בעקבי סיני- סיפור לשבועות
ש.ארלנגר
חולצתו של גיל הייתה רטובה מזיעה. קצות תלתליו השחורים גלשו מעל מצחו הלח, ונותרו דבוקים אליו. פרקי-ידיו כאבו ממאמץ, ושפתיו היו חוורות. אך בתוכו התגעש הסיפוק המוכר! שוב הצליח להביס את האויב…
גיל היה כדורגלן מצטיין. זה עתה חזר ממשחק נלהב, שבו הבקיע שערים בזה אחר זה, ובסופו של דבר – אף ניצח.
גיל אהב את זה! את האימונים המפרכים, את דריכות השרירים בשדה הקרב, את המתח המרחף באויר, את עיניהם היורות גיצים של טובי השחקנים משני צדי המתרס…
הוא אהב לחוש את מרוצת הדם הזורמת בעורקיו, להרגיש את הדריכות השוטפת את כל אברי גופו! להישיר מבט אל העבר השני של המגרש, בו עומדים יריביו מתוחים כקפיץ ומצפים… הוא אהב להניף את הרגל ולבעוט. לנסות לכוון את הכדור למסלול הנכון. להשתדל להשיג את היעד.
השתוקק לשמוע את שאגות ההתפעלות של הקהל: "גול!" ולשאוב מכך עדוד להמשך…
יותר מכל אהב את טפיחתו של חבריו על גבו, בתום המשחק, כשעיניהם המתפעלות עוקבות אחריו, והם מלחשים באזיו: "שוב עשית את זה… נצחנו אותם… אין כמוך!"
– – – גם כעת הוא שב הביתה יגע בגופו, אך צוהל ברוחו. שוב הוכיחו גופו הגמיש ואימוניו הרבים – את עצמו. שוב נתן את ההצלחה הגורפת לקבוצתו, ונהנה לצוף מעל גלי הערצתם.
– – – רוח קרירה נשבה, מצננת קמעא את פניו הלוהטות. הרחוב היה חשוך כמעט כולו. רק מבנין נמוך קומה ורחב ידים, הנמצא במרחק מועט – בקעה אלומת אור.
הוא קרב לבניין, גחן לעבר חלונותיו ונותר המום על מקומו. המראה שבתוכו היה מדהים.
עשרות אנשים ובחורים, כולם בחולצות צחורות ובמכנסים כהות, גדשו את האולם הגדול. רובם ישבו על ספסלים, תוקעים מבטים מרוכזים בספרים גדולים הפרושים מולם.
מעטים מהנוכחים פסעו בזהירות כשספלי קפה חמים בידיהם. ניחוחו של הקפה היה כה חזק עד שגיל דימה לרגע לשאפו אל קרבו. היה משהו מדהים במראה הזה: צעירים כקשישים, נערים כמבוגרים, כולם רוכנים בעיון מעל הדפים, אצבעותיהם נעות ברגשה, שפתותיהם ממלמלות, מצחיהם קמוטים בריכוז. מידי פעם מגביה אי מי את קולו, חבריו מאזינים לו בענין, ואחר דקות ספורות מנסה אחר להתערב בדבריו. ואז… מתפלגים כולם בעליל. יש התומכים בדובר, ויש המצדדים כפי הנראה בבר פלוגתו… הם מדברים בחיות כזו, בהתלהבות כזו, שמדהימה אותו.
גיל ידע שיש המכורים לביצועים במחשב! הוא שמע על אמנים שבעת ההלחנה לא שמעו דבר מהנעשה סביבם! אבל ריכוז כזה ולהט כזה – כמו כאן – לא ראה מימיו!
האנשים שמולו רציניים עד להחריד. הם לופתים את הדפים בחיבה ובהדרת-כבוד גם יחד. הם לומדים בכזו אכפתיות עד ש… מסקרן לבדוק זאת מבפנים!
פתאום חדרה למוחו מחשבה נועזת: "אולי תקפוץ פנימה, תשתה במחיצתם כוס קפה מרענן, ותספוג חוויה מסוג אחר, חדש?!"
הוא לא הרבה בשהיות, ונכנס פנימה.
מספר זוגות עינים הופנו אליו בסקרנות, תוהות על חולצת הטריקו שלו וראשו הגלוי… אך עד מהרה נפנו שוב לספריהם. רק אחד מהם, בחור צעיר כבן-גילו, נפנה אליו בחיוך קל: "חג שמח! רוצה לשתות משהו חם?!"
