דוקטרינת בטחון יהודית/ הרב אליהו בן-שלמה

בטחון במדינת ישראל הוא נושא המעסיק את הצבור מאז מלחמת השחרור עד היום.

הכל יודעים לכאורה מהן הבעיות, נעשו מאמצים להציע להם פתרונות. מנהיגי המדינה, אנשי צבא, אנשי-רוח, עתונאים ושאר מומחים מנסים להציע דרכים לחלץ את ספינת המדינה מן המיצר ולהובילה לחוף מבטחים, או לפחות, למים שקטים יותר. לצערנו, יש להודות שאין אנו שומעים רעיונות חדשים וגדולים, או אף קול מרענן ומפיח תקוה. פחות או יותר חוזרים, בשינוי לשון או נימה, על אותם דברים נדושים שהביאונו עד עתה למבוי סתום.

כידוע, קיימות שתי גישות עיקריות לעניין: זו של “ימין” וזו של “שמאל”, על כל גווניהם השונים. מאורעות השנים האחרונות – הצעות שלום מפליגות של ממשלת השמאל, ומדיניות היד החזקה של הימין, הבהירו לנו לחלוטין שאנו עומדים בפני שוקת שבורה; לא זו הביאה את הביטחון, ולא זו הביאה את השלום. לצערנו לא נראה באופן פתרון לעצם הסכסוך בינינו לבין הערבים, וגם הביטחון השוטף הולך ומידרדר. האם זה גורלנו לעד? כלום לא קיימת דרך לצאת מן המיצר?

עומדים אנו, היהודים המאמינים, ושואלים את עצמנו: מהו הפתרון לבעיית החיים המרכזית הזאת שלנו? האם להצטרף לאחת משתי הקבוצות הנ”ל? ואם כן, למי? אולי נדרשים אנו, כהולכים בדרכה של תורה, להציע גישה אחרת שונה מן השתיים הנזכרות?

בסערות המאורעות הצבאיים והפוליטיים, בלחץ המאבקים הציבוריים השונים, ותחת מטר של מלל הזורם מכל אמצעי התקשורת, שכחנו שקיימת השקפה יהודית האומרת הרבה בסוגיית גורלו של עם ישראל, ויש לה הנחות יסוד ורעיונות מיוחדים לגבי קיומו וביטחונו.

יסודותיה כבר כתובים בחומש ובדברי הנביאים, והם נתפרשו בדברי חז”ל והראשונים. במשך אלפי שנים נתבהרו הדברים ונתבררו. אין המדובר בפתרונות קיקיוניים, אלא בשיטה יסודית, שימיה כימי עם-עולם.

בתנ”ך, בעיקר בנביאים ראשונים, מסופר הרבה על תולדות ישראל בארצו, עד סוף זמן בית ראשון, והקורא הנבון מוזמן לראות זאת בעצמו. תקופה ארוכה זו ידעה מלחמות רבות, ניצחונות ומפלות. מן הראוי שנדע מהן הסיבות לאירועים הללו, ואלה אכן מפורשות בתנ”ך. מי שאינו מכיר את התנ”ך יצפה למצוא ניתוח של גורמי הניצחונות: הכנה מספקת, תושייה, פקוד מעולה וכו’. והמפלות: מחדלים, בטחון עצמי מופרז, חוסר תכנון, פקוד גרוע וכו’. הקורא יצפה לשווא. לא סיבות כאלה ימצא. אלא: “ויעשו בני ישראל הרע בעיני ה’ ויעבדו את הבעלים ויעזבו את ה’… ויכעיסו את ה’… ויחר אף ה’ בישראל ויתנם ביד השוסים ויסשו אותם, וימכרם ביד אויביהם מסביב, ולא יכלו עוד לעמוד לפני אויביהם. בכל אשר יצאו יד ה’ הייתה עליהם לרעה, כאשר דבר ה’, ויצר להם מאד” (שופטים פרק ב’).

