יחסי בנים נשואים להוריהם
לשותפות בנישואין יש שני היבטים. במה אנחנו שותפים זה עם זה, ועד כמה אנחנו שומרים מרחק מאחרים. ה"אחרים" יכולים להיות, ראשית, השכנים והסביבה החברתית שבה אנחנו חיים, אנשים שעמדנו עמם בקשרי חברה בתקופה שקדמה לקמת המשפחה, הקשר לעבודה ולאנשים שאנחנו עובדים לצידם, ובראש ובראשונה, כמובן, ההורים של שני הצדדים, וכן האחים-גיסים מכל צד.
אדם שקיבל חינוך תורני המבוסס על מצוות "כבד את אביך ואת אמך" (שמות כ' י"ב). וכן הודרך לתת כבוד למבוגר, למוריו ורבותיו. ודאי שאנו מצפים ממנו שיקבל את דעותיהם של הוריו ויכבד גם את הורי אשתו כפי שהורונו חז"ל (שו"ע יור"ד סימן ר"מ סעיף כ"ד). אך באישיותו של האדם שזורה בצד האהבה להורים ומסירות להם מגמה סותרת מעט, והיא התנתקות מהוריו, כדי ליצור את תא המשפחתי האישי שלו.
זאת אנו לומדים מהמקרא בפסוק (בראשית ב' כ"ד) "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו".
מפירושו של הרמב"ן על התורה לומדים אנו שכיוון שיצירה והמבנה ההתחלתי של אדם וחוה היה במבנה של איש אחד העשוי משני חלקים ולא כשני אנשים נפרדים ומובדלים, הרי שהמציאות הזו של החיבור ההתחלתי, שבעקבותיו הבורה פיצלם והפריד ביניהם יצרה קשר רגשי בין שני חלקי האדם, כאשר הם נעשים נשואים זה לזה. שיצרה השלכה על המצב המאוחר יותר כאשר הבורא פיצלם והפריד ביניהם והפך אותם לאיש ואשה בעלי גופים נפרדים, לא הופר הקשר הרגשי ההתחלתי, והם נשארו קשורים ברגשותיהם.
כלשונו של הרמב"ן: "…נקבת האדם היתה עצם מעצמיו ובשר מבשרו, ודבק בה, והיתה בחיקו כבשרו, ויחפוץ בה להיותה תמיד עמו". תכונת הקשר הרגשי בין הבעל לרעיתו בדומה לקשר הרגשי הטהור והקדוש שאדם וחוה ניחונו בה, לא היה קשר מקרי חד-פעמי שהיה רק להם אלא תכונה זו נהפכה לקנינו של כל המין האנושי. והיא עוברת בתורשה מאב לבנו מאדם הראשון עד סוף הדורות. כהמשך לשונו של הרמב"ן: "וכאשר היה זה באדם, הושם טבעו בתולדותיו להיות הזכרים דבקים בנשותיהם…".
התנתקות מההורים
תרומתו של אדם הראשון לבניו, גרמה שגם בעל ואשה מפתחים קשר רגשי ביניהם בצורה מוחלטת כאילו הם קרובי משפחה משכבר הימים, והיא המסבירה את יכולתו של אדם להתנתק מהוריו על אף שהוא בשר מבשרם, לטובת הקשר עם רעיתו שאינה קרובת בשר. מסביר הרמב"ן בהמשך דבריו: "הושם טבעו בתולדותיו להיות הזכרים דבקים בנשותיהם, עוזבים את אביהם ואת אמם ורואים את נשותיהן כאלו הן עמם לבשר אחד".
זאת ועוד. הקשר והקירבה בין בעל לאשתו יש בה אף ביטוי בולט של העדפה של האשה לעומת הוריו: "יעזוב אביו ואמו וקירבתם, ויראה שאשתו קרובה לו מהם".
תהליך זה מסביר את משמעות הכתוב בפסוק "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו" המילים 'על כן' מלמדות על התהליך שכתבנו – שבגלל שאדם הראשון נוצר כגוף אחד עם חוה כך גם תולדותיהם נהפכים איש ואשה לתא משפחתי אחד ולכן הם עוזבים את הוריהם.
