האם לספר הכל לבן-הזוג/ הרב שמחה כהן
נישואין הוא קשר מצוותי בין גבר ואשה עליו צוותה התורה. בין השותפויות השונות הקיימות בעולם – כלכליות וחברתיות, לא נמצא קשר כל כך הדוק של איש ואשה ההופכים לישות אחת, כהמשך להיות נשמתם אחת עוד לפני ירידתם לעולם. ואכן, הקשר אינו מסתיים כאן, עלי אדמות, אלא הם יהיו יחד לנצח בגן-עדן לאחר פטירתם.
כמו כל דבר, גם קשר הנישואין אינו מגיע ברגע אחד לשלמות המלאה, זהו מהלך שלוקח זמן. ואכן אם בתחילת דרכם נשארו לכל אחד מהם תחומים אישיים ובלעדיים המעצבים את אישיותם ומכוונים את התנהגותם, אך אט אט המחיצות נושרות והליכי החשיבה של השנים הופכים יותר ויותר דומים זה לזה, ויש אפילו שיכולים להצביע על הבעת פניהם וצורתם ההולכת ונעשית דומה האחד לשני. זה נכון גם אם ביניהם יש לא פעם ויכוחים, אך הם בכל זאת חטיבה אחת, המגינה זה על זה מול השכנים, הרשויות, ולעיתים גם מול הבנים שנישאו. גם אם לא פעם דעתו של האחד מהם אינה נוחה מהתנהגות זולתו, אך אם מישהו ישלול בפניו את בן-זוגו, הוא יעמוד כחומה בצורה כדי להגן על שותפו לנישואין, ולעתים קרובות גם ייעלב עבורו.
באחת מדרשותיו בפני אברכים ציין האדמו"ר מבֶּעלְז שליט"א אפיון נוסף לאורכה ולמשמעותה של שותפות זו: הילדים המשותפים. ילדים אלה וילדיהם, וכן הלאה, יהיו "נכס" משותף של שניהם גם לאחר דורות, כאשר הם, ההורים ישקיפו עליהם מהעולם העליון.
מעבר למה שקבעה הגמרא, ש"כל השרוי בלא אשה שרוי בלא תורה בלא ברכה"… וכדומה, האחדות שביניהם אינה רק ביטוי לקשר ההדדי אלא להתנתקות מגורמים סביבתיים, רחוקים ואף קרובים. על כך אמרה התורה כבר בפרקים הראשונים שלה: "על כן יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". כלומר, לא מדובר על קשר מתמשך של שנים, אלא הקשר שהופך את השניים ליחידה אחת. מעיון בפסוק וההזכרה שאדם אמור לעזוב את הוריו, ניתן אולי גם להבין, שכשם שקשר בין הורים לבנים הוא קשר הדוק ביותר, כך גם הנישואין בין איש לאשה, כפי שחייבה התורה, מהווים את התחליף לקשר זה גם ברמת האחידות שביניהם.
הגמרא מכנה את הקשר שבין הבעל לרעיתו: "אשתו של אדם כגופו". ביטוי זה אינו רק ביטוי מליצי לאחדות שביניהם, אלא יש לו אף השלכות הלכתיות לכך שאיש ואשה נחשבים לאדם אחד במספר היבטים. למשל, מצוות פדיון שבויים הינה מצווה חשובה ביותר. אך קבעו חז"ל שאין פודים שבויים יותר מכדי דמיהן (כדי לבטל את העידוד לשבות שוב ושוב). אך מותר לאדם לפדות את עצמו אף יותר מכדי דמיו ומכיון שרעייתו נחשבת כגופו ממש, מותר לו לפדות את אשתו אף יותר מכדי דמיה.
מבחינה הלכתית האחידות מקבלת תוקף כאשר הזוג הצעיר עומד תחת החופה, והחתן נושא את כלתו לאשה. כמו כל דבר חברתי-רגשי, גם האחידות בין בני-זוג היא תהליך מתמשך, ושאיפה שכל אדם נשוי צריך להגיע אליה. כדי לבסס את התהליך בו שני אנשים זרים ושונים, הופכים לאדם אחד, הרי כבר בשלב המכין את הנישואין, נרשמת "בשטר התנאים" האמרה המפורסמת: "ולא יעלימו זה מזה". הסכמת בני הזוג להבטחה זו מוקראת בפני קהל עם ועדה באירוע החשוב והראשון שנעשה ביניהם – האירוסין. משפט זה מוכרז בתקופה שבני-הזוג העתידיים נמצאים בתקופה של מלא ההסתרה ההדדית. באירוסין, ויותר מכל בתחילת האירוסין, הם נמצאים עדיין בשלהי תקופת "הבירורים" על המשודך\כת, בעת שכל אחד מתאמץ להציג את הפנים החיוביות שלו, ונמצא תחת השפעתה. בהופעה ובלבוש החיצוני ובדברים שהוא מנפיק, ובמתנות שהוא מעניק. בשלב זה, בולטת מאוד ההתנהגות המאופקת והלא גלויה – גם אם הארוס או הארוסה עושים פעולה שאינה מוצאת חן בעיני הזולת, אין מגיבים עליה, ואין נותנים פומבי להרגשה הפנימית, אף אם הפעולה מציקה. גם אם מגיבים, הדבר נעשה בעדינות מוחלטת, שכמובן אינה מבטאת את התחושה האמיתית של בן-הזוג.