ועוד: “ויעשו בני ישראל הרע בעיני ה’… ויעבדו את הבעלים ואת האשרות. ויחר אף ה’ בישראל וימכרם ביד כושן רשעתיים וכו’, ויזעקו בני ישראל אל ה’, ויקם ה’ מושיע לבני ישראל את עתניאל בן קנז. ותהי עליו רוח ה’ וישפט את ישראל ויצא למלחמה, ויתן ה’ בידו את כושן רשעתיים” (שם פרק ג’). וכן מוצגות שם הסיבות ותוצאותיהן: עברו על מצוות ה’ – ובאה הצרה, שיפרו מעשיהם וזעקו את ה’ – ונושעו ממנה. ובפרוט רב יותר: “ויוסיפו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה’… ויחר אף ה’ בישראל וימכרם ביד פלשתים וביד בני עמון… ותצר לישראל מאד. ויזעקו בני ישראל אל ה’ לאמר חטאנו לך וכי עזבנו את אלוקינו ויאמר ה’ אל בני ישראל… אתם עזבתם אותי ותעבדו אלוהים אחרים, לכן לא אוסיף להושיע אתכם. ויאמרו בני ישראל אל ה’, חטאנו, עשה אתה לנו הטוב בעינך אך הצילנו נא היום הזה ויסירו את אלוהי הניכר מקרבם ויעבדו את ה'” – ואז הושיעם ה’ ע”י יפתח  (שם, פרק י’).

תקצר היריעה מלהעתיק את הדברים, והם ממש ממלאים את ספרי הנביאים. המכנה המשותף לכולם הוא במה שנאמר ובמה שלא נאמר בהם. לא נאמר שהיו מחדלים, ולא נאמר שהייתה כוננות מספקת. נאמר: עשו הרע ונכשלו. עשו תשובה – ונושעו.

והנה, אין ספק שגם בזמן התנ”ך היו מחדלים, שגיאות ושאר הזנחות שהובילו לכישלונות צבאיים, ומאידך היו תכנונים מזהירים, כוננות בזמנה, יוזמה וכו’ – אף מתקבל על הדעת שלפחות חלק מן הקרבות שהתנהלו אז היו ניתנים לניתוח צבאי, שהיה מגלה מה היו הסיבות הצבאיות להכרעה במלחמה, שהרי משפט ההשגחה מתגשם בעולם, כמעט תמיד, בצורה טבעית. אולם אין לתנ”ך שום ענין לעשות ניתוח כזה, כי התנ”ך עוסק בסיבות האמתיות. הוא חושף את הסיבות המולידות את הסיבות הצבאיות, כדי שנלמד את הלקח החשוב באמת. (מי שסקרן בכל זאת לדעת פרטים היסטוריים, כמקובל בספרי העמים, מופנה ע”י התנ”ך לכתובת אחרת: “ויתר דברי יהואחז וכל אשר עשה וגבורתו הלא הם כתובים על ספר דברי הימים למלכי ישראל” (מלכים ב’, י”ג). סיומת כזו מופיעה פעמים רבות בנביאים ראשונים.

כל זה אינו אומר שעלינו לוותר על הצבא. אדרבא, אין סומכין על הנס, כי אין אנו ראויים לדרגה של “ה’ ילחם לכם ואתם תחרישון”. עלינו לעשות את שלנו לפי דרך הטבע, כפי שחייב חולה להיעזר ברופא, אע”פ ש”אני ה’ רופאך”. אולם יחד עם זאת עלינו להיזהר ולהישמר לבל נטעה ונחשוב שכח הזרוע הוא עצמו מושיענו. “השמר לך פן תשכח את ה’ אלוקיך לבלתי שמור מצוותיו וגו’. פן תאכל ושבעת ורם לבבך ושכחת את ה’ אלוקיך. ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשו לי את החיל הזה. וזכרת את ה’ אלוקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל” וגו’ (דברים פרק ח’). התורה כאילו אומרת: אמנם כחך מקנה לך חיי רווחה ושלווה, אולם שים לב, ואל תשכח מי הוא הנותן לך את הכח עצמו! והתורה חוזרת ומזהירה שוב ושוב, שנתינת כח זאת תלויה בקיום מצוות ה’ ומותנית בו תנאי כפול.