המלבי"ם מסביר פסוק זה בכיוון מחשבתי דומה. אלא שבעוד שהרמב"ן רואה את תהליך עזיבת ההורים כתוצאה מהיווצרות הקשר בין הבעל לאשתו, נראה שהמלבי"ם רואה את עזיבת ההורים בשלבי בגרותו של האדם עוד לפני נישואיו כשלב לקראת יצירת קשר הנישואין. לדעתו זו כוונת ההבדל בין שם 'אדם' מלשון 'אדמה' שזה היה שמו של אדם – אבי האנושות מרגע יצירתו עד שלב לקיחתו לאשה את חוה. בשלב זה של נישואין התורה מכנה אותו בכינוי אחר וקוראת לו 'איש' – שם שנובע מקשריו לאשה – חוה אמנו. עיין בלשונו:
"על כן, כמו שאדם נקרא תחלה בשם 'אדם' על שם האדמה, שהיא היתה אביו ואמו יולדיו, כי ממנה נוצר, ואחרי זה שנעשה איש עזב את אביו ואמו שהיא האדמה ולא נקרא בשם 'אדם', רק בשם 'איש'. הוא שם מצטרף אל האשה, כי אז נתנה לו אשה לעזר. כן כל אדם בילדותו ידבק באביו ואמו, וכשיגדל ויהיה לאיש יעזוב את אביו ואת אמו ויקח אשה, עמה יבנה לו בית נאמן בפני עצמו וידבק בה, כי היא חברתו ועזר כנגדו והיו לבשר אחד להקים זרע לקיום המין".
לתרומה זו של אדם הראשון לבניו, ביצירת התא המשפחתי, וההתמקדות בבן-הזוג יש פן נוסף, והוא התנתקות של אדם מהוריו לטובת בניית הקשר הזוגי החדש, עם אדם
שלא הכיר עד כה. השינוי כמו כל מפנה עלול ליצור קשיים במערכת המשפחתית הישנה, במעגל הפנימי של המשפחה החדשה, וגם במורחב יותר, של המשפחה העוטפת סביב – כל אלו לא מקבלים תמיד את השינוי בטבעיות וכמובן מאליו, ועל כן עלולים להכביד על בני הזוג להקים את ביתם הטרי.
הגוזלים פורשים מקן החם
תופעה מדהימה נוספת מתרחשת בצומת זו של החיים, כאשר הגוזלים פורשים מן הקן החם בו ראו אור עולם, ופורשים כנפיהם, תופעה שלולא התרגלנו אלה, לא היינו קולטים אותה כאפשרית. שהרי ההגיון הצרוף היה צריך לומר שהבנים שקיבלו הכל מהוריהם אמורים להלחם על המשך חייהם ולהשתדל להמשיך את הקשר כדי להמשיך לקבל ואם מישהו אמור להתנתק אלה דוקא ההורים שסוף סוף יוכלו להפסיק את שיעבודם לילדיהם. ולא כן. בעוד שלאדם בוגר יש תכונת התנתקות מהוריו (תכונה שהוא ירש מאותם הורים), דאגת ההורים לצאצאיהם אינה פוסקת עם נישואי הבנים, האב והאם חשים תחושת צורך עמוק לשמור על קשר עם ילדיהם לאורך ימים ושנים.
המגמה הבולטת במין האנושי היא שההורים ממשיכים את הקשר עם הבנים לאורך ימים ושנים בעוד שהבנים מתנתקים מהוריהם, יש לה הסבר נוסף: כיון שלאדם הראשון לא היה אב ואם על כן לא היה טבוע בו במעמקי הנפש קשר להוריו ממילא הוא לא נוצר עם תכונת קשר לאביו ואמו ואכפתיות לקורה אותם, ולכן הוא גם לא הוריש לבניו תחושת מחויבות להורים, אך כיון שהיו לו בנים שנולדו ממנו שהם עצם מעצמו ובשר מבשרו נוצר קשר רגשי ביניהם ובעיקר קשר של דאגה להם ואחריות כלפיהם, שאינו פוסק לעולם.
עם זאת ראוי לציין, שכאשר אנו מדברים על התנתקות של הבנים מהוריהם, אין מדובר על ניכור ואדישות אלא על אכפתיות מופחתת. כפי שהאמרה העממית אומרת שאמא מסוגלת לטפל במסירות רבה בשנים עשר ילדיה לעומת זאת שנים עשר הילדים מתקשים לטפל באמם. וכן כתב השל"ה הקדוש בשער האותיות (אות ד) "אמרו במשל הדיוט, אב אחד מפרנס עשרה בניו באהבה וברצון ועשרה בנים לא מפרנסים באהבה וברצון אב אחד שלהם" כמו כן לכל כלל יש יוצא מן הכלל ואנו מגלים פעמים רבות בנים ובנות הדואגים להוריהם יותר מאשר לבני-זוגם, ואפילו על חשבון בני משפחתם. הבן שהתרגל לקבל מהוריו, מושפע מהתפיסה הרגשית שאביו ואמו הם אנשים שממלאים תפקיד של הורים הם אמורים להעניק חוב אהבה ועזרה כלכלית. בתקופת ילדותו הוא לא היה זקוק להעניק להוריו כדי לקבל את כל אשר רצה, והם תהליך חשיבתי רגשי זה הוא ממשיך גם לאחר בגרותו.