שאלה לרב שמחה כהן: כיצד ההכנות לפסח נעשות ברוגע ושלווה?
אודה מאד לכבוד הרב אם יוכל להתייחס עוד לפני הפסח לחרדה התקופתית שאני ואולי גם נשים רבות אחרות כנראה חשות. כאשר תקופה ארוכה לפני פסח, בכל פעם שמזכירים את המילה פסח אני מרגישה חרדה לא מוסברת. בעלי צוחק בכל שנה, ותמיד חוזר על האמרה שערב פסח נועד להתפטר מהחמץ ולא מהאבק, ומוסיף שאני מגזימה מאד במטלות שאני לוקחת על עצמי דווקא לפני פסח. את הניקיון, הוא מסביר לי, אפשר לעשות גם בספירת העומר.
זה מתחיל אצלי כבר בתחילת חודש אדר לפחות, ואם אני מקווה כל שנה מחדש שעם תחילת חופשת הפסח בבית הספר בו אני מלמדת תיווצר רגיעה כי יתפנה לי זמן, תמיד אני מתאכזבת. בפועל קורה ההפך. מתחילת החופשה המתח דווקא גואה. מתברר שזה לא עניין בלעדי שלי. בשיחות בחדר מורות מתחילת חודש אדר כובשות ההכנות לפסח את מרבית הזמן, ועל פי הסיפורים של המורות נראה לי שהחרדה אינה בלעדית לי. רבות מהעמיתות שמלמדות איתי משדרות גם הן רמת חרדה גבוהה מאד. עם זאת אני יכולה לומר שיש מורות שאני מקנאה בהם שתמיד מדווחות שאת רוב הדירה גמרו. ונראה שכל הגישה שלהם לנושא הסדר והכנת הדירה לחג יותר רגועה מהגישה שלי.
מה שאני מבקשת לשאול הוא איך גורמים לכך שההכנות לפסח יהיו מלוות בפחות חרדה, מבלי שאני אלחיץ יותר מדי את עצמי ואת בעלי וילדי, שהם קרבנות של הלחץ שאני נמצאת בו?
אני מרשה לעצמי לומר משהו אישי. אני מאד חוקרת עצמי. המאמרים שקראתי בתחום החשוב של תקשורת בבית שכותב הרב שמחה כהן, מאד עזרו לי להכיר את עצמי ולהבין טוב יותר את רגשותיי, וגם לראות אחרת את התנהגות האנשים שסביבי, והדבר סייע לי רבות בחיים היום יומיים, ואף עזר לי לשפר מאד את הקשרים במשפחה. אני מצפה שהרב יסייע לי להבין את עצמי גם בנושא המורכב של הכנות לפסח, שאני מסתבכת בו כל שנה מחדש, ולא מוצאת פתרון. אני בטוחה שהדרכה טובה ונכונה תסייע לא רק לי, אלא גם לעוד אלפי ורבבות משפחות שסובלות בכל ערב הפסח מרמת מתח שבוודאי מכבידה על רבות מעקרות הבית, ועל בני המשפחות, שימים אלה במקום שיהפכו לימי שמחה של הכנה לחג הופכים לסיוט מתמשך של ריב, "עצבים" וכו'.
תשובה:
השאלה מעלה נקודות שבוודאי מעסיקות בתקופת ימי ההכנות לפסח כמעט כל אדם וכל משפחה יהודית. מהמקורות משמע שזה לא דבר חדשני שמאפיין רק את זמננו, ואף לא של מאות השנים האחרונות, אלא כנראה מאז עם ישראל הצטווה על מצוות הפסח. יש פה שילוב מעניין של יראת שמים של הנשים היהודיות לדורותיהם, עם מיבנה הנפש הנשי בכלל ומיבנה הנפש של כל אשה בנפרד.
חמץ על הקירות
בהקשר זה אומרים בשם התלמוד הירושלמי כי בשעתו נשים יהודיות קרצפו את הלבנים מהסיוד, כי היה בו חמץ, ואולי מכאן גם הגיע הקרצוף שרבבות משפחות עוסקות בו כבר פעמיים שלושים יום לפני החג.