בשלב ראשוני של הקשר, בני המשפחה של כל צד מדגישים את גדלות משפחתם, היא עצמה ולדורותיה. מאזכרים את קרובי המשפחה הבולטים, ומציגים את הצדדים הזוהרים יותר בביוגרפיה המשפחתית או האישית. במקביל משתדלים עד כמה שניתן להסתיר ולהחליק כמה דברים פחות נעימים ברקורד האישי או המשפחתי. כל זה מהווה את הרקע שבו נשמעים דברי הקורא את "שטר התנאים": "ולא יעלימו זה מזה".
צריך לומר כי התנהלות זו של היחצנות האישית והמאמץ להשקיע בזולת כדי שיעריך אותי, היא טבעית וכל אדם משתמש בה. אמנם היא בולטת מאד בהליכי הקמת המשפחה החדשה ובתקופת התקשרות בין המשפחות, אבל כאמור לא רק במצבים אלה ובמפגש בין שני משודכים, אלא מצויה בחיי היומיום של כל אחד מאתנו. זאת בכל התחומים של קשרי חברה. הדבר בולט כאשר אנחנו פוגשים אדם שאינו מכיר אותנו, אנו מיד מתחילים להשקיע מאמץ כדי להרשים אותו. אנו פותחים עמו בשיחה, אנחנו מאד נחמדים אליו, מאד חינניים, שופעים ידידות, ומשתדלים להפיק מתוך עצמנו מקסימום של חיוכים רחבים ומסבירי פנים, נעימות מופגנת, עם הרבה מאד הכרת תודה על כל סיוע פעוט שהוא מושיט לנו.
הסיבה להתנהלות זו, אינה רק שיקולי התועלת הגשמית שאנחנו מצפים להפיק מדו-שיח זה, אלא בעיקר מהעובדה שבאדם מוטבעת מטבע ברייתו, תכונה של רצון בתדמית חיובית. להיות מקובל בחברה שהכל יכירו אותו ולא פחות מכך יוקירו אותו. התנהגות זו יש בה יתרון לחברה האנושית. שכן הוא מהווה גורם מלכד חברתית, וממריץ את האדם לתרום לחברה ולהשתלב בה בהתאם לנוהגי הקהילה והחברים שמסביבו. לכן אדם נזהר שלא לעשות דברים נגד החברה, או דברים הנראים שליליים בעיניה. יש לזה השלכות גם בהקשר הרוחני-יהודי, שכן ממילא הדבר גם מדרבן אותו לעשות דברים חיוביים וטובים, וזה כולל גם את הדחיפה להתנהג כיאה וכיאות מבחינת הקפדה על שמירת מצוות, מידות וכו'.
מאידך יש בזה גם חסרון. שכן תכונה זו גורמת לאדם לשלב בקיום המצוות ומעשי החסד מחשבות על ציפיותיו החברתיות להיות מקובל על מי שרואה ערך חשוב בקיום המצוות וחשיבות בעזרה לזולת. וכאשר אדם משלב מחשבות אלו בעבודת האלוקים שלו, הוא כמובן מחסיר בעשיית המצוות את ה"לִשְמָה", מחשבה שמכפילה את ערך ביצוע המצווה עשרת מונים. (אם כי מחשבות "שכולם יראו אותי" אינן מבטלות את ערכו של המעשה הטוב). לא פלא הוא ש"מתן בסתר" כלומר, עזרה לזולת בלי שהמקבל ידע על כך, ואף לא אדם אחר, מעניק שכר רב מאוד. זאת משום שהנעזר אינו מתבייש בקבלתו, ועל ידי כך אין פגם במעשה החסד, וכן משום שקשה מאוד לעזור לזולת בלא ש"יתגנב" הרהור וצפייה "שכולם ידעו עד כמה אני אדם טוב, החושב על אחרים". לכן אדם שנותן בסתר בלי שאף אדם ידע על כך, אינו "עובד" את עצמו או את אלה שהוא מצפה מהם להערכה, אלא אך ורק את הקב"ה שציוה לעזור לזולת. לכן הקרן הגדולה קיימת לו לעולם הבא, ואת הפירות הרבים הוא מקבל עוד בעולם הזה.
ב"פירוש המשניות" לפרק "חלק" בסנהדרין, נותן הרמב"ם ביטוי להשפעת הצורך בתדמית חיובית על התנהגותו של האדם. וכך הוא כותב: "רוב בני האדם, מיגעים נפשותיהם וגופותיהם בעמל ויגיעה שאין למעלה ממנה, כדי שיגיע לו מעלה וכבוד, ושינשאוהו בני אדם". כלומר, התמריץ שיש בצורך של האדם לכבוד ולהערכה, הוא זה שמביא את האדם לעשות מעשים טובים וללכת בדרכים ישרות. מה שאומר כי חלק משמעותי ממה שאדם משקיע בחייו, בעבודתו ובמאמציו בחייו הפרטיים, כמו העמל לפרנסתו, בנין ביתו ועוד דברים מרכזיים בחייו, נובע מבלי שהוא מבחין בכך במודע – מהרצון להיות מכובד ומקובל על החברה, ואהוד על סביבותיו. הרמב"ם מדבר לא רק על הצורך בכבוד, הדוחף את האדם לעשיה חיובית, אלא גם על המעצורים החיוביים להימנע מהרע והשלילה, ועל כך הוא אומר, כי הרבה מבני האדם מונעים מעצמם את ביצוע דחפיהם החזקים ביותר, מיראתם שמא "ישיגו מזה חרפה ובושת מבני אדם, או שמבקש שיהיה לו שם טוב".
