הלב והחינוך/ הגב’ ארלנגר שרה
על אהבה לילד
ההבדל הבולט ביותר בין האדם לבעלי החיים הוא בשלבים הראשונים לחייהם. בעוד בעלי החיים הופכים תוך זמן קצר לעצמאים ומסוגלים למלא את רוב הפונקציות העתידיות שלהם, נותר האדם זמן רב אחר לידתו חסר ישע בכל הנוגע לקיומו. מזונו, מוענק לו ע”י הוריו האוהבים, הדואגים לרחוץ ולהחליף אותו. יחלפו חודשים ארוכים עד אשר יעמוד על רגליו ושיניים יגדלו בחניכיו, ועוד ועוד. וכל כך למה? מדוע על האדם, שהוא לכל הדעות נזר ושיא הבריאה, לעבור תהליך כל-כך ארוך של הבשלה? ואמרו חכמינו כי התשובה לכך היא, היותו של האדם נתון לעצוב ולהכוונה. ולכן, תקופה זו תהיה עבורו כעין “רשם קול”, או בלשון המשנה “נייר חלק”, הקולט את הרשמים הדקים ביותר שביניהם, ומהם ובעזרתם נבנה עולמו הפנימי.
אחריות עצומה מוטלת על הוריו לאפשר לו להתפתח ולגדול כראוי לפי כוחותיו ותכונותיו, ולדעת ברגישות ובחכמה כיצד לכוון אותו.
* * *
חכמינו כדרכם ביטאו זאת בחדויות ובתמצית הקצור: “העריסה הראשונה התנדנדה בביתו של אברהם אבינו”. כוונתם כי המחנך הראשון היה אברהם, והמתחנך הראשון היה יצחק בנו, שהרי אברהם קנה את השקפת עולמו מהתבוננות ולא מקבלת אביו תרח, אך יצחק היה הראשון אותו היה צריך לחנך. ואם כן, יש צורך שהוא יהיה עדיין כשיר לקלוט את החנוך. ועל כן, עד זמנו של אברהם אבינו |(כאלפיים שנה לאחר בריאת העולם), נולדו כל התנוקות מפותחים. הגמ’ מתבטאת שהאם היתה אומרת לתנוקה שנולד זה עתה: “הבא לי את הסכין לחתוך את חבל הטבור שלך”, ומעתה חל שנוי בטבע בני האדם. הם מתחילים מנקודת האפס כדי שיהא אפשר להדריכם לחנכם ולכוונם, ומשימה קדושה זו מוטלת על ההורים, לאפשר בכל כוחם הרוחני והגשמי את צמיחתו וגדילתו של הפקדון היקר שבעולם שהופקד בידם.
* * *
מלאכת גידול ילדים היא מן הקשות שבמקדש. קל להורה עייף למצוא פגמים בילדיו: הם מתעצלים, קטנוניים, רבים על כל שטות. אך אם יחשוב בישוב דעת, יחפש את הטוב שבבניו. כאשר מוצאים בילדים את המעלות שיש בהם, קל יותר לאהבם באמת. וחזקה שאם יחפשו – ימצאו! עלינו לשנן לעצמנו כלל ברזל – כל ילד ראוי לאהבה, גם אם איננו מחונן, פקח במיוחד או יפהפה.
באשר היותו פקדון , ועקב היות נשמתו חלק אלוק ממעל, בעצם עובדת שייכותו לביתנו – הנו ראוי לאהבה!
כמוהו כצמח רך, שנשתל במקום ללא אור שמש, וגדל חוור ועלוב, בלתי מפותח, כך צעיר שלא קיבל את צרכיו הרגשיים, לא יגדל כראוי.
אין פירושו של דבר, שיש לתת לילד כל אשר לבו חפץ, תמיד. חלילה, זהו פינוק משחית ולא אהבה וחום! יש להעניק לו חפצים בשיקול דעת, מידי פעם! לקחתו לטיולים קטנים! לקנות לו לעתים ממתקים מיוחדים שהוא מחבב! ואפילו לשחק עמו (וזאת – לאו דוקא כפרס על התנהגות טובה, אלא כחלק משגרת החיים!)
ספרו על ראש ישיבה ידוע, גדול בתורה ויראה, שנהג בכל יום בימי פגרת הלמודים לרדת עם ילדיו הרכים לגינה ושם… לשחק עמהם בכדור! הוא לא ראה בכך פחיתות כבוד ולא בזבוז זמן. ברור שזמן זה קרב אותם ויצר קשר עמוק, בראותם שאביהם “יורד” אליהם ומשתדל להתחבר עמהם גם בתחום שאינו שייך אליו.
ילד שזכר כי אביו שחק עמו, יקלוט אח”כ את מוסרו ביתר רצון!
באשר לגילויי חיבה פיזיים – קל יותר להביעם בגיל הרך. קל לחבר ילדון פעוט או להטביע נשיקה במצחו, מאשר לחבק נער מגודל…, אך דוקא בגיל ההתבגרות חשובים גילויי האהבה, אם כי אחרים. אפשר לטפוח על שכם הנער, להחמיא לו בכנות (ובצורה מכובדת!) להקשיב בכבוד לדעותיו (גם כשהן שונות משלך!), להשתתף עמו כשמביע את צערו, לזרוק משפטים כמו: “ידעתי שאפשר לסמוך עליך”! וכדומה, המשדרים אמון וקורת רוח ממעשיו.