המבנה הנפשי האישי שמשפיע על צורת ההשתקעות בעבודת ההכנה גם מסביר מדוע אכן נשים שונות מגיבות בצורה שונה. זה בולט בערב הפסח אבל קיים כל השנה.
תסמונת יום שישי
יש נשים שהפמוטים מונחים בביתם על השולחן כבר בליל שישי או ביום חמישי אחר הצהרים, והם גם מספיקות לנוח ביום שישי כדי לאסוף כוחות לקראת השבת, שמתנהלת בביתם באווירה מאירת פנים. ויש נשים שעומדות על רגליהם לאורך כל היום, ואת הנרות הם מדליקות באופן "מסורתי" שתי דקות אחרי כניסת השבת – דהיינו "הצפירה", ואין זה משנה אם נוהג שעון חורף או שעון קיץ. אם השבת נכנסת ב – 4 אחר הצהרים או ב – 7.30 בערב. ואם במקרה סיימו קודם את העבודה חשים בבתים אלה כי משהו אינו כשורה השבוע. יש עדות שבהם כמות הסלטים שיונחו בליל שבת על השולחן תלויה באורכו של יום השישי. כאן קיים שילוב של מצוות ההכנות לקראת שבת, לבין תחושה פסיכולוגית של הרגל שביום שישי לא נחים. ההבדלים בין המשפחות עשויים להביא להבדלים מהותיים באופי שלובש יום שישי. יש בתים בהם יום שישי הוא אחד הימים הרגועים ביותר, בהשפעת ההתנתקות מהעבודות של ששת ימי המעשה, המפה הצחורה שמונחת על השולחן, הרצפה המבריקה והבית המבהיק, ניחוח החלות והתבשילים האחרים, והתחושה של הנה הנה השבת מתקרבת. לעומתם יש בתים שיום השישי שלהם מאופיין באזורי רטיבות שתמיד מוישל'ה מוזהר שלא לדרוך עליהם. טריקת הדלתות וזעקות השבר על מריטת השערות היסודית של הילדות הקטנות המסתרקות, והרבה מאד מתח שעומד באוויר. כאשר אין ספק שאילולא השבת הנהדרת הפורסת את כנפיה עלינו היה בבתים אלה יום השישי אחד הימים הלא סימפתיים והזכורים כיום של מתח משפחתי וחרדות. אלה הם דברים שאם ניתן היה לשנות היה כדאי לשנות.
אבא הופיע עם המצות ביד ומוישל'ה פרץ בבכי
יום שישי שמוכר לכל אחד מאתנו, לפי אופי ביתו, הוא ערב פסח בזעיר אנפין, וההכנות לפסח הם יום שישי מורחב שמתפרס על פני תקופה ארוכה, ומכתיב את רמת המתחים בהרבה מאד בתים יהודיים. מה שגם יוצר הרבה מאד אווירה טעונה, שלעתים אנחנו מלבים אותה במו ידינו מבלי סיבה נראית לעין. שכן סיפר לי שאשתו כל כך חרדה בהתקרב הפסח, ובין השאר היא חוזרת באופן קבוע על הססמה המוכרת שלה שנועדה להרתיע: "ילדים, להיזהר, להזדרז, המצות צריכות להגיע". עד שבשנה האחרונה, כשהוא סוף סוף יצא ל"חבורה" לאפות את המצות, ונכנס עימם הביתה בדחילו ורחימו ובהרגשה חגיגית של שמחה, בנו בן השלוש התפרץ בבכי ולא יכל להירגע. הילד הקטן שתמיד רץ לקראתי, מספר האיש, כאשר אני נכנס הביתה, ברח מפני לקצה הדירה, משם לא רצה לזוז, ובכה ללא הפוגה. רק לאחר תשאולים חוזרים ונשנים והרבה מאד אותות חיבה, התברר כי הילד שלראשונה מגלה את חוויות החיים פיתח חרדה מפני המצות, תגובה טבעית להתרעות החוזרות ונשנות של אמו שגרמו לכך שהוא יזהה את המצות המגיעות הביתה עם משהו מאד מאיים, כמו האשה ששמעה שמדברים על ביאת המשיח ומיהרה כדרכה להרגיע את בני ביתה לבל ייבהלו יתר על המידה: "התגברנו על פרעה, עברנו את אנטיוכוס, נתגבר גם על משיח".