מדברי הרמב"ם אנחנו למדים כי לצורך בתדמית יש יתרונות ויש חסרונות, ואפשר לנצל אותו לצורך היתרונות. למשל, הוא גורם שאדם בורר את מילותיו, חושב פעמיים מה לומר לזולת, וממה להימנע מלומר. לכן הנישאים הצעירים, בתחילת נישואיהם מאד מחושבים, כאשר הם מבקשים להשמיע את מה שעל ליבם. גם בדיווחים ההדדיים על מה שעבר עליהם, הם שוקלים בכל דבר שנאמר – האם הוא יתקבל כחיובי או להפך. הם זהירים במידה מרובה בכל אמירה והערה, ומשקיעים מחשבה ומאמץ כדי לשוות למעשיהם ולדבריהם אופי חיובי ובונה, ולא שלילי והרסני.
המעבר מתדמית לפתיחות
כאשר אדם מבוסס בחברה שמסביבו, או במשפחתו, המאמץ להשקיע בתדמיתו החיובית, הולך ופוחת. זאת מכיון שמטרת ההשקעה בתדמית הייתה כדי להיות מבוסס היטב בחברה, ובעת שהוא חש שהוא כבר מקובל, הוא מפחית את השקעתו להשגת תדמית חיובית. בדומה לו, אדם שהתקבל לעבודה לתקופת ניסיון, מרבה להשקיע ביצירת רושם חיובי על פי צפיות מעסיקיו, כדי שיקבלו אותו כעובד קבוע. אולם ברגע שהוא התקבל לעבודה במעמד של קביעות, ונעשה עובד מן המניין, ויקשה על מעסיקיו לפטרו, הוא כבר אינו משקיע מאמצים ביצירת רושם חיובי עליהם.
כך גם במערכת המשפחתית. ברגע שבני-הזוג קשרו את עצמם זה לזה בברית הנישואין, והיכולת שלהם להיפרד אינה קלה, ההשקעה ביצירת התדמית פוחתת והולכת. זאת ועוד, במערכת זוגית, לעומת מקום העבודה, מתווספת עוד סיבה המפחיתה את המגמה להשקיע ביצירת התדמית החיובית. והיא: תחושת הביטחון הטבעית שיש לבני-הזוג במחויבות של "השותף" כלפיו. הנחה זו מעניקה הרגשה כי התמיכה בו – ובכל מעשיו – אמורה להימצא בכיסו, כדבר המובן מאליו. זאת ועוד, כל אחד מבני-הזוג פחות תולה תקוות כי מעשיו או דבריו ישפיעו בצורה משמעותית על תדמיתו ועל האווירה, שכן הוא מעריך, שבשל הקשר ההדוק שנוצר ביניהם, והחשיפה הרבה שבאה בעקבותיו, כבר מכירים אותו על מעלותיו וחולשותיו, והוא "כבר לא יכול לעשות הצגות".
השלב הבא של התפוגגות חשיבות התדמית היא שבני-זוג נעשים פחות מאופקים. כאשר הם רוצים דְבר מה זה מזה הם כבר לא משתמשים בנוסחות של "אודה לך מאוד" "אני מעריך את מה שעשית עבורי", אלא אומרים תן, תני, זוז, זוזי וכדומה.
ההתנהגות בשלבי הקשר המתהדק
בשלב הקשר המתהדק תופס הרצון להיות טבעי ופחות רשמי, את מקומה של המגמה שהייתה עד עתה להשיג תדמית חיובית. הסיבה לכך אינה רק סיבה הגיונית "הרי כבר מכירים אותי ומדוע להשוות לעצמי פנים שאינם שלי", אלא מושפעת גם מכוח ה"עצלות" שמוטבע בתכונות האדם, הגורם לו "לא להתאמץ" לא לעשות את מה שלא מוכרחים לעשות. בעוד שלייצר תדמית חיובית צריך להשקיע ולהיות במתח, ולהיזהר לא לעשות דברים שאינם מוצאים חן בעיני הזולת. אמנם רוב המאמצים בנושאי תדמית בבית אינם פעולות פיזיות קשות, אך כיון שאינן מובנות מאליהן מהבחינה הרגשית, ההשקעה פוחתת והולכת. הדבר מתבטא, כאמור, בפחות מילות ריכוך לפני בקשה לעשיית פעולה כל שהיא, בהפחתת מילות תודה לאחר ביצוע פעולות, ואף בהפחתת ההקפדה על הופעתם החיצונית בתוך הבית, הופעה שתכליתה להרשים.
