבה, הרב יוסף ברוק, התומך ומחזק אותי. כשאשתי צפורה חלתה ואושפזה, היה מתקשר ודורש בשלומה. רגישותו הרבה של הרב ברוק נתנה לי כוח, חיזקה אותי ומנעה ממני את תחושת הבדידות.
במהלך הלימוד, עולמות חדשים מתגלים בפני, והצמא לידע אינו נגמר. אני יושב בשיעורים יחד עם תלמידים הצעירים ממני ב-60 שנה, ואני מרגיש עצמי צעיר כמותם. הרב ברוק נוהג להתלוצץ בהנאה שאני התלמיד הכי צעיר שלו…
הלימוד הפך אותי לאדם חדש. בגיל 86, כאשר מאחוריי עבר עשיר, משפחה תומכת ועשייה בתחומים רבים, אני מרגיש פריחה תמידית, עלייה מתמשכת במדרגות הידע והרוחניות. בישיבה עצמה אני מרגיש כאילו אני נמצא בתיבת נוח, מוגן מהמבול ומהרוחות הרעות שבחוץ. אשריי שזכיתי לכל הטוב הזה.
היום אני ממשיך לעבוד בצורה מצומצמת, וילדיי עוזרים לי באופן קבוע.
פרק מפואר וחשוב זה בלימודי מורשת אבותינו הנצחית, לא תם ולא נשלם, ויימשך כל עוד אני חי.