מקום מרכזי נתייחד לארץ ישראל בסדרי ההשגחה האלוקית, והדברים מפורשים בתורה: “אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגויים אשר אני משלח מפניכם, ותטמא הארץ ואפקד עוונה עליה ותקיא הארץ את יושביה, ושמרתם את מצוותי, ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה כאשר קאה הגוי אשר לפניכם” (ויקרא פרק י”ח). וכתב שם הרמב”ן: הנה ה’ הנכבד הוא אלוקי האלוקים ואדוני האדונים לכל העולם, אבל ארץ ישראל היא נחלת ה’ המיוחדת על שמו, ולא נתן עליה מלאכים (כלומר, שהשגחת ה’ על ארץ ישראל היא ישירה ולא באמצעות שליחים, כעין “אני ולא מלאך”). והנה הארץ שהיא נחלת ה’ הנכבד תקיא כל מטמא אותה, ולא תסבול עובדי עבודה זרה ומגלי עריות… וכן שנו בספרא: “ולא תקיא הארץ אתכם וגו’ ארץ ישראל אינה כשאר הארצות ואינה מקיימת עוברי עבירה”.

תכונתה זו של ארץ ישראל קשורה בקדושתה: עם ישראל נדרש לקיים בארצו רמה רוחנית גבוהה של קרבה לה’, וארץ ישראל אכן מסוגלת לעבודת ה’ מכח קדושתה. אך קדושת ארץ ישראל גם מותאמת לכך, שהיושבים עליה לא ימעלו בתפקידם – אין היא סובלת עוברי עבירה, לכן היא פולטת אותם. אולם אם תהיה השגחת ה’ גלויה עין בעין אין לך יהודי הבא לידי עבירה. וכבר בארו בספרים קדמונים, שזו אחת הסיבות שהשגחת ה’ על עולמו אינה מופיעה בצורה גלויה וברורה, במיוחד בתקופה של “הסתר פנים”, כבדורנו זה, ידו של ה’ היא נסתרת, ודרושה עין טובה וישרה להבחין בפעולותיה. זאת ועוד, ביצוע משפט ה’ יצריך לכאורה התערבות במהלך הטבעי של המאורעות, כעין “נסים גלויים”, ודבר זה אינו מדרכי ההשגחה, בדרך כלל, “כי הקב”ה לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע וכופר” (רמב”ן, שמות, סוף פרשת בא). נדרשת כאן איפוא, תכונה פרדוכסלית: ארץ שקיומם של היושבים עליה מותנה בקיום מצוות, ומאידך – שחוקיות רוחנית זו לא תהיה גלויה מידי לעין. ארץ שתושביה נשכרים או נענשים בתהליכים טבעיים ושגרתיים, אף שסיבת המאורעות היא רוחנית. מעניין לראות איך ממלאת ארץ ישראל יעוד זה, ובכך יפתח לנו פתח להבין את תכלית מקומה הגיאופוליטי של ארץ ישראל, ואף את טיב אקלימה.

עובדה מעניינת היא שפיסת ארץ קטנטנה זו הייתה מאז ומעולם ועד היום הזה, במרכז התרחשויות גלובליות. תמיד אנחנו באמצע… ישראל שוכנת על שפת שלש יבשות. כבר בזמן העתיק הייתה נתונה בין גושים אדירים: בין מצרים ואשור, אח”כ בין מצרים ובבל, בין בית תלמי לבית סיליקוס וכו’, ועתה בין הגושים העולמיים – המזרח והמערב. ובאיזו קלות, ללא כל צורך להפעיל מאורע יוצא דופן, מזדמנת לה צרה לארץ ישראל! סכסוך בין אשור למצרים גורם למתיחות בישראל, מתרחשות תקריות גבול, מתעוררים לחצים, גוברת ההתערבות הפוליטית, אולי אף דרישה לבסיסים, למעבר צבאות זרים. הצדדים נוגסים חלקים מהמדינה, ישראל מסתבכת במלחמה – וסכנת חורבן באופק. כל זה קורה כחלק מסכסוך קטן או גדול בין הארצות השכנות, או כחלק המאבק בין-גושי. יד ההשגחה פועלת בתמידיות ובהסתר, כאילו זה דרכו של עולם.