כאשר הקשר מתהדק הם חשים, ובצדק, כי ההתחברות לתא משפחתי אחד מעולה, והיא נבנית על קרקע יציבה ובנין בריא. כתוצאה מכך הם שוקלים פחות את דבריהם. במקביל לכך הערות מתרבות והביקורת הופכת לבת-בית. לכאורה, יש סתירה בהתנהגות זו. הרי בין אנשים האוהבים זה את זה הביקורת היא מועטה. אך אין זו סתירה. ככל שהם נהפכים יותר ויותר לתא אנושי אחד, איכפת להם יותר ויותר מעשיו של השני. הרי עובדה היא שלשכן לא אומרים ביקורת, כיון שלא מרגישים אליו שום קשר, והוא אינו מעניין אותנו, גם משום שלגבי השכן התמריץ להיראות בתדמית חיובית פועל. לכן התוצאה היא, שהמנגנון הטבעי שהזהיר את בני-הזוג מלומר דברים שאינם מועילים לדו-שיח, או לתדמית החיובית, מתרופף והולך. אז הם עלולים לומר דברים שמן הנכון היה שלא יעלו על שולחן המשפחה, וגם לא על דל השפתיים. הם מתפתים יותר ויותר להביע את רחשי ליבם, הם משתפים את בן-זוגם בהליכי חשיבתם. הם מזלזלים בעצמם, ולא חשים במעצור לספר על עצמם דברים המציגים אותם פחות חיובים מאשר הם היו נראים קודם זה בעיני זולתו. כל אחד משני בני המשפחה עלול, מתוך הרגשה של שותפות יציבה,לספר על התנהגות חריגה שלו בתקופת ילדותו, על שאיפות מעוותות ומוזרות שהיו לו פעם, או על דברים ביקורתיים שההורים השמיעו ביחס אליו בילדות הרחוקה, והם שמורים איתו עד היום. לפני שמשמיעים דברים מסוג זה, צריך לשקול את האפשרות שהדברים שאמר לא בהכרח תורמים, ולא בדוקא בונים. זה גם עלול להחליש את היחס וההערכה ההדדית –החשובים מאד בבניין בית.
יש להשקיע ב"תדמית" גם לאחר הנישואין
כאשר בני-הזוג עוברים את השלבים הראשונים של נישואיהם, הם מצויים בתהליך של סתירת מגמות. מצד אחד, עומד הרצון החזק ביותר שיש לאדם להיות מקובל ומוערך, ולשם כך הוא צריך להשקיע בתדמיתו החיובית, ולעיתים להסתיר דברים שליליים שבאישיותו ובהתנהגותו. מן הצד השני, עומדת המגמה שהקב"ה ציווה על בני-הזוג לאהוב זה את זה, ולכאורה, אהבה מוחלטת – פירושה התחברות מושלמת לבן-הזוג. חשיפת כל האישיות אפילו ללא הסתרת מחשבות או מגמות. תוך שהזולת "מקבל" את שותפו לנישואין כמות שהיא, גם בדברים שהוא סבור אחרת.
ניתן היה לחשוב שה"תדמית" וה"פתיחות" הינן דברים הסותרים זה את זה. ההשקעה בתדמית היא לכאורה תהליך "רשמי" מרוחק, לא אמיתי, כלל לא משפחתי. לעומת הפתיחות, שהיא זיהוי של קשר אמיתי, גילוי של אמון הדדי, ללא מחיצות מיותרות. אולם אין הדבר כן, אפשר לומר שהצורך ב"תדמית" חיובית ומצד שני ב"פתיחות", שניהם ממלאים תפקיד של יצירת קשר בין בני אדם. שהרי התנהגות חיובית מעבר לטבעו של האדם היא השקעה ומאמץ ליצור קשר ולהדקו, ואדם לא נוטה להשקיע במי שאינו רוצה בקשר עמו. אלא שבעוד שההשקעה בתדמית מצויה בעיקר בשלב הראשון של החברות, הפתיחות מצויה בהמשכה.
הנכון הוא, שככל שהדחף הטבעי לתדמית חיובית פוחת והולך, אדם צריך להפעיל יותר ויותר מנגנון מודע בכדי לשמור על תדמית חיובית, כיון שהצורך והתועלת בזהירות בכל מה שאנחנו מוציאים מפינו ובשיקול דעת נבון לפני שאנחנו מדברים, חייב להיות גם בתוך המשפחה, ולא רק בשלב הראשון של הקמתה. הדימוי בבית ממשיך להיות חשוב, גם כאשר המשפחה כבר נכנסת למסלולה הרגיל, כבר נולדו ילדים, והכל עסוקים במרוץ החיים הבלתי נגמר, כל אחד בדרכו. אולי להפך, בתוך הבית הדימוי חשוב אף יותר מבחוץ, וזאת משום שמה שקורה בבית חשוב יותר ממה שקורה בחוץ.
שלשה שלבים בחשיפה ובהסתרה האישית
על פי רוב עוברים על בני-הזוג מספר שלבים בחשיפה האישית.
השלב הראשון, כולל את תקופת האירוסין ותחילת הנישואין שבהם כאמור בני-הזוג משקיעים ביצירת ידידות והבלטת הדברים החיוביים שבכל אחד מהם.
השלב השני, כשהקשר ביניהם מתהדק, רגשותיהם מתקרבים, ואז הם חושפים את אישיותם גם אם היא אינה חיובית. המספר על עצמו, חש הרגשת רווחה. זאת משום, שאדם אוהב לדבר כשמקשיבים לו בלי לשפוט אותו על מה שהוא אומר, וכן דברים רבים הוא צבר בלבו ולא הייתה לו עד עכשיו אוזן קשבת שהאזינה לו. וכשסוף סוף יש מי שמקשיב לו, הוא כבר אינו בורר בין דברים שלא נורא אם יאמר, לבין דברים שמוטב שלא יאמרו. גם המאזין מפתח אהבה זמנית למספר, הוא מקבל בכך תחושה שהזולת "גלוי אלי ויש לו אמון בי". אולם הרגשה נעימה זו מתפוגגת תוך זמן קצר מאוד. הדברים שבן-הזוג סיפר על עצמו מחלחלים ומתחילים להטריד, ובשלב מסוים המקשיב אומר לעצמו "אם איזה אדם אני חי?"
