היום עשיתי את זה

 היום עשיתי את זה/ בובליל

הרגשת מועקה לוותה אותי כל אותו היום. זה התחיל בבוקר ונמשך כל היום.

מין יום כזה, שבו הדבר הכי טוב שהייתי צריך לעשות היה להמשיך לישון עוד כמה שעות. מתח לא ברור, כאילו שמשהו עומד להתרחש. לאו דווקא דבר טוב.

ניסיתי כל הבוקר להיזכר אולי התחושה הזו נובעת מחלום לא טוב שחלמתי בלילה שהרי ידוע כי חלומות משפיעים גם במשך היום, אך לא הצלחתי להיזכר בשום דבר משמעותי.

וכך כמה פעמים באותו יום מצאתי את עצמי ממלמל תפילה לבורא עולם "שהיום הזה יגמר בטוב".

כדי להשכיח את המועקה ניסיתי להעלות בזיכרוני דברים נעימים ויפים, ולהודות לבורא עולם על כל הטוב שנתן לי, על האישה הנפלאה שמאפשרת לי לעבוד וללמוד בשקט ובלי הפרעה, על שלושת הילדים החמודים שזיכה אותנו בהם, בדמיוני ראיתי אותם עומדים על הדשא בחצר הבית ומתווכחים ביניהם בקולי קולות מי ייסע ראשון על האופניים, מי ייקח את העגלה ומי את המריצה. המחשבות עשו לי טוב, אך לא גברו על המועקה.

כאשר החניתי את המכונית מול חצר הבית בסוף יום העבודה, השעה הייתה כבר שעת דמדומים. מבט אחד אל חצר הבית הספיק כדי להבין שמשהו לא רגיל מתרחש, משהו אולי אפילו מדאיג, כל פרט מהפרטים שראיתי הגביר אצלי את החשש.

דלת המכונית של אשתי הייתה פתוחה, וכל הניירת הייתה מפוזרת על המושבים ועל הרצפה שלפני המכונית.

שער החצר ודלת הכניסה לבית היו פתוחים, ושלושת הילדים לבושים עדיין בבגדי היום, מלוכלכים בבוץ, שחקו בקולי קולות במרכז החצר, אינם שמים לב כלל למתרחש סביבם.

על הדשא ועל שביל הכניסה לבית היו מפוזרים מסמכים שונים, פרטי לבוש וצעצועים של הילדים, בין פרטי הלבוש יכולתי לראות בבירור את המגבעת החדשה שקניתי לכבוד שבת קודש.

ישבתי במשך זמן מה בתוך המכונית, מנסה לקלוט את כל התמונה על כל פרטיה, על מנת להחליט כיצד לפעול. ברור לי מעל לכל ספק שמשהו קרה. "ריבונו של עולם שהכול יהיה טוב".

ביתנו בן שתי הקומות, היה חשוך לגמרי ורק חדר השינה בקומה העליונה היה מואר.

כאשר נכנסתי במרוצה אל שביל הכניסה לחצר, ראו אותי הילדים, ומיד עזבו את כל המשחקים ורצו אלי בשאגות שמחה "אבא" "אבא" קפצו עלי בשמחה.

"איפה אמא" שאלתי אותם בקוצר רוח תוך ניסיון לא מוצלח לשמור על נימת קול רגועה ורגילה. "לא יודעים" ענו לי שני הזאטוטים הקטנים. "אבא חיימק'ה גמר את כל הבימבה ואני מאוד רעב" אמר יוסף הקטן. "בימבה …?" חזרתי אחריו בקול מופתע "איפה אמא?" שאלתי והפעם הפניתי את שאלתי אל אברהם הבוגר מכל השלושה. "אמא למעלה, והיא אמרה לא להפריע לה"

משהו נורא קרה … או אולי לא … מה כבר יכול להיות … היא הרי יודעת טוב מאוד שאני מגיע לזמן קצר מאוד וצריך מיד לרוץ לשיעור היומי שלי … מה קרה לה ??

המחשבות עברו בראשי במהירות מסחררת, לא הצלחתי להשתלט עליהן. אולי זה המגהץ החשמלי שהיו בו חוטי חשמל גלויים … אולי זה הסולם הרעוע שהיינו צריכים להחליף אותו כבר מזמן … "ריבונו של עולם תעשה שיהיה טוב" מלמלתי שוב ושוב.

תמונות מחיי הנישואין המשותפים שלנו חלפו בראשי. "תחשוב חיובי יהיה חיובי" נזכרתי בקלישאה ששמעתי פעם, אך הדבר היחידי החיובי שיכולתי להעלות על דעתי היה שהיא לא מרגישה טוב. בסתר לבי קיוויתי שזו תהיה הבעיה, על דברים אחרים לא רציתי לחשוב.

