דברי ימי עולם באור האמונה

דברי ימי עולם באור האמונה/ פרופ' סידל

מאמרו של פרופ' שאינו יהודי, מאוניברסיטת זלצבורג, אוסטריה
ראה אור בעברית ב"ברקאי" (תשל"ד).
קטעים ממנו מובאים בזה.
הייתה זו תקופה של הפיכות עצומות. תרבויות עתיקות – תרבות מצריים במערב, והתרבות השומרית – אכדית בין הפרת לחידקל – שעשו גדולות ונפלאות, ושלטו בכוחן על העולם הקדום קרוב לאלפים שנה, בא קיצן.

כבר מאה שנים לפני התקופה שאנו מדברים עליה נוצחה המעצמה המסופוטמית השניה, הדרומית, ע"י שיתוף פעולה צבאי-מדיני של בבל עם הכוח החדש בצפון, עם מדי. נכון שבמלחמה זו עוד עלתה ונתחזקה ממשלת בבל ועליונותה הצבאית והמדינית, הכלכלית והתרבותית, ובכל זאת היו אלה הלהבות האחרונות של אש שקרבה לדעיכתה.

אנשי תקופה זו, שראו בשמחה את גדלה של מדינתם, או שסבלו סבל רב על ידי כיבושי בבל, הם אולי כמעט לא הבחינו מה עמד להתרחש. או אולי כן? ואם כן, לא היתה זאת אלא הרגשה כהה של העתיד לבוא. כי עדיין נראתה בבל מעצמה צבאית בשיא כוחה, ללא כל אפשרות של עם אחר להתגבר עליה. המסחר היה פורח. התרבות הבבלית, אמנותה ומדעה שגשגו. עדים לכך האזרחים הבבליים. עדים לכך המון אנשים אחרים: בני העמים הרבים שנמצאו אז בתוך גבולות בבל רחבי הידיים, עבדים זרים, אנשים שנעקרו בכוח ממקום מגוריהם וממולדתם, המונים ממש, כי לא רק אנשים יחידים נסו בעקבות המלחמה או נאלצו לעזוב את בתיהם, כי אם גם עמים שונים, כל כולם נעקרו ממולדתם והוגלו בבלה.

בין ההמונים האלה, גם ישראל – עם קטן מוקף מעצמות – הוכה קשות. רק שארית תשושה מישראל נשארה על אדמות מולדתם השרופות, שארית משועבדת ללא רשויות. ולארץ ישראל נשלחו עמים אחרים ויושבו שם, ולעם ישראל לא נשארה זכות למולדת. חלק קטן מישראל קמו ונסו מצרימה, וחיו שם חיי עוני ודכאון וסופם היה מר. ואילו רובם הוגלו בבלה לפי התכנית: מבצע "התיישבות חדשה". התיישבות בעל כורחם, כמובן, לפי תכנית שלטונות בבל. אחדים מן המוגלים האלה תפסו מעמד נכבד בבבל והגיעו למצב כלכלי לא רע. רק אחדים, רובם של בני גלות בבל היו אז במצב דל, עניים, ללא זכויות. וכולם, כולם סבלו סבל רב של געגועים צורבי לב אל מולדתם בזוכרם את ארץ ישראל, את ירושלים הכבושה, את ציון ההרוסה והשרופה.

אך מה נחשב בעיני מעצמות גורל עם קטן וחרותו? ובכלל: דוקא ישראל? הלא עמים אחרים ללא מספר, עמים חזקים וגדולים מישראל, הלא נפל גם להם אותו הגורל, הלא גם מנת חלקם וכוסם היה שעבוד, גולה ואבדון. טבעי היה הדבר ורגיל עד מאד. כך הן דרכי ה"פוליטיקה". והפוליטיקה, מאז ומתמיד היא נחרצה ע"י המעצמות. דברי ימי עולם, שלום ומלחמה וגורל העמים הקטנים – הכל נחרץ ע"י המעצמות.

באמת ע"י המעצמות? – אז בגלות בבל עבר טקסט אחד מיד איש יהודי ליד חברו, מיד ליד… בסוד… ורבו אנשים מישראל היודעים את הטקסט הלז בעל פה, השומרים אותו בליבם. וגם נעשו העתקים, והעתקי העתקים – והטקסט הגיע עד זמננו ולידינו. וכה אמר הכתוב, וזו בשורתו:

כה אמר ה' למשיחו לכורש, אשר החזקתי בימינו, לרד לפניו גויים, ומתני מלכים אפתח, לפתוח לפניו דלתיים, ושערים לא יסגרו.