אפילו האקלים מותאם ליעודה של ארץ הקודש. “כי הארץ אשר אתה בא שמה לרישתה לא כארץ מצרים אשר יצאתם משם, אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק. והארץ אשר אתם עוברים שמה ארץ הרים ובקעות למטר השמים תשתה מים, ארץ אשר ה’ אלוקיך דורש אותה, תמיד עיני ה’ אלוקיך בה מראשית השנה עד אחרית שנה” (דברים י”א). ומבאר הרשב”ם שם: “כי הארץ הזאת טובה היא מכל הארצות לשומר מצוותיו ורעה מכל הארצות ללא שומרם. כי הארץ אשר אתה בא שמה איננה כארץ מצרים שאין צריכים למטר ובין טובים ובין חטאים בטורח השקאת שדותיהם יש להם לחם, אבל ארץ ישראל – אם אתם שומרים מצוות”. והרמב”ן, המפרש אף הוא כדברי הרשב”ם, מוסיף: “כי אעפ”י שהכל ברשותו, ונקל בעיני ה’ יתברך להאביד יושבי ארץ מצרים ולהוביש נהרותיהם ויאוריהם, אבל ארץ כנען תאבד יותר מהרה, והחולה צריך זכות ותפילה שירפאהו ה’ יותר מן הבריא”. ושוב – אין צורך בשינוי סדרי בראשית כדי להביא את ארץ ישראל בצרה חקלאית, או אף בבצורת קשה ומצוקה כלכלית – כשם ששפע גשמים ורוב ברכה יכולים להופיע גם הם בדרך טבעית לחלוטין, כך מתאימה ארץ הקודש לייעודה, לשמש כארץ ההשגחה האלוקית. “תמיד עיני ה’ אלוקיך בה מראשית שנה עד אחרית שנה”.

פסוקים אלה שהזכרנו כתובים בתורה כהקדמה לפרשת קריאת שמע, שאנו אומרים אותה פעמיים בכל יום, והיא ממצה את כל דברינו. טוב נעשה אם נשים לבנו אליה: “והיה שמוע תשמעו אל מצוותי וכו’ ונתתי מטר ארצם בעתו יורה ומלקוש, ואספת דגנך ואכלת ושבעת. השמרו לכם פן יפתה לבבכם… וחרה אף ה’ בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר… ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה אשר ה’ נותן לכם… למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה…”

מסקנת כל הדברים האלה היא, שקיימת השקפה יהודית ברורה ועקבית מאד ביחס לקיומו של עם ישראל ורווחתו, והיא מבוטאת בבהירות בתורה ובמפרשיה. לא נהיה אנשים מאמינים באמת, לא נהיה נאמנים לתפילות שאנו מתפללים לקב”ה, והמביעות בעוצמה ובלי הרף אמונה זו, אם נתעלם מכל זאת, ולא נשים השקפה זו במקומה הראוי לה בראש כל שיקולינו הבטחוניים.

זוהי דוקטרינת הביטחון שלנו, המקורית והמיוחדת במינה. לפי דוקטרינה זו, השאלות של השטחים וההתנחלויות, שמירת אופציות לשלום ומדיניות של כח, אוטונומיה זאת או אחרת, ועוד שאלות שונות תופסות רק מקום משני.