"כן, תודה", ענה גיל.
"שב!" הצביע הלה על מקום ריק. "מיד אביא לך".
הוא חזר עד מהרה עם ספלון חרסינה מהביל. גיל טעם, ושאל: "סליחה, יש לכם מסיבה או משהו כזה?"
"אנחנו פשוט לומדים", הצטחק הבחור, "רוב הדתיים נוהגים להיות ערים בלילה זה וללמוד עד הבוקר!"
"דוקא בתאריך זה? מדוע?" שאל גיל שאלת תם.
"הן ליל שבועות היום!" ענה איש שיחו.
"שבועות? מה זה?" תמה גיל.
הבחור הביט בו ברחמנות גלויה, והסביר: "מי לא שמע על חג זה? לפני קרוב ל- 3,500 שנה, שבעה שבועות אחרי צאת ישראל ממצרים, הם קבלו את התורה הקדושה למרגלות הר סיני. היה זה מעמד כביר, בה עצר כל העולם נשימתו. בני ישראל הכריזו 'נעשה ונשמע' – והוכיחו בכך על רצונם לקבל מרות הקב"ה. שם נכרתה ברית נוכח העולם כולו, והצהיר כי עם ישראל הפכו לעם סגולה. ומאז ועד היום ממשיכים הצאצאים לדבוק במצוות התורה כמיטב יכולתם. לזכר המעמד הנשגב ומתוך חביבות התורה, נוהגים ללמדה כל הלילה!"
"אף פעם לא שמעתי על כך!" מלמל גיל.
בין שני הבחורים התקשרה שיחה ערה. גיל הופתע לשמוע עולם שלם של מושגים חדשים שטרם הכיר מימיו.
אולי תרמה לכך אוירתו של המקום, אולי סקרנותו שנעורה לפתע! ואולי סבר פניו החביב של הדובר אליו. אך עובדה היא הוא נותר מרותק למקומו עוד זמן רב.
מעולם לא ניתנה לו הזדמנות לדבר כך בנחותא עם בן גילו, שדעותיו שונות כ"כ משלו… הוא שמע פרקים מפעימים בהסטוריה של עמו הנבחר, קבל הסבר על יעודו של עם ישראל, שמע על כוחה של התורה וגדלות חכמיה, האזין למשמעות ערכי אמת אלוקיים, ועוד.
התברר לו, שלדתיים המזוקנים הללו יש ידע רב והגיון מוצק. ניתן לנהל עמם שיחה רצינית על נושאים רבים ומגוונים.
הם גלשו בקלות מענין לענין. גיל ניסה לתקוף את הבערות ו"הצמצום" של הדתיים. ניסה לבדוק מהי השקפת עולמם, וקבל תשובות מוחצות שהותירוהו בפה פעור…
רק קרוב לעלות השחר נסתיימה השיחה. גיל חש, שמשהו ארע לו הלילה. הוא נפרד ממכרו החדש בלחיצת יד חמה, יודע, כי החיים מעבר למסך החרדי שווים לפחות בדיקה…
* * *
שקט מוחלט שרר באולם הקטן. קבוצת הצעירים שישבה שם היתה מגוונת בהופעתה. היו שם חליפות הדורות לצד מכנסי ג'ינס. היו כיפות זעירות וגם כיפות שחורות מעטות. נראו חולצות משובצות לצד חולצות לבנות ישיבתיות…
בינותם נראה גם גיל. מבע פניו רציני וקשוב, הוא משחק בלי הרף בעט שבידיו, מאמץ מצחו ומנסה להבין.
הרב לרמן, מגיד השיעור, ניסה לפשט את העניינים ככל הניתן. זה לא היה קל, במיוחד לאור העובדה ששאלות רבות הציפוהו. מן הצורך היה לענות עליהן בחכמה ובזהירות.
כל הנוכחים היו בשלבים שונים של שיבה למקורות. גיל היה ביניהם. מאז המפגש בליל שבועות עם יונתן, משהו תסס בתוכו ללא מנוח. הרעיונות כי עשרים משנותיו בוזבזו על הבלים, והאמת מצויה ממש בטווח ידו – הלמו בו שוב ושוב.