היא צריכה להרגיש מאוד מאוד לא טוב כדי להשאיר את הבית כך, כי גם כאשר היא חולה מאוד היא לא מרשה לעצמה להתפנק וממשיכה לדאוג לכל מה שצריכים בני הבית במסירות הראויה לציון, ואילו עכשיו… "אבא אני רעב" אמר שוב הזאטוט. "תיכף חמוד, אבא ילך לראות מה שלום אמא שלנו ואחר כך אני אתן לכם לאכול" אמרתי תוך כדי מאמץ גדול מאוד להסתיר את ההתרגשות שאחזה אותי.

צעדתי בצעדים מהירים לעבר הבית וניסיתי להיזכר מתי הייתה פעם אחרונה שדברנו בטלפון … או כן … היא התקשרה בזמן ישיבת ההנהלה ואמרתי לה שאתקשר מאוחר יותר… שכחתי להתקשר חזרה… אני ממש לא בסדר.

נכנסתי במהירות הביתה והדלקתי את האור. הבלגן חגג בכל פינה, על רצפת הבית היו מפוזרים ספרים וגזרי ניירות, פרטי לבוש רבים בגוונים שונים היו מפוזרים על המדרגות המובילות לקומה העליונה.

על שיש המטבח היו מפוזרות שקיות ריקות של חטיפים, פירורים של אוכל ושאריות של עוגיות. שני הכיורים החלבי והבשרי היו מלאים לעייפה בכלים המצפים ליד אוהבת שתנקה אותם ופח האשפה עמד אחר כבוד במרכז המטבח.

"תקוה" קראתי בהססנות לעבר הקומה העליונה. לאחר כשתיים או שלוש שניות התקדמתי לעבר המדרגות בשקט מנסה לשמוע קול או איושה מהקומה העליונה. לפתע קלטה עיני את הפתק אשר היה מודבק על המראה מימין למדרגות. לקחתי את הפתק בידיים רועדות ושם היה כתוב:

לבעלי היקר והאהוב

"היום עשיתי את זה"

באהבה אשתך

 

"ריבונו של עולם … מה קורה פה … מה היא עשתה … תעשה שיהיה רק טוב".

"תקוה" קראתי שוב והפעם בקול רם יותר ולא ניסיתי כלל להסתיר את הרעד שנשמע בקולי. לא שמעתי כל תשובה.

במרוצה עליתי את המדרגות, דילגתי אותן שתיים שתיים, אבל האמת היא שמאוד פחדתי מהתמונה שעומדת להגלות לנגד עיניי. לא ידעתי מה לחשוב … מה היא כבר עשתה?… השם ישמור …  18 מדרגות מפרידות בין הקומות וכבר במדרגה השישית אפשר לראות את דלת חדר השינה שלנו, דלת החדר היתה פתוחה מעט ומהסדק הצר בקע אור אל המדרגות.

"תקוה" קראתי שוב כשהדפתי בעדינות את הדלת.

ואז ראיתי אותה. היא הייתה שרועה על גבי המיטה, מתחת לשמיכת פוך מפנקת, עיניה עצומות ועל אזניה זוג אוזניות קטנות אך רעשניות.

התקרבתי לעבר המיטה בצעדים איטיים והססניים מנסה לקלוט את כל הפרטים, לא היה שום דבר מחשיד בסביבה הקרובה אליה. נגעתי במיטה קלות והזזתי אותה תוך כדי כך קראתי בשמה.

"ההאא … שלום אמרה ופקחה זוג עיניים אדומות ועייפות.

באיטיות היא הורידה את האוזניות מעל אזניה ושאלה בחיוך לבבי … "מה נשמע?"

מה נשמע היא שואלת?? לא ידעתי אם לצחוק או לבכות.

ואז היא הוסיפה ושאלה בנימה קצת קנטרנית "למה אתה נראה כל כך חיוור?? מה קרה?"

עמדתי ליד מיטתה המום פגוע וחסר אונים.

"מה קרה?? אני צריך לשאול אותך מה קרה? למה הילדים כך מסתובבים בחוץ? למה יש בלאגן כזה בבית? למה הילדים לא אכלו? מה משמעות הפתק הזה שכתבת לי??" נופפתי בפתק מול עיניה "מה הולך פה??"

"אאההה… זה? … כן … היום עשיתי את זה"

"את מה?"

"אתה זוכר שכל פעם שאנחנו מתווכחים…"

"נוו?"

"אתה אומר לי שאתה עובד קשה מהבוקר עד הערב…"

"נוווו?"

"ואני כמעט ולא עושה כלום??""

"נוווווו?"

"אז היום עשיתי את זה"

"את מה עשית?"

"כלום!!!"

*מוקדש לרפואת לאה בת מלכה