אני לפניך אלך, והדורים אישר, דלתות נחושה אשבר, ובריחי ברזל אגדע.

ונתתי לך אוצרות חושך, ומטמוני מסתרים, למען תדע, כי אני ה', הקורא בשמך, א-לוהי ישראל.

למען עבדי יעקב, וישראל בחירי, ואקרא לך בשמך, אכנך ולא ידעתני.

אני ה', ואין עוד, זולתי אין א-לוהים, אאזרך ולא ידעתני.

למען ידעו, מזרח שמש וממערבה, כי אפס בלעדי, אני ה' ואין עוד.

יוצר אור, ובורא חושך, עושה שלום, ובורא רע, אני ה' עושה כל אלה.

(ישעיהו מה, א-ז)

לפתע פתאום, במהירות רבה, ובלא שציפו לכך קרה הדבר. מדי, בעל ברית בבל, הפר את בריתו וכרת ברית אחרת עם פרס, ותוך זמן קצר מאד היתה ממלכת פרס-ומדי המאוחדת המעצמה העליונה. איך זה קרה? מצד אחד, בפרס, צבא עצום ומזוין להפליא, ותורת מלחמה מצוינת, ומן הצד השני, בבבל, עייפות חברת העושר הנתונה לתענוגות, פה ושם תנועות מרי ומחתרת, בגידה אחת… הנה אלה הגורמים החיצוניים. ובתוך פחות מעשרים שנה (530-550 לפה"ס, לערך) השתרעה ממלכת פרס-ומדי מהודו ועד מצרים. בקנה מדה של אותה תקופה זהו כמעט שלטון עולמי. ובכן, מה נאמר? מאורע מדיני-צבאי "רגיל" – עליית מעצמה לעליונות.

מי שאינו רואה בדברי הימים כי אם השתלשלות עובדות ומאורעות חיצוניים, לא יוכל לחשוב אחרת. אין לו שום אפשרות להבין יותר מזה. אך לא יסתפק בהסברה "חילונית" של דברי הימים אדם שיש לו רגש של אמונה וחוש לעובדה כי העולם הזה קשור הוא קשרים פנימיים עמוקים לעולם השמיים, ושהכל תלוי ברצון הקדוש ברוך הוא.

מין רגש של אמונה היה גם לכורש, אותו מלך עכו"ם שהביא את ממלכתו למצב של מעצמה עליונה. כך, למשל, לא חשב כורש שנצחון הבזק על בבל בא כתוצאה מתורת המלחמה שלו וכוח צבאותיו העצום כי אם בראש ובראשונה חשבו לתוצאה של רצון מרדוך, האל העליון של בבל. כורש חשב שהיה ברצונו של מרדוך לשחרר את עמו מיד מלך בבל הנתון לתענוגות מגונים, ומידי השרים והמנהיגים הבבליים המושחתים. למען עשות זאת – חשב כורש – בחר בו מרדוך ושמו לרועה צדיק על בבל. ובכן, חש כורש, מלך פרס, לפחות שמץ מן המציאות הפנימית שבדברי הימים.

אך כורש לא ידע את ה' א-לוהי ישראל. אבל לעם סגולתו של ה', לעם ישראל נתן לחזור מן הגולה ולעלות לארצם – מולדתם, לארץ ציון וירושלים, והוסיף עוד לתת להם רשות לבנות את הבית. לא רק את ה' לא ידע, אלא לא ידע בכלל שמטרת כל המאורעות האלה אשר במרכזם הוא עמד רק אחת היא בעיני ה' ובכונתו – שחרור ישראל ושיבתו לארץ.

גם אנחנו לא היינו יודעים לולא הגיעה לנו בשורת ה' ביד ישעיהו הנביא, בשורה שנכתבה בסיפרו בפרק מ"ה. הכתוב מעיד כי הקדוש ברוך הוא קורא לכורש "רועי" ו"משיחי", וכי הוא בחר בו דוקא בכוונה זו ולמטרה זו של שחרור ישראל.