גיל זה נתון לתנודות רגשיות ומצבי-רוח מתחלפים. הנער פוסע מהילדות אל הבגרות, בוחן דעות שונות משלו, בודק מה כוחותיו וכישוריו, ולעיתים קצת מתמרד… חשוב לגלות גמישות כלפיו ככל שניתן, ולשדר אהבה גם כשהוא מוציא מהכלים לפעמים… אם יקבל יחס חם, בסופו של דבר יחזור לחיק הבית בזרועות פתוחות! זהו מרשם בדוק ומנוסה!
* * *
לפעמים, ההורה חפץ להעניק לילדו מה שלא חשוב כלל לבנו, אלא מכיון שבעבר היתה זו שאיפתו של ההורה, הוא מגשים אותה אצל בנו. למשל, קורה שאם שולחת את בתה לחוג נגינה, משום שבצעירותה חפצה מאוד לנגן, ולא היה באפשרות הוריה למלא שאיפה זו. אולם בתה אינה מעוניינת בכלל בכלי-נגינה, היא היתה מעדיפה ללמוד תפירה…
על כן רצוי שההורה יבדוק, מהם צרכי הילד ורצונותיו, לפני שהוא מרעיף עליו את מתנותיו.
יש ילד שיש לו כבר משחקים רבים, ואופנים בשבילו הם פסגת החלומות, בעוד שאחר משתוקק לספריה עשירה. יש הזקוק לטיולים במרחב מידי פעם, בעוד שאחר נהנה ממתקים מיוחדים.
אחד מגדולי ישראל ספר: “אהבת הזולת מהי – למדתי מגוי שכור. פעם נקלעתי לבית מרזח, שם ישבו שני ערלים שכורים ופטפטו. אחד אמר לחברו: “ההנך אוהב אותי?” ענה לו ידידו: “בודאי!”
השיב החבר: “לא נכון! ההנך יודע מה חסר לי?”
“לא!”
“אז איך תאמר שאתה אוהבני?”
הוא הדין לגבי האוצרות שלנו. כדאי לנסות לקלוע לצרכיו של הילד בטרם ניתן לו משהו בקנה מידה גדול. (כמובן, בגבול ובמידה סבירה)
אולם דומה, כי הצורך הגדול ביותר, המשותף לכולם, הוא הכוונתו למסלול הנכון.
לא לשווא אמר שלמה המלך: “חושך שבטו שונא בנו, ואוהבו – שחרו מוסר!” דוקא מתוך אכפתיות עמוקה לגורלו ולעתידו – יש לכוונו כבר מגיל רך לשמור על ערכי היהדות. ילד המתרגל לצום שעות מספר בכל יום צום, בויתור על אכילת דבר בעל הכשר מפוקפק, בהרחקה מספרים פסולים, וכו’ וכו’ – קונה בנפשו קנין עולם של יכולת לבלום את רצונותיו ולעמוד בפני פתויים שונים. זוהי האנטיתיזה של הפינוק, אותה הזכרנו לעיל.
אכן, נחוצים ישוב-הדעת ולעיתים אף שאלת חכם – כדי לדעת כיצד לנהוג במצבים שונים כלפי הילד: לאסור – אך במדה, לקרב – גם לאחר שספג עונש מוצדק, לגבור על הרחמים ולסרב – כשיש חשש לפגם בנפשו הטהורה.
זוהי בעצם האהבה האמיתית! לא להניח לו ללכת תמיד בשרירות לבו, אלא להטיל עליו מגיל צעיר את “מגבלותיה” של היהדות, שאינן אלא שחרור.
אכן נחוצה שימת-לב למען עשות כל אלה ברוח טובה, באוירה חמימה, למען יספגו אלה בעצמותיו. אבל עם רצון טוב ותשומת-לב לענין – הדבר בהחלט אפשרי!
* * *
הרב הרצוג זצ”ל עסק רבות בגילוי צאצאים שהוסתרו בזמן השואה אצל נכרים. לשם כך עבר מארץ לארץ, חקר ודרש, וזכה להחזיר נשמות רבות לעמן.
באחד הימים הגיע למנזר גדול, אשר נודע לו כי בין הילדים הרבים מספר לא מבוטל של ילדים יהודים. ראש המנזר קבלו בעוינות גלויה. מששמע על מטרתו אמר: “אני מקציב לך חמש דקות בלבד להכנס ולאתר בין כל הילדים השוהים פה – את היהודים שבהם”!
הרב הרצוג נדהם. חמש דקות זהו זמן פחות ממגוחך, אך מחוסר ברירה – הסכים.
הוא הופיע בערב, בעת השינה, נכנס לאולם המוצע מיטות לעשרות, הגביה קולו וצעק: “שמע ישראל”! בנעימה מסורתית, והנה החלו בוקעים קולות רכים מפינות שונות באולם: “טאטע! מאמע!”… שמע ישראל…
היו אלה הפעוטים, שכל תלאות המלחמה והמקום הזר – לא יכלו להשכיח את לֶטֶף קולה של האם היהודיה האוהבת, אשר ערב ערב קראה עמהם את “שמע”…
כך יכל הרב להצביע בבירור מי הם הילדים היהודים שבמקום…
נישא כפינו לנורא עלילה, כי אהבתנו הטבעית לצאצאינו תשתלב בחינוך היהודי, והמה יעשו יחדיו פרי הילולים.