מיבנה הנפש
אל תוך החרדה שיש לה מקורות במבנה הנפש, משתלבת בדרך כלל גם הנטיה הטבועה בכל אשה לסדר ולניקיון. נטייה שקיימת כל השנה, ובערב הפסח היא מתעצמת על רקע ההרגל המסורתי והיראת שמים הטבעית שהאשה מחונכת עליה מילדותה. כיוון שהליך הכנת הבית לפסח הוא מעשה של מצווה, שנימנה על התחומים עליהם מופקדות דווקא הנשים, לכן רבים בה מאד הדקדוקי מצווה שמשתלבים עם המשיכה הטבעית לניקיון. ועם הרצון שמוטבע גם הוא שכל דבר שנעשה, אכן ייעשה ביסודיות, עם הרבה פרפקציוניסטיות, שגם היא קשורה למבנה הנפש של לפחות חלק מציבור הנשים.
על כל זה –כמו על עוד הרבה מאד דברים בחיינו- משפיעים מאד הזיכרונות מבית ההורים. בדרך כלל נשים נוטות לחקות את מה שראו בבית אבא ואמא. למשל, אדם שבבית בו גדל הנשים עסקו בהתלהבות רבה בניקיון לקראת הפסח יקבל ביתר הבנה את נטיית אשתו להוסיף מן החול אל הקודש בהכנות לקראת הפסח. יחד עם זאת, בשל המרכזיות של הניקיון לקראת הפסח, נוצר הליך התנהגותי, שכאשר אנשים נתקלים בבעיות שדורשות ניקיון ו/או סדר, שמצריך להיפטר מתכולה עודפת, הם דוחים את המטלה לקראת ימי הפסח, במחשבה שבמהלך ימי הניקיון הכלליים יטפלו בנושא.
אם אנחנו מבקשים לעבור את ימי הפסח בנפש רגועה היה מן הנכון לעשות מספר דברים שעשויים להקל עלינו מבחינה רגשית וגם מעשית. גם מי שאינו רגיל לעבוד בתכנון מראש, ונוטה לאלתר, רצוי מאד שישקיע בערב הפסח בהרגלת עצמו למשמעת עצמית וליסודיות. במקום להוציא את תכולת כל הארון ולסדר אותו, מה שבדרך מביא הרבה מאד "בלאגן" בבית, והרגשה מאד לא נוחה להימצא בו, היה נכון לפצל את הטיפול לכל מגירה, מדף או דלת בארון בנפרד. מה שמאפשר ביתר קלות את הגישה היסודית, של טיפול במגירה וכו' עד סיום העבודה. בין הדברים שיעזרו לנו בסדר בתוך עשיית הסדר, היה חשוב מאד לחלק את המטלות בין בני הבית.
לא מוקירים לי תודה
היסודיות והארגון הפנימי בעבודות לקראת הפסח עשויות להשפיע לטובה על רמת המתח. שכן אי סדר וחוסר שליטה, ופיזור חפצים במקומות שאינם אמורים להימצא בהם בימים כתיקונם, הם גורם היוצר אי רגיעה לבני הבית ובוודאי לאם המשפחה. אי הרגיעה גורמת למתחים, ולא אחת גם לחילופי דברים שמגבירים עוד יותר את רמת המתח בבית העומד להתפקע. בעלת הבית שלא אחת מצויה בעייפות מוחלטת שמביאה אותה כמעט לקריסה, רואה את הכנת הדירה לקראת הפסח כתחום אחריותה, לוקחת את האמירות והעקיצות המוחלפות בינה לבין בעלה או אפילו דברים שהוא אומר לחלל האוויר כביכול לעצמו באופן אישי. היא חשה שלא מוקירים לה טובה על הטרחה וההשקעה הרבה שהיא משקיעה, הדבר גורם לה התמרמרות שמוסיפה עוד פן למתח, והיא גם מגיבה בצורה רגשית שמחזקת את אווירת המתח, החרדה והתחושה המאיימת.