במסגרת מאמר זה אוסיף רק מחשבות אחדות בנוגע לפסוקים א-ז אשר כבר בהם נכללת עיקר הבשורה של הפרק הזה בישעיהו. בשעת שלותך תוכל אתה, קורא נכבד, להמשיך ולקרוא את הפרק כולו. תמצא בו חומר רב להתבוננות ולהסתכלות. בינתיים נשאלת השאלה: מה מלמד הכתוב בפסוקים הנ"ל?

בראש ובראשונה הבשורה הזאת היא הכרזה חגיגית ופומבית של עליונות ה' המוחלטת והשלמה:

"אני ה' ואין עוד

זולתי אין א-לוהים"

אפס בלעדי

"אני ה' ואין עוד"

הפרק כולו מעיד על עליונות זו של א-לוהי ישראל: אפס בלעדיו. (ראה גם את הפסוקים יט, כא-כב). הנה זה הדבר הראשון שאותו מלמדנו הכתוב. אמרתי "מלמדנו", ולא "לימד את כורש". ברור שלא לימד את כורש – בימי חייו לא ראה את ספר ישעיהו. אותו הכתוב אף מעיד שכורש לא ידע את ה' ("ולא ידעתני" – פסוקים ד' וה'). הפסוקים לא נועדו רק לגלות בבל. אילו הבשורה הזאת היתה חשובה רק בשביל אנשי גלות בבל בתקופת כורש, לא הייתה שום סיבה מדוע הכתוב הזה נכנס לתנ"ך אשר הוא קובץ כתבי הקודש לאורך ימים, קובץ שהגיע אל ידינו למען נהיה גם אנחנו מלומדי ה'.

ובכן, עלינו להאמין שהכתוב הזה מלמד גם אותנו – והייתי אומר: דוקא אותנו. אפשר שבתולדות המין האנושי, מבראשית ועד ימינו, לא היתה אף פעם תקופה כמו תקופתנו, שבה כה גדולה היא הסכנה שאדם – אפילו בעל אמונה – ישכח את א-לוהים בורא הכל. סכנה זו קיימת מפני שבכל ימי חיינו ובכל מקום משאירים עלינו רושם עז כוחות שונים הפועלים, לכאורה, באופן עצמאי בתחומם. סביבנו מרבים לפעול גורמים בעלי כוח: כוח צבאי וכוח מדיני, כוח טכני וכוח כלכלי, כוח העתונות, הרדיו והטלויזיה – היוצרים את דעת הקהל הנחשבת כבר כמעט כל-יכולה – וכוחות מפחידים של האפשרויות הגדולות שפיתחה היכולת המדעית של האדם בתחומים רחבים. כוחות וגורמים אלה, אנחנו מוסגרים לידיהם כמעט בלא כוח של עצמנו.

כוחות העולם הזה מרשימים אותנו ברושם עז כל רגע. מה קל לאדם השקוע בעסקי העולם הזה לא לזכור את הכוח העליון! יש השוכחים את ההשגחה העליונה מתוך שְׂשוֹנם בשימוש כוחות העולם, מרוב עונג בשלטונם על מרחב פעולתם. ויש השוכחים את ההשגחה העליונה מתוך מצב דכאונם, כי מרגישים הם את עצמם כמוסגרים לכוחות ולגורמים העזים הפועלים עליהם ללא כל תקות שחרור וישועה. במצב העולם הזה, שם שמים נדמה כל כך רחוק, וכל כך ללא השפעה על מה שקורה בדברי ימי העולם. הלא, לכאורה, הכל עשוי  וכפוי על ידי המעצמות, על ידי מרכזי הכוח? הקטנים, הדלים והעניים – בני אדם, עמים, מדינות – מה הם יוכלו לעשות? קשה להם אפילו להבין מה בעצם מתרחש בעולם, מה בעצם תכניות המעצמות, תכניות הגורמים בעלי הכוח האחרים, האנונימיים. ועל אחת כמה וכמה, לא רק קשה אלא אי אפשר, להשפיע על מה שקורה בפוליטיקה העולמית.

היכן הקדוש ברוך הוא?

כיצד נרגיש אנחנו, אנשי המאה העשרים, את כבודו והודו, את השגחתו העליונה?

נסתר מעינינו. לא רואים את ה'. לא רואים את דרכי פעולתו. רואים אנחנו את הצד החיצוני בלבד של הדברים המתרחשים בעולם הזה, את הקליפה, את השקר. איננו רואים את העיקר. איננו רואים את אמת הדברים הפנימית, לעת עתה. בעולם הבא, בע"ה, נראה את העצם, את המהות הפנימית של כל דבר ומאורע, באור השמים.