בין הסיפורים השליליים שאדם מספר על עצמו נוכל לשמוע, על דברים שקרו בעבר, כישלון בלימודים, התנהגות דחייתית של ההורים כלפיו, התנהגות מחפירה, מחשבות מעוותות. יש משהו באישיותו של האדם הגורם לו לספר סיפורים שליליים, כיון שהמספר חש שמשהו אינו בסדר בכל הדברים האלה, והוא מחפש פינה חמה ומעניקת בטחון, כדי להקל על ההרגשה הלא נוחה שיש בכך. כאשר הוא מזהה שבן-הזוג מאוד מעריך אותו הוא מספר את סיפורי העבר המציקים, כדי לקבל תמיכה גם על ה"פינה האפילה" הזאת. אבל כאמור, יש בכך טעות גדולה. כיון שבצמוד לסיפור הוא אכן מקבל תמיכה ועידוד, אבל לאחר זמן, הסיפורים מפחיתים את תדמיתו החיובית בעיני בן-זוגו.
)לעתים במסגרת התייעצות להתאמה של בן-זוג נשאל המתייעץ\ת מה היתרונות שהוא רואה בהצעה השידוכית המוצעת לו, ולהפתעתי אני שומע תשובה: "הוא אמיתי, הוא ישר כלפי, הוא מספר על עצמו גם דברים לא טובים". כלומר, המשודך שהתוודו בפניו חש תחושה נעימה כלפי המתוודה על האמון שנתן בו. כמובן שאני צריך להסביר למתייעץ\ת, שישרותו של המתוודה היא תכונה חיובית, אך ההתנהגויות המוזרות שהוא סיפר על עצמו מקזזים את יתרונו בישרותו).
השלב השלישי, והוא מצוי לאחר השלבים הראשונים של הנישואין, מתרחש כאשר בני-הזוג שוב סוגרים את שערי החשיפה. הם פחות גלויים ויותר בוררים את סיפוריהם. הסיבה לכך נובעת מכך, שהנסגר חש שלא מעריכים אותו, ולכן אינו רוצה להוסיף לאי הערכה זו. הסיבה הנוספת היא ניסיונו, שבעקבות גילוייו, בן-זוגו מעיר לו על התנהגויותיו ודבריו, ולכן הוא אינו רוצה לקבל ביקורת על מה שיאמר. להחלטה פנימית זו הוא מגיע לאחר שבתודעתו הצטברו מקרים רבים שסיפר לבן-זוגו, והתגובה השלילית לא אחרה לבוא.
השכנה המרגיעה
אשה שבקשה להתייעץ, שאלה אותי: "מדוע כאשר אני מדברת עם שכנה אני חשה רגיעה ושלווה, לעומת זאת כאשר אני מדברת עם בעלי אני מרגישה איזה מתח ומעצורים בשיחה, ובעיקר אני מתקשה להביע את כל אשר בליבי?" השבתי לה: כאשר את מדברת עם חברתך, סיפורייך מסקרנים אותה, והסקרנות גוברת אם את מדברת עמה על דברים שקורים בביתך, כיון שהטבע האנושי משתוקק לדעת דברים שרגילים להסתיר בפניו. והתחושה החברתית היא באח שחיי זוגיות הנם חיים של תא אחד – איש ואשה – שאינם גלויים לחלוטין לאנשים שמחוץ לתא. לכן, כאשר את מספרת לה סיפורים על עצמך ובעיקר על מה שקורה בביתך, את מבחינה שהיא נעשית סקרנית יותר ויותר, אוזניה מתחדדות, והקשבתה מלאה. את גם נותנת לשכנה תחושת חשיבות בכך שאת מגלה לה את לבך, ובעיקר בנושאים שלא רגילים לספר לאנשים אחרים. אך האמת היא, שסיפוריך לא נוגעים לה למשפחתה או לרכושה, וודאי לא מחייבים אותה – היא אינה צריכה להוציא כסף כשאת אומרת שאת רוצה לרכוש מוצר מסוים, היא אינה צריכה להחליף אותך בעבודת הבית כאשר את מספרת כמה הדבר קשה לך. לכן אין לה שום בעיה להקשיב היטב, בלי להפריע, לתמוך בך רגשית, ואף להוסיף ולומר "מסכנה ודאי היה לך מאוד קשה". (שכנה "טובה" עשויה גם לומר, "כנראה שבעלך לא עוזר לך").
לעומת זאת, כאשר אשה מספרת לבעלה כל סיפור שהוא, הוא חש שהדבר נוגע לו – "הדבר קורה לאשתי". מכיון שאכפת לו ממך, הוא בטוח שאת מספרת לו את סיפוריך כדי לקבל עצות ממנו. לכן הוא אומנם מקשיב היטב לדבריך אך לא עד סופם, ותוך כדי הקשבה הוא מציע עצות ומגיב לדברים שאינו מרוצה מהם בהתנהגותך, שלדעתו גרמו לקשייך. הוא אומר זאת במפורש, או מניע את כתפיו כדי לשדר חוסר שביעות רצון. לכן את חשה חוסר רגיעה כשאת מספרת לו את סיפוריך, בגלל התנהגותו העכשווית, וגם כיון שניסיונך לימד אותך שדבריך לא יעברו בצורה חלקה ושקטה כאשר את תספרי לבעלך את סיפוריך.