כאן חשוב לומר כי גם במקרה ואם המשפחה אינה מרוצה לחלוטין מביצועיהם של בני הבית השותפים לה בעבודת ההכנות לחג, אבל היא בכל זאת היא רוצה שבהם ימשיכו לפעול ולעשות, הרי במקום להעיר להם על מה שלא עשו ולבקר אותם על מה שעשו לא בדרך שמניחה את דעתה, הרי תיטיב לעשות אם תשבח אותם מאד על מה שהם כן עשו. ותחזור על כך מספר פעמים. ואז כשתרצה להעיר להם על פרטים שלא עשו כהלכה, אוזניהם תהינה פתוחות להקשיב ולהתייחס למה שהיא אומרת. כדאי גם לבחון את הכדאיות לתגמל אותם במתנה לקראת החג שיוזכר במפורש שהיא מגישה אותה כאות תודה על הסיוע ושיתוף הפעולה.
לא רק הבית זקוק לטיפול יסודי בימים הבוערים של ערב הפסח, גם מערכת היחסים התוך משפחתית, ובמרכזה הקשר בין הבעל והאשה, זקוקים לעיון וטיפול יסודיים בימים אלה. שכן ימי ההכנות עשויים לגרום לפערים וריחוק מסוים, מעבר לימים אחרים.
למדנות שלא במקומה
ראשית משפיעה ולא לטובה עצם אווירת המתח שאינה מיטיבה עם אף אחד בכל זמן. גורם נוסף שמשפיע על מתחים בתוך המשפחה הוא שהבורא טבע בבעל תכונה שלא יהיה רגוע כאשר לאשתו לא טוב. ומכיוון שערב הפסח האשה שרויה במתח ובלחץ תהומי, הדבר גורם לו תחושה קשה, גם של אשמה עצמית במידה מסוימת, ומתוך טעות הוא מנסה להרגיע את אשתו על ידי שהוא אומר לה את עוסקת בדברים שאינך צריכה להתעסק בהם, הוא חושב שבדבריו הוא מרגיע אותה כאשר הוא מזכיר לה שוב ושוב, לעתים בצורה טורדנית, שבענייני הלכה הוא הידען, והוא יכול לדווח לה בוודאות שעל פירורים פחות מכזית אין איסור חמץ, והקירות אינם עשויים מחמץ נוקשה וא חמץ בתערובות, והמתח שלה מקורו בכך שאינה ישנה ואינה אוכלת, ובעיקר לוקחת על עצמה דברים שכלל לא קשורים לפסח וההלכה אינה מחייבת לעשותם. האשה עשויה לחוש בעקבות דברי הבעל שנאמרים מתוך כוונה טובה, כדי להרגיע אותה ולהקל עליה, כי אין מעריכים את מאמציה, אין לה שותף, לא מבינים אותה, ומתייחסים אליה בכפיות טובה. על אף שהיא משקיעה את הנשמה. לפעמים בשל המתח בו הוא שרוי משום שלאשתו לא טוב הוא פוגע בה בלי קשר, ומוסיף עוד קצת שמן למדורה.