ובכל זאת, גם לעת עתה, ניתן לנו לראות ולדעת את האמת באור האמונה. אבל האור הזה הוא חושך בשביל השכל הטבעי הרואה רק סיבות ותוצאות חיצוניות. ובכל זאת, באור האמונה נתון לנו בטחון אמיתי בלבנו – הבטחון הפנימי העולה על כל בטחון של הגיון ושכל. בטחון זה נתון לנו בחסד א-לוהים על ידי דבריו, אם רק מקבלים בלב שלם את כל מה שכתוב בתנ"ך.

באמונה זו ובבטחון זה יודעים אנחנו כי הוא ה-אלוהים ואין זולתו, אפס הכל בלעדיו. אין כוח בעולם – אפילו לא כוח המעצמות הגדולות ביותר – העומד בפני רצון השמים. ואין כוח בעולם – אפילו לא כוח המעצמות הגדולות ביותר – היכול למנוע מהיעשות רצון השמים. הוא "יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא רע". הנה דברים טובים, דברי נחומים, טוב לנו לדעתם ולשומרם בלבנו.

נכון, כוח הרע והחושך לעתים הוא עז ונורא עד להפחיד, ושאלתנו "מאין הרע?" היא בעיה עצומה, וקשה ללבנו למצוא פתרון. אין תימה שחכמי פרס בחפשם פתרון לבעיה זו הגיעו למסקנה שישנם שני אלים עליונים: אל טוב, מקור הטוב והאור, ואל רע, מקור הרע והחושך. ונדמה שלא במקרה, דוקא בפרשה זו, שבה מדובר על ממלכת פרס ועל מלכה, מדגיש הכתוב שדעה זו לא אמת היא, כי אם ה' הוא א-לוהים ואין עוד, וגם החושך והרע משועבדים למלכותו.

השם יתברך כל כך גדול הוא, שתמיד בידו כל מאורעות עולמנו וכל מה שמתרחש בו, והוא מנהיג את הכל באופן שתמיד מתוך הסירבול המסובך של דברי ימי העולם תופיע בדיוק התוצאה שה' ירצה בה. בכל נקודה ונקודה ובכל עת שרירה וקיימת השגחתו הפרטית של רבונו של עולם.

ובכל זאת יש הבדל. שרירה וקיימת השגחה מיוחדת של הקדוש ברוך הוא כלפי עם סגולתו, כלפי עם ישראל אשר הוא בחר בו להיות לו לעם סגולה (שמות יט, ה; דברים ז, ו ועוד). גם בכתוב הנ"ל (ישעיהו מה) ברורה מאד בשורתו בענין זה: דברי ימי העולם משרתים הם לתולדה הפרטית המתרחשת בין ה' א-לוהים ובין ישראל עמו. מרכז דברי ימי העולם ומרכז תולדות הישועה – תולדות ישראל. המקרא מדגיש את האמת הזאת במקומות רבים. פרק מה של ספר ישעיהו הוא רק דוגמה מדוגמאות, אחת מן הרבות הנמצאות בתנ"ך כולו.

באותו אור אמונה עלינו להסתכל על המאורעות שבהם מעורבים היום כוחות המזרח וכוחות המערב, המעצמות של עולמנו, באזור תבל זה שבין הפרת ובין היאור, בין עירק למצרים, באזור שמרכזו ציון וירושלים.

השקפת דברי ימי העולם הזאת – באור האמונה – היא הנותנת לנו לראות את הדברים המתרחשים באזור זה ללא נטיה פוליטית חד-צדדית, ונותנת לנו להבין, תחת הקליפה והשקר של הפוליטיקה המסובכת של מעצמות ומדינות אחרות המתענינות במזרח התיכון, את העיקר ואת המציאות האמיתית הפנימית: התולדה הפרטית המתרחשת בין ה' א-לוהים ובין ישראל עמו.

זהו אחד התפקידים החשובים ביותר של הנביאים עבדי ה': לפקוח את עינינו על עיקר הדברים והמאורעות, למען אשר נלמד לראות את הקשרים הקיימים בין דברי ימי העולם לבין קונה שמים וארץ.