נניח שאשה מספרת לבעלה שהיא קנתה מוצר מסוים. עלות המוצר וההוצאה הכספית נוגעת גם לו. לכן הוא מיד עורך חשבון האם הרכישה הייתה הכרחית. ואם כן, האם היא נעשתה במקום הזול ביותר שניתן היה לרוכשו. האם נעשתה מתוך שיקול דעת או "החלטה של רגע", האם יש בבית מקום לאחסנו בעת שלא משתמשים בו. בנוסף לכך, יתכן שהבעל סבור שההוצאה הכספית שנעשתה על ידי רעייתו, מפחיתה את הסיכוי שהוא ירכוש עבור עצמו חפץ שהוא סבור שהוא חשוב לו. אלה הן שאלות שהשכנה, שמאזינה בקשב רב ואהדה, פטורה מלתת עליהם את הדעת.
או כאשר אשה מספרת לבעלה שהיא הענישה את הילדים, ואף הכתה אותם, משום שהייתה במתח רב. כיון שהילדים הם גם שלו, אין שום ספק שהוא ישאל אותה האם הכאתם הייתה הכרחית, האם הכית אותם במקומות מסוכנים וכו'. כלומר, את אותה אוזן קשבת והבנה שהשכנה נותנת לך, בעלך מתקשה להעניק לך, ואף אם הוא היה צריך לנהוג אחרת בעת שהוא מקשיב לך, אי אפשר לומר שהוא התנהג בצורה חריגה מהמקובל.
ערערתי עם חברי
בנקודה זו של סיפורים שליליים על עצמנו, נבחין בהבדל ברור בין גבר לאשה (בשלב השלישי). מכיון שהמבנה הנפשי של האשה הינו שותפותי, הצורך שלה לשתף את בעלה במה שעבר עליה גדול מאוד, וכאשר היא עשתה טעויות ומצטערת עליהם, הצורך שלה לשתף את בעלה גדול עוד יותר, בבחינת "דאגה בלב איש ישיחנה". אנו מזהים פעמים רבות, שגם כאשר בזיכרונה כבר רשום שבעלה אינו מגיב נכון על סיפורי הכישלונות שלה, ולאחר גילוי הלב שלה בפניו היא תישאר מתוסכלת יותר מאשר לפני ששטחה בפניו את סיפוריה, כיון שהוא נוזף בה על מעשיה, מעיר לה על מחדליה, היא בכל זאת מספרת לו את שעבר עליה. זאת, כיון שעוצמת הצורך שלה לשתף אותו במה שעבר עליה כה גדולה, והזדקקותה לקבל את הזדהותו להרגשותיה כל כך רב, עד שהיא לא מצליחה לעצור את עצמה מלספר.
לעומת תחושת השותפות המפותחת של האשה, תחושת השותפות של הגבר פחותה יותר, לכן הוא אינו נוטה לספר לה את שעבר עליו בכלל, וודאי לא את כישלונותיו ואת האירועים הלא נעימים שעברו עליו. התנהגותו זו של הגבר נראית נכונה יותר במבחן התוצאה, וחז"ל נתנו לכך ביטוי ב"אבות דרבי נתן", פרק ו':
"בזמן שבא אדם לבית המדרש ולא היו נוהגים בו שם כבוד, או שערער (התקוטט) עם חברו, אל ילך ויאמר לאשתו: 'כך וכך ערערתי עם חברי. כך וכך אמר לי, כך וכך אמרתי לו'. מפני שבוזה את עצמו, ואשתו שהייתה נוהגת בו כבוד, עומדת ומשחקת עליו".
מוסיף על כך רבינו עובדיה מברטנורא (אבות פרק א' משנה ה'): "מתוך שהוא מספר לה שחבריו גינוהו וביישוהו, אף היא מבזה אותו בליבה".
כלומר, כיון שאדם קושר עת עצמו למי שמעריך אותו, ברור שהקשר הזוגי עולה ומתפתח ככל שבני-הזוג מעריכים זה את זה, ופוחת והולך ככל שחסרה להם הערכה הדדית. הוא אף עלול לדעוך לחלוטין ככל שהתפיסה הערכית על בן-הזוג שלילית לחלוטין. מעניין שאנו מזהים שבני-זוג מצליחים עוד לשרוד עם תדמית שלילית הדדית, המצויה ביניהם – הבעל אינו מעריך את רעייתו והיא אינה מעריכה אותו. כל זאת אם חוסר הערכה מצוי בתוך המשפחה, אך כאשר אדם מזהה שבן-זוגו לא מוערך גם בעיני החברה ומעמדתו החברתי של בן-הזוג ירוד, הם מתקשים מאוד להתמודד עם זה. הסיבה לכך היא, שאף על פי שדעתו של כל צד בנישואין שלילית על זולתו, אך באיזה פינה בלב, עדיין עומדת התחושה "אולי אני לא רואה את הדברים נכון. אולי גם אני תורם לעכירות הנישואין". אולי אם הייתי יודע להתנהג עם בן-זוגי אחרת התוצאה הייתה יותר חיובית. אך כאשר מתגלה, שגם מחוץ לבית דעת החברה שלילית על השותף לנישואין, גם "נקודת הזכות" הזו על בן-הזוג נעלמת, ומפתחים תחושת דחייה כלפיו.