"למה הכנסת חמץ אחרי שכבר ניקיתי"
גם מהעבר השני. האשה עקב הלחצים בהם היא מצויה, מתקשה לתת לבני הבית כולל בעלה את תשומת הלב שהיא רגילה להעניק בימים כתיקונם, ולא רק שהיא לא נותנת תשומת לב, אלא היא גם ממטירה עליו צרורות של אזהרות לעתים גם בצורה בוטה, שכוללים איסורים מה לא לעשות. "לא להיכנס לסלון", לא לדרוך בפינה הזאת , "למה הכנסת חמץ אחרי שכבר ניקיתי", ו"תנער את הבגדים כשאתה נכנס הביתה". הבעל גם הוא שחש מותקף ומצוי באווירה בלתי רגועה, משחרר גם הוא אמירות שאינם במקום שרק מוסיפות להגברת ה"שמחה", ומעורר ריב גם מבלי לדעת למה ועל מה..
כשם שלאשה כדאי לעשות סדר פנימי בתוך התנהלותה לקראת הפסח. כדאי לבעל להבין נכון את ההליכים הנפשיים שמתחוללים בימים שלקראת הפסח, וללמוד כיצד להתנהג בדרך שתביא תועלת לאשתו ולכל המשפחה כפי שהוא אכן רוצה ולא ליפול למלכודות ומערבולת של אמירות ותגובות נגד, שתועלת בוודאי אל יביאו.
היסוד הראשוני שעליו לסגל לעצמו הוא השלמה עם המציאות. כלומר להגיע להבנה כי מדובר בהליכים נפשיים עמוקים, שאינם רק שגיאה בהבנת ההלכה, וממילא אינם ניתנים לשינוי, בוודאי לא בימים המעטים, העמוסים והמתוחים בלאו שמאפיינים את ימי ההכנות המתגברות לפסח. בהבדל מתכונות שמפריעות באופן קבוע, שהליך ההשלמה עימם אורך שנים ואולי לא מסתיים לעולם, פה הבעל יכול לומר לעצמו: אכנס למקלט ואתן לימים המעטים האלה לעבור.
דבר חשוב שני, הוא ההבנה שהשיטה היחידה להרגיע את האשה הפוכה לחלוטין מהדרך בה בעלים רבים מנסים להרגיע את נשותיהם. במקום להפחית את החשיבות של מה שהיא עושה ובכך לגרום לה מועקה, במקום להטיל עליה אשמה כי היא מקור הצרות של עצמה בכך שאינה נחה ומסתבכת במבצעים שאינם הכרחיים, לעשות את הדבר ההפוך לחלוטין. לדבר בהתעלות על המאמצים האדירים שהיא משקיעה בהכנות לקראת פסח, לשבח את ההספק המופלא שלה, על אף העייפות הגדולה בה היא שרויה, להעלות על הנס את מסירות הנפש שלה. אם הבעל יתעמק יבין כי האשה מרימה קול זעקה ומשדרת מצוקה בעוצמה רבה דווקא אם הבעל אינו נותן לה תחושה שהוא מבין את קשייה.
עזרה מעשית
נושא חשוב נוסף הוא להיות שותף מעשי במידת יכולתו בהכנות לפסח. או שיסכימו ביניהם מה המטלות שיהיו בלעדיות שלו (אבל כל זה מותנה בכך שהאשה תדע שאל לה להעיר לו על חוסר המיומנות או השלמות בדברים שהוא מטפל בהם), או שיקבע לעצמו מספר שעות קבוע שבהם הוא מסייע בבית ועומד תחת פיקודה של אשתו. הדבר מועיל לאשה לא רק מבחינת חסכון מאמץ אלא גם מבחינה רגשית. היא חשה תחושת שותפות שמאד מקלה עליה.