כל אלה הם רק כלים ביד ההשגחה האלוקית, אשר באמצעותם היא מוציאה לפועל את משפטה, ולא הם העיקר. העיקר הוא מה יהיה משפט ה’ עלינו – ודבר זה תלה הקב”ה בצדקת מעשינו. ולכן המסקנה הראשונה והחשובה ביותר – כאמור גם מבחינה בטחונית!- תהיה להאזין ולשמוע לקריאה העתיקה (הושע י”ג): “שובה ישראל עד ה’ אלוקיך כי כשלת בעוונך!” אם כשלנו בדרכנו המדינית והצבאית, אל נחפש את המחדלים בשטחים אלה בלבד. את עיקרו של ה”כשלת” יש לחפש ב”עוונך”. ועצם האבחון, עצם הקביעה שלנו, שהמצב הביש איננו נובע מתהליכים טבעיים של משחקי כח ואינטרסים, היא חלק הכרחי בתהליך התשובה. הכרה זו היא אף שתביא להסרת המצוקה. והדברים מפורשים ברמב”ם הלכה למעשה: “מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה יזעקו עליה ויריעו וידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להם, וכתוב עוונותיכם היטו וכו’. וזהו שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם. אבל אם לא יזעקו ולא יריעו, אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזרית וגורמת להם להידבק במעשיהם הרעים ותוסיף הצרה צרות אחרות” (הלכות תעניות פרק א’, הלכות א’-ג’ ועיי”ש עוד).

כיוון שכך, הרי שהשקפה יהודית אינה אומרת לנו אם להיות “ימין” או “שמאל”. דבר זה נתון לשיקול דעת מדיני צבאי, ואפשר להתווכח עליו. אבל ראוי שלא נייחס ערך ראשוני במעלה לוויכוח זה, כי לא בבחירת דרך זו או אחרת תלוי גורלנו. משל למה הדבר דומה, לשניים שהתווכחו ביניהם אם יש לבצע פעולה מסוימת במכשיר חשמלי פלוני או אלמוני, אלא שבסערת הוויכוח שכחו שניהם לדאוג שהמכשירים יהיו מחוברים לזרם החשמל… כל השומע יצחק להם ויאמר: מכשיר זה או אחר יעשו, פחות או יותר, את המלאכה – אך דאגו תחילה למקור זרם! אף בענייננו כן הוא: הקב”ה יכול לעזרנו בדרך זו או אחרת (וכמובן שעלינו להשתדל לבחור את הטובה שבהן לפי הבנתנו) – אך העיקר הוא שיהיה מקור ברכה במעשינו.

כאשר אנו חדורים השקפה זו, לא נבהל גם במצבים החמורים ביותר. אף אם “יתייצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על ה’ ועל משיחו”… הרי “יושב בשמים ישחק ה’ ילעג למו” (תהלים ב’). זוהי תגובתו של הבוטח בה’ כשהוא נמצא במצוקה. וכך כותב החזון איש בספרו אמונה ובטחון: “כאשר האדם נפגש במקרה, אשר לפי הנוהג שבעולם צפויה אליו סכנה, יזכור שאין המקרה אדון לנו, ושאין מעצור לה’ מלהושיעו ולהכין מסבבים (=סיבות, אמצעים) שיחליפו את כל המסובבים (=תוצאות) וישרה בלבו את האמת הידועה כי אין כאן לפניו שום פגע רע מיד המקרה, רק הכל מאיתו יתברך, בין לטוב בין למוטב, אשר שורש אמונתו מפיגה פחדתו ונותנת לו אומץ להאמין באפשרות ההצלה, ושאין לפניו נטייה לרעה יותר מנטייה לטובה”.

ואע”פ שאין לנו רשות לסמוך על הנס, ועלינו לפעול שיהיו לנו אמצעים להצלחה בדרך הטבע, חשוב שנדע שלא בהם ובעוצמתם הדבר תלוי, ולא נאמין בכחם לקבע את גורלנו, “ותחת לרדוף אחר נדיבים ושרים ולחפש תחבולות שווא, יפשפש הבוטח בה’ במעשיו, ויפנה ליבו לתשובה תפילה וצדקה” (חזון איש, שם).

בטחון זה הוא שדיבר מתוך גרונו של דוד כשעמד, “נער אדמוני עם יפה מראה”, נעדר שריון ונשק, מול הענק הפלישתי המשוריין, ואמר: “אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון ואנכי בא אליך בשם ה’ צ’ אלוקי מערכות ישראל אשר חרפת. היום הזה יסגירך ה’ בידי והכיתיך …וידעו כל הארץ כי יש אלוקים לישראל. וידעו כל הקהל הזה כי לא בחרב ובחנית יושיע ה’, כי לה’ המלחמה, ונתן אתכם בידינו” (שמואל א’ י”ז).