עולמם של שומרי התורה לא נראה לו פנטי. הוא נראה עתה חמים ומסקרן עד מאד. לאחר בירורים שמע על צעירים שלומדים מפי הרב לרמן. כבר לאחר שיעור אחד ידע שזהו מקומו. ידיעותיו של הרב היו מקיפות וסבלנותו – אינסופית. המובאות שציטט הרב, מספרי גדולי הדורות, הדהימו אותו כל פעם מחדש.
ניתן היה לשוחח עם הרב על כל דבר שהוא, החל מ: "מדוע דתיים לא הולכים לצבא?", וכלה בחדשות פוליטיות מעודכנות ביותר. על הכל היה לרב משנה סדורה מבוארת בטוב טעם ודעת, ומהשגותיו המוסריות נדהם גיל כל פעם מחדש! עומק ההקפדה על קצהו של גזל, הרתיעה הנוראה משמץ לשון הרע, ההתמסרות לאכילה מהכשר מהודר בלבד, ומאות פרטים נוספים היו מהממים. הוא חש גם בלי להגדיר זאת במילים מפורשות, כי חיי המעשה מתקדשים ומתעלים כך, כי נוסף מימד אחר עילאי יותר לכל מעשי אדם בעולם הזה.
אט אט הלכו קליפות השגרה והחולין ונמסו מעל נשמתו. הוא ספג עוד ועוד מניחוחות התורה ונתפעם… מיכולותיה…
* * *
עשר שנים חלפו מאז.
ליל שבועות היה הלילה.
בבית הכנסת השכונתי "אוהל משה" נתקבצו לומדים רבים. חלקם למדו בינם לבין עצמם, אך קבוצה ניכרת התלקטה סמוך למקום מושבו של הרב גיל מור, שנודע בהסברתו הבהירה.
הצעירים הקשיבו לו מרותקים. כל נושא שבו נגע הרב גיל – החל מגמרא וכלה במדרש – קיבל ע"י דבריו פנים אחרות לגמרי. מעבר לידע, היה בו אמונת תום זכה, כזו שנלטשה ביגיעה ונקנתה במאמצים, שהועשרה ע"י נסיון חייו האישי העשיר.
והדברים שיצאו מן הלב – חדרו אל הלב.
– – – באמצע דיון מרתק במיוחד נפתחה הדלת ודמות בישנית, זרה משהו נכנסה פנימה. היה זה בחור צעיר, ששער סבוך, אדמוני, גלש על ערפו וקדקדו היה גלוי. הוא התבונן סביבו נבוך בעליל.
מישהו הסיר את כובעו והושיטו לו, ברחמנות גלויה. בחור אחר נחפז להציע לו כוס תה.
הרב גיל נעץ בו את עיניו הטובות. הוא מכיר היטב את המבוכה, הזרות, התמהון. הוא מסוגל יותר מכולם כאן לרדת למעמקיה של הנפש היהודית המוסתרת בשכבות בוץ כה רבות…
הוא פנה בחיוך לב כובש אל הצעיר: "קר בחוץ, בוא תשב עמנו, תשתה משהו חם. צעירים בגילך מדברים על משהו מעניין. אתה מוזמן להצטרף".
"כן?" היסס הבחור.
"בודאי!" חייך הרב.
הצעיר נתיישב בהיסוס, גל חום עטפו לפתע, והוא לא ידע אם החום מגיע מן הכתלים הדחוסים או מן הפנים החביבות כל כך שמולו.
"אז נחזור שוב", אמר הרב גיל בנחת.
הוא עקב מזוית עינו אחר המקשיב החדש. הלה, כצפוי, הסתער עליו לאחר שלוש דקות במטר שאלות.
הרב גיל ענה מתון מתון, שוקל כל מילה, בטוח בעצמו.
תמונה מוכרת מאוד התעקשה לצוף בזכרונו. תמונתו שלו מליל שבועות לפני כעשור שנים…
קולו של הצעיר החילוני, מתריס ומתגרה, קטע את ההרהורים. הרב גיל האזין בריכוז, מתפלל חרש בלבו לבוראו, כי ישים בפיו מילים נכונות. הן גם נשמתו של זה עמדה אי פעם למרגלות הר-סיני. היוכל להאזין לקולו הפנימי ולהצטרף לעם השם?
הירצה?
הישמע?!…