הדברה השמינית-לא תגנוב

הדברה השמינית-לא תגנוב/ הרב יוסף ברוק

אין לך חברה אנושית שלא אימצה את הדברה השמינית, ולעיתים מתגנבת ללב מחשבה: האם לכך צריך תורה משמים? וכי אין שכלו הפשוט של אדם יכול להגיע לידי זה? והרי אנו בני תרבות. וכי יעלה על הדעת קיום חברה מתוקנת בה הגניבה היא מעשה לגיטימי? והרי זאת אפילו תינוקות בגני הילדים יודעים ומבינים. אם כן, מה חידשה תורה?

הדעת האנושית אכן תרחיק את הגניבה והמרמה, אך מנקודת מוצא האומרת כי פגיעה ונזק בזולת הם מעשים שליליים. אבל הדגש יושם על נזק וחסרון אשר יגרם לנגנב או לניזק כתוצאה מהגניבה. אבל תמיד ימצאו תחומי ביניים בהם אין אנו רואים כלל נזק או חסרון מוחש. חשיבה והתייחסות זו מקבלת בסלחנות ובהבנה צורות שונות של גניבה, אבל תחת שמות יותר מעודנים, כגון: “השלמת ציוד”, “לפלח”, ועוד מגוון של הגדרות ההופכות מעשה שלילי לחלוטין לנסלח, מובן, או אפילו “חברהמני”. מי אינו זוכר את השיר המפורסם שקשר כתרים לפלמחניק “דודו” שנהרג בקרבות מלחמת תש”ח. באחד מבתי השיר המספרים אודותיו נאמר: “אתנו סחב מן הלול” (כלומר, יחדיו סחבנו – גנבנו עופות מן הלול של הישוב בו היינו לטובת הקומזיץ או מסיבה אחרת שערכנו…). כך הופכת פעולת גניבה למשהו חיובי שאיש אינו מתבייש בה, אפילו להיפך, מתגאה ומשתבח בה, שהרי החברה הטובים היו “סוחבים” תרנגולות מהלול. ומי כמו פלמחניקים ראויים להלל ושבח?

*     *     *

מה עושה אדם שבטעות קבל מהפקיד בבנק שטר של 100 ש”ח נוסף על מה שהיה אמור לקבל? מובן מאליו כי עליו להחזירו, אך לא מעטים יאמרו: הרי הבנק גובה מאתנו עמלות ללא שום צידוק וכו’. יש לנו פעם אפשרות “להחזיר לו”, “לנצל אותו” – מן נקמה מתוקה, וזו הרי גניבה ממש, אבל כאמור נשמעים גם קולות כאלו.

בשונה מכל זה קובעת התורה ברורות – כל גניבה תחת כל שם שהוא אסורה. בלי שום התחכמות. התורה מרחיבה את המושג גניבה לנושאים נוספים, כגון: גניבת דעת וכו’. לא רק גניבה שמטרתה לקחת רכוש השני לצמיתות ולהחסיר ממנו את שלו, אלא אף “מתיחה” – לקחת רכוש הזולת מתוך מטרה למתוח אותו ולהחזיר לו לאחר זמן גם היא אסורה. במשך אותו זמן שאתה אוחז בחפץ ומונע אותו מבעליו – זוהי גניבה! כלשון התלמוד: “לא תגנוב על מנת למיקט” – לצער חברך. גם לא כמשחק ותרגיל של בוגרים לצעירים (דליתים לאליפים…)

*     *     *

בכלל גניבה נכללת גם גניבת דעת, כלומר: אל לו לאדם לגנוב דעתו של חברו, לספר לו שהינו מתכוון להיטיב עמו או לתת לו דבר מה למרות שאין בדעתו לקיים הבטחתו, וימצא לכך תירוצים טובים שאף יתקבלו על דעתו של חברו. כיוון שידעת שאינך מתכוון לעשות, אסור לך לספר לו ולהביאו למצב שיודה לך או יכיר לך טובה על דבר שכלל לא התכוונת לעשות. בכך אתה “גונב את דעתו”. הוא אמנם אינו יודע זאת בשעת מעשה, וכאמור גם אח”כ יש לך תירוצים טובים לכסות את הפרת ההבטחה, אבל דעתו החיובית עליך היא בטעות או בשקר. גם זה כלול  באיסור גניבה.

אל תכנס לחנות כדי לשאול את המוכר על מוצר מסוים, ולברר מחירו, כאשר אין בדעתך לקנות, אלא לבצע סקר שווקים בלבד. זוהי גם צורה של “גניבת דעת”, כיוון שהמוכר סבור שאתה מתכוון לקנות, הוא מתייחס אליך אחרת – בתשומת לב, בהארת פנים וכו’, אבל בדבריך “גנבת את דעתו”. (ההלכה מורה במקרה כזה לומר קודם למוכר כי ברצונך לשאול או לומר: “אני מתעניין וכו'”, לשון שאינה מוחלטת, וממנה הוא יבין כי עדיין אינך קונה אצלו)

*     *     *

על הפסוק: “גזלת העני בבתיכם” (ישעיהו ג’, י”ד) דורשת הגמ’ שהכוונה לאדם שאינו משיב שלום לחברו, שהרי מה יש כבר לגזול מהעני שאין לו מאומה? מה תקח ממנו? התשובה: הדבר היחיד שיש לו זהו כבודו. משאמר לך “שלום” ולא השבת, הרי שגם את המעט המעט הזה שיש לו, גם אותו אתה גוזל ומונע ממנו. ואין זה רק במקרה של אדם עני ואביון אלא כל אדם שדורש בשלומך ואינך משיב לו שלום, הרי זה כלול במושג הרחב של גניבה וגזילה.

אף כי הכוונה ב”לא תגנוב” הכתוב בעשרת הדברות לגניבת נפש, דהיינו: לגנוב אדם ילד וכדו’, הרי נאמר במקומות אחרים לשון זה בסמיכות לאיסורי ממון אחרים. “לא תגנובו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו” (ויקרא י”ט, י”א), ושם הכוונה לאסור גניבת ממון. אך המקור הראשוני בוודאי מקל אל הכבד – גניבת ממון ואח”כ גניבת נפשות.

בספרו “חורב” מעמיד הרב ש. ר. הירש זצ”ל את כלל איסורי נטילת ממון הזולת באור נוסף. האמת המוחלטת מחייבת אמת לא רק בדיבור אלא גם במעשה. כל מעשה גניבה, עושק או הונאה הינו שקר, שהרי נטילת ממון לא לו היא השקר במעשים ופגיעה ביסוד האמת. ועל כן אין זה תלוי בחיסור ממון רעהו, ואף גניבת דעת או אונאת דברים שהם אינם בתחום הרכוש החומרי, אף אותם כללה תורה בכלל האיסור “לא תגנובו”. ואלו במושגינו והבנתנו האנושית לא הגיעו הדברים לעומק המובא לעיל.