בשעה שהעם היהודי עמד על סף השמדה ואבדון, כשעוגן ההצלה היחיד שנותר לו היה אסתר המלכה, מעניקה דוקטרינה זו למרדכי היהודי את הבטחון השקט לאמר לאסתר: “כי אם החרש תחרישי בעת הזאת- רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר, ואת ובית אביך תאבדו” (אסתר ד’).

וכשכורעת תחתיה מלכות ישראל, המדינה כבושה ושותתת דם, המקדש חרב והעם נפוץ בשביה ובגלות על פני כל ארצות תבל- יוצא לו ר’ יוחנן בן זכאי ותוקע את היתד להמשך קיומו של עם ישראל, ע”י חיזוק הישיבה ביבנה. לא היו לו ולעם ספקות ביכולת קיומו, בתכלית חייו, ובבטחונו בגאולה. (אך אין זו האוטוסוגסטיה הריקה של “אנו נתגבר” ו”יהיה טוב”. בלי אמונה ובטחון בה’ אין “אנו” מבטא אלא את סכום כחנו הריאלי בתוך מאזן כוחות קר ואכזרי שאינו בשליטתנו). כמובן גם לא די לר’ יוחנן בן זכאי בכך שהתרחק מהמורדים הבריונים שבירושלים, ובוודאי לא רק האידיאולוגיה של כניעה לאויב הביאה את הישועה. כוחו של ר’ יוחנן בן זכאי נבע מהעוצמה הרוחנית והסיעתא דשמיא שליוו אותו בהקמת המרכז התורני האדיר, ישיבת יבנה וחכמיה.

מי היה מאמין באותה שעה, שאלפי שנה אחרי-כן לא יישארו מהאימפריה הרומאית ודתה אלא שרידים ארכיאולוגיים – ואילו משנתו של ר’ יוחנן בן זכאי תהא, נכתבת, נדפסת, נלמדת ומקוימת ככתבה וכלשונה?! – כל אלה הן רק דוגמאות מספר, מתוך מאורעות מרובים מאד, לכחה ותקפה של דוקטרינת הבטחון היהודית.

הראינו מובאות מתוך מקורותינו הקדומים, כדי שנראה עד כמה הדברים עתיקים, ובאיזה בהירות דנו חכמי התורה בבעיות שאנו מתחבטים בהן כיום. רוב הציטטות מדברות בעד עצמן ויכולנו להביאן כמחרוזת שאינה צריכה אלא מעט דברי קישור.

נסיים ברעיון של אחד מגדולי ישראל: נאמר בתהילים (קכ”א) “הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל. ה’ שומרך ה’ צילך על יד ימינך”. מקובל לפרש ש”צילך” מבטא הגנה ומחסה. אולם, אומר הגר”א מווילנא, יש לצל גם משמעות נוספת: הצל איננו ברייה עצמאית. הוא מופעל בדיוק בהתאם לפעולותיו של מפעיל הצל. אם אדם זז – גם צילו זז. כשהוא עומד – עומד גם צילו. אין הצל אלא השתקפות של יוצרו, וזהו: ה’ צלך. ה’ מנהיג אותנו באופן שמצבנו משתנה כצל בעקבות מעשינו. אין גורלנו אלא השתקפות של מעשינו. אם ח”ו נרע דרכינו – יהיה היחס בהתאם. כשנטיב בשמירת תורה ומצוות – תבוא הנהגתו עמנו במידת החסד והטוב. אז נזכה גם למשמעות הראשונה של ה’ צלך – שומר ומושיע ומגן.

*       *       *

ואולי לסיום:

אם אין דרך קדימה, ואין מקום לנסיגה לאחור, אם אין ישועה ב”ימין” ואין תקווה ב”שמאל” – אין לנו אלא מה שהיה צריך להיות הכוון מלכתחילה – לפנות למעלה. ובזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את ליבם לאביהם שבשמים מיד היו מתגברים. (ראש השנה דף כ”ט).