אמנם הבעל חש צורך רב לשתף את רעייתו במצוקה החברתית והרגשית שהוא עבר בבית המדרש או בוויכוח שהתפתח בינו לבין חבריו. הוא רוצה לספר לה מה הוא אמר להם ומה הם אמרו לו, ואיך הוא "העמיד אותם במקום" ולימד אותם שעמו לא כדאי להתחיל… . אבל כיון שאשתו סבורה שהיה טוב יותר אילו בעלה כלל לא היה מגיב לדברי חבריו, והיא אף מבינה מדבריהם שדעתם של החברים על בעלה שלילית ביותר, גם בלבה גואים הרגשות שליליות, שהיא צברה במערכת היחסים ההדדית שביניהם. שהרי תמיד יש פינות אפלות בחיים, כך שאין טעם לעודד אותם לצוף מעל לפני השטח.
מצב זה בולט מאוד, כאשר בני-זוג פונים לייעוץ זוגי. לכל אחד מהם יש מטרה ראשית ושאיפה משנית. המטרה הראשית לשפר את מערכת היחסים הזוגית. השאיפה המשנית, אך מאוד חזקה, היא להוכיח שבן-זוגי אינו מתנהג כשורה, ואני הוא הפועל בצורה הנכונה וסובל מבן זוגי. אם בני-הזוג ניגשו לאדם לא חכם או לא מנוסה, הוא עשוי לומר את דעתו השלילית על אחד מהם בפני זולתו. את התוצאות ניתן לראות בשני מצבים. יש ובני-הזוג מאוד מאוכזבים מהמטפל שאומר את הדברים השליליים בצורה גלויה. והמאוכזב הוא גם זה שהמטפל צידד בטענותיו. כלומר, בן-זוג מסוגל לתקוף את זולתו, אך מתקשה לשמוע עליו דברים שליליים מאחרים. במקרים אחרים אנו מבחינים שבני זוג-אמנם ניגשו אל המטפל כדי לשפר את מצבם, אך המטפל שדיבר בגלוי על חסרונו של אחד מבני-הזוג, גרם שזולתו, שעד עתה עוד יכל לסבול את התנהגותו, הרי שעתה, כשאדם מחוץ לנישואין אומר את אותם הדברים, הוא מתקשה להשלים עם אותם חסרונות.
נחזור אל סיפורו של הבעל על הקורות אותו ב"בית המדרש". סביר מאוד שלאף אחד מחבריו הוא לא היה מספר על דברי הגנאי שאחרים אמרו עליו. גם אם קיים מצב שאדם מספר לחבריו דברים אלה, הוא יעשה זאת כדי לטכס עצה מה לעשות בנושא, אך לא סתם כדי להשתפך ולשתף. הסיבה שהבעל התפתה במקרה זה לדווח לרעייתו, היא התחושה, הנכונה כשלעצמה, שבבית יש הרמוניה ופתיחות נהדרת, והוא מצפה ממנה לחיזוק דעתו והתנהגותו. בתוך מצב זה של אווירה טובה, ובטוחה, "שאנחנו מאוחדים במחשבותינו ורצונותינו המשותפים", ופגיעה בי היא למעשה בפגיעה גם באשתי, ולמי אני יכול לספר אם לא לרעייתי. גם במקרה הזה נראה במבחן התוצאה שהייתה זו טעות לספר, ודווקא תחושת הקרבה לרעייה והביטחון ההדדית זה לזה, גרמה לכך שהמנגנון הטבעי של זהירות בונה, בדברים שאנחנו מוציאים מפינו, נרדם, ולא נבחנו כראוי הדברים- מה כן לומר ומה לא לומר. והכל מתוך הנחה לעיל, שכאמור הינה צודקת כשלעצמה.
זאת ועוד, פעמים רבות, כאשר למשל האשה שומעת את הדיווח של בעלה, על האירוע הקשה והמביך שעבר עליו בחוץ, היא נוזפת בו על השטויות שהוא עשה. הוא נעלב, וחש שלמעשה אשתו מצטרפת למי שביזו אותו. הוא הרי סיפר לה על האירוע, כדי לקבל ממנה תמיכה וחיזוק ל"צעד הנכון שהוא עשה", היא הרי האישיות הקרובה ביותר שיש לו, ואמורה לתמוך בו בכל מצב. והנה, במקום זאת היא תוקפת אותו, והדבר נראה בעיניו כאילו היא חוברת להתנהגות של חבריו שהקניטו אותו.
כתוצאה מכך, הוא מגיב בחריפות כלפיה. מכאן עשויה להתפתח תקרית, שהיא כמובן מיותרת, ונגרמה בשל דיווח לא הכרחי של הבעל, על אירוע לא רלוונטי לחיי הבית, שעבר עליו בחוץ. אם היה שוקל את דבריו מה נכון לומר ומה לא נכון לומר, היה מבין שהדיווח לא תרם דבר להרמוניה הביתית, והוא לחלוטין אינו נכלל בהתחייבות ההדדית של "ולא יעלימו זה מזה" – התחייבות שמתייחסת לדברים של בית ולקשרים בו, ולא לאירועים לא משמחים, שעוברים על כל אחד מאתנו בשלב זה או אחר.