עוד נושא שמאפשר לבעל עזרה מעשית להכנות המאומצות לפסח, הוא לקיחת אחריות ברמה כלשהי על הילדים השותפים בהכנות לפסח, או לקיחת תפקידים אחרים שהאשה נוטלת על עצמה בימים אחרים. אך במקרה הזה ראוי שהנשים תדענה כי אנחנו נכנסים להליך מורכב נוסף. הבעל מיסודו חושב שהוא אינו צריך לעשות את מה שהוא עושה, וגם אם אינו צודק בכך, הוא חש כי הוא עושה טובה אישית לאשתו ולאו דווקא למשפחה. כתוצאה מכך הוא מצפה לגמול של לפחות התייחסות מאד מכובדת ואולי אפילו ביטויי הוקרה מצד אשתו. לעתים הוא גם מצפה לארוחות סדירות. לעומתו האשה נתונה בימים האלה כולה בטיפול בבית, ובצדק רואה את עשייתו של הבעל כמובנת מאליה ואולי אפילו לא מספקת. היא חושבת שהצפייה של בעלה להתייחסות אליו היא "תינוקית" ואולי בלתי מתחשבת לחלוטין. דבר שכמובן אינו נכון. עליה להבין כי בהתייחסותה –הלא נכונה- היא גורמת לעצמה בעיות מיותרות לחלוטין ונוטעת בבעלה מוטיבציה הפוכה, לא לעשות דבר. בסופו של דבר היא תרוויח רבות אם מאד תוקיר טובה לבעלה, ותיתן לכך מילולי הולם. הדבר עשוי להשפיע עליו כך שהוא עשוי אף לשאול מה עוד אני יכול לעשות.
"תמיד אני מתעצבנת בהכנות לפסח"
הרב שמחה כהן משיב השבוע על שאלה, אחת מיני רבות, על תופעת הלחצים שעוברות נשים ערב הפסח, ואמר כי לא רק הבית זקוק לטיפול יסודי בימים הבוערים של ערב הפסח, גם מערכת היחסים התוך משפחתית, ובמרכזה הקשר בין הבעל והאשה, זקוקים לעיון וטיפול יסודיים בימים אלה. שכן ימי ההכנות עשויים לגרום לפערים וריחוק מסוים, מעבר לימים אחרים – הוא מצביע על כך שיש פה שילוב של יראת שמים של הנשים היהודיות לדורותיהם, עם מיבנה הנפש הנשי בכלל ומיבנה הנפש של כל אשה בנפרד.
"הבורא טבע בבעל תכונה מקשרת, שלא יהיה רגוע כאשר לאשתו קשה. ערב הפסח האשה שרויה במתח והדבר גורם לו תחושת אשמה – הוא מנסה להרגיע ע"י שהוא אומר להו: את עוסקת בדברים שאינך צריכה להתעסק בהם, הוא מאלף אותה בינה שעל פירורים פחות מכזית אין איסור חמץ, "והמתח שלך מגיע מכך שאינך ישנה ואינך אוכלת" – האשה עשויה לחוש בעקבות דברי הבעל כי אינו מעריך אותה, ומתייחס אליה בכפיות טובה"
"הבדלי האופי נראים כל שבוע – יש בתים בהם יום שישי רגוע, בהשפעת ההתנתקות מעבודות ששת ימי המעשה, המפה הצחורה שמונחת על השולחן, הבית המבהיק, ניחוח החלות והתחושה של הנה הנה השבת קרבה ובאה. לעומתם יש בתים שיום השישי שלהם מאופיין באזורי רטיבות שתמיד מוישל'ה מוזהר שלא לדרוך עליהם. טריקת הדלתות וזעקות השבר על מריטת השערות היסודית של הילדות המסתרקות, ומתח שעומד באוויר"
האשה ביקשה להזהיר את בני וחזרה באופן קבוע על הסיסמה: "ילדים, להיזהר, להזדרז, המצות צריכות להגיע". כשנכנס הבעל בדחילו ורחימו ובהרגשה חגיגית של שמחה והמצות בידו, בנו בן השלוש התפרץ בבכי מר – הילד שלראשונה מגלה את חוויות החיים פיתח חרדה מפני המצות, תגובה טבעית להתרעות החוזרות ונשנות של אמו שגרמו לכך שהוא יזהה את המצאות המגיעות הביתה עם משהו מאד מאיים"
אם אנחנו מבקשים לעבור את ימי הפסח בנפש רגועה היה מן הנכון לעשות מספר דברים שעשויים להקל עלינו מבחינה רגשית וגם מעשית. גם מי שאינו רגיל לעבוד בתכנון מראש, ונוטה לאלתר, רצוי מאד שישקיע בערב הפסח בהרגלת עצמו למשמעת עצמית וליסודיות"
"בעלת הבית שלא אחת מצויה בעייפות מוחלטת שמביאה אותה כמעט לקריסה, רואה את הכנת הדירה לקראת הפסח כתחום אחריותה, לוקחת את האמירות והעקיצות המוחלפות בין בני הבית באופן אישי. היא חשה שלא מוקירים לה טובה על הטירחה וההשקעה הרבה שלה, הדבר גורם לה התמרמרות שמוסיפה עוד פן למתח, והיא שוב מגיבה רגשית ומחזקת את אווירת המתח, החרדה והתחושה המאיימת"
גם במקרה ואם המשפחה אינה מרוצה לחלוטין מביצועיהם, אבל היא בכל זאת היא רוצה שבהם ימשיכו לפעול ולעשות, הרי במקום לבקר אותם על מצה שעשו לא בדרך שמניחה את דעתה, הרי תיטיב לעשות אם תשבח אותם מאד על מה שהם כן עשו. יכול להיות שכדאי אף לתגמל אותם במתנה לקראת החג שיוזכר במפורש שהיא מגישה אותה כאות תודה על הסיוע ושיתוף הפעולה
"האשה לחוצה, היא מתקשה לתת את תשומת הלב הרגילה, במקומה היא "נותנת" צרורות של אזהרות בוטות, שכוללים איסורים מה לא לעשות. "לא להיכנס לסלון", לא לדרוך בפינה הזאת, "למה הכנסת חמץ אחרי שכבר ניקיתי", ו"תנער את הבגדים כשאתה נכנס הביתה". הבעל גם הוא שחש מותקף ומצוי באווירה בלתי רגועה, משחרר גם הוא אמירות שאינם במקום שרק מוסיפות להגברת ה"שמחה".
היסוד הראשוני שעליו לסגל לעצמו הוא השלמה עם המציאות. להגיע להבנה כי מדובר בהליכים נפשיים עמוקים, שאינם ניתנים לשינוי, בוודאי לא בימים המעטים, העמוסים והמתוחים בלאו שמאפיינים את ימי ההכנות לפסח. בהבדל מתכונות שמפריעות באופן קבוע, שהליך ההשלמה עימם אורך שנים ואולי לא מסתיים לעולם, פה הבעל יכול לומר לעצמו: אכנס למקלט ואתן לימים המעטים האלה לעבור"
"השיטה להרגיע הפוכה לחלוטין מהדרך בה בעלים רבים נוקטים – במקום להפחית את חשיבות מה שהיא עושה, במקום להטיל עליה אשמה ולומר כי היא מקור הצרות של עצמה ושהיא מסתבכת במבצעים שאינם הכרחיים, הוא יעשה את ההפך, ידבר בהתעלות על המאמצים האדירים שהיא משקיעה בהכנות לפסח וישבח את ההספק המופלא שלה – אם יתעמק יבין כי האשה מרימה קול זעקה דווקא אם הבעל אינו נותן לה תחושה שהוא מבין את קשייה"
"הבעל חושב שבעזרה להכנות לפסח הוא עושה טובה ומצפה לגמול של ביטויי תודה מאשתו. האשה נתונה בימים האלה כולה בטיפול בבית, ובצדק רואה את עשייתו של הבעל כמובנת מאליה ואפילו כלא מספקת. היא חושבת שהצפייה של בעלה להתייחסות היא "תינוקית" ובלתי מתחשבת – עליה להבין שבהתייחסותה היא גורמת לעצמה בעיות מיותרות ונוטעת בבעלה מוטיבציה לא לעשות דבר. – היא תרוויח רבות אם מאד תוקיר טובה לבעלה, ותיתן לכך מילולי הולם"