יחד עם זאת ראוי לציין, שיש פעמים שגברים עושים טעויות כספיות, ובגלל אי הרצון לצער את הרעיה הם אינם משתפים אותה. הבעל ממשיך להסתבך, ובכל פעולה נוספת שהוא עושה, הוא סבור שזה מה שיוציא אותו מהבעיה שהוא הכניס את עצמו אליה. במקרים אלה, אילו הבעל היה משתף את רעייתו בשלב מוקדם, ואכן היה קורה מה שהוא חשש ממנו – רעייתו הייתה נוזפת בו, ולא משלימה עם צעדיו, הוא אמנם היה מרגיש מדוכדך מתגובתה, אולם אם הוא היה מציע לה, לאחר שלב הגילוי הראשוני, לחשוב יחד מה עושים עתה, לאחר שהטעות נעשתה ואין להשיבה, יתכן והוא היה מוצא שותף, שמוכן לקחת גם על עצמו את עול המשבר. גם אם רעייתו לא הייתה משתפת עמו פעולה, הדבר היה גורם שהיא הייתה מניחה אזיקים על פעולותיו הכספיות וגורמת לו להתייעץ עם אנשי מקצוע על הפעולות הבאות שהם אמורים לעשות.
הלקאה עצמית
קורה שאדם חש שהוא מאד זקוק לתמיכה מתוך משפחתו, והמהלך של איסוף התמיכה עובד בצורה כזו שהוא משמיע השמצות עצמיות. תוך אמירה, נאמר של הבעל, כי אינו מוצלח, שהוא חוזר עליה שוב ושוב, כדי "לסחוט" אמירות הפוכות, וביטויים עזים של תמיכה מוחלטת, והתייצבות מאחוריו, שדרושה לו רגשית אחרי החוויה שעבר. לעתים גם בן-הזוג המדבר יורד לפרטי פרטים של הנושא שבו נכשל כישלון חרוץ. אם משפטים אלה ייאמרו בחברה, וחבריו מעריכים אותו כאישיות חיובית, דבריו עשויים להישמע כענווה וכ"כנות". אבל במסגרת המשפחתית, שהיא מסגרת רגישה, אם הדברים נאמרים מפעם לפעם, ולא באופן קבוע, הדבר יכול להתקבל בצורה נכונה וטובה. אך אם הדברים חוזרים על עצמם באופן קבוע, הם עשויים לחלחל. בן הזוג עשוי להשתכנע כי אלה אכן פני הדברים, ומה שהוא אומר על עצמו, אכן קולע למטרה, ומגדיר את אישיותו בצורה הנכונה. זה יכול אף לגרום לבן הזוג לפתח כלפיו יחס של זלזול. הליך שאינו דרוש כלל ועיקר, כי ניתן בנקל להימנע ממנו, ואין בהימנעות מלהביע את רחשי הלב "העלמה" שסותרת את המחויבות המשפחתית. נזקי ההלקאה העצמית בולטים יותר כאשר הבעל הוא המספר סיפורי "לא יוצלח" על עצמו מאשר האשה מספרת. כאשר הבעל מספר הוא מפחית מערך עצמו גם בשלב שהאשה עדיין אינה מקבלת את דבריו, היא כבר חשה באי נוחות משום שיש לה הרגשה שהיא חיה עם בעל שמשדר חולשה.
זאת משום שהיא זקוקה לחוש שיש לה בעל "חזק" ותומך, בעוד שסיפורי השלילה של בעלה על עצמו, לא רק שמשדרים לה שבעלה אינו חזק ואינו יכול לתמוך, אלא שהוא עצמו זקוק לתמיכה.
בין הדברים שצריך לשקול האם להיות גלוי וחשוף עם בן-הזוג, ישנם דברים נוספים, כמו למשל: האם נכון או לא נכון ללכת בבית בבגדים מוכתמים, שהרי בפני בן-זוגי אינני צריך\כה להציג בגדים מעוררי רושם. התשובה לכך הינה, שכל עוד הבגדים הלא יפים או המוכתמים משמשים כבגדי עבודה בבית, אין בהם הבט שלילי, אך אם יושבים לשיחה עם בן-הזוג כדאי להימצא בבגדים מכובדים יותר.
הדבר נכון גם בנושאי אכילה, מן הנכון שהצורה שהכל מבינים שעל פיה נכון לאכול בחברה, תהיה גם כאשר אדם יושב לסעוד יחד עם בן-זוגו, ושינוי מהתנהגות זו עשויה להשפיע לרעה על התחושה של בן-הזוג, הסבור שבן-זוגי אוכל בצורה שאינה מתורבתת. יחד עם זאת יש בני-זוג הרואים באכילה הפשוטה של הזולת דווקא התנהגות של גילוי וקירבה. אנו מוצאים שגם ההלכה מתייחסת לכך שיש צורות אכילה המבטאות קירבה לבן-הזוג, ולכן בתקופות מסוימות אסור לנהוג בצורה זו.
כמו כן, פעמים רבות אנשים מרשים לעצמם לעשות דברים שאינם עושים בפני אנשים זרים, אבל בפני בן-הזוג הם מתירים לעצמם לנהוג אחרת, מתוך הנחה ש"לא נורא אם בן-זוגי יראה אותי למשל, מפהק ללא שאני מכסה את פי, אוכל בצורה לא מנומסת" וכדו'. התשובה על כך צריכה להיות שצריך להשתדל שמה שאנו לא עושים בפני זרים נשתדל לא לעשות בפני בן-הזוג. גם במקרה זה לא נוכל להתעלם שיש אנשים שדווקא דברים הנעשים בפני בן-הזוג, ולא נעשים בפני אנשים אחרים, נותן להם תחושה של קירבה. אך לעומת זאת, יש הרואים בהתנהגות פתוחה זו זלזול, ואפילו ככניסה לתחומו של הזולת בלי לקבל רשות לכך.