שיח שבים/ המפנה

קטע מתוך פרק ‘המפנה’

הייתם חילוניים. מה קרה לכם פתאום? מה הייתה הנקודה, שגרמה לכם לשינוי, למפנה?

מנחם: ככל שאני מתקדם בחיים, ושואלים אותי את השאלה, מה היה ה”קליק”, מה היה הרגע, שבו החלטתי על המפנה, ומה פתאום זה קרה לי – אני כל פעם, באופן די עקבי, מספר סיפור חדש, מדבר כל פעם על רגע אחר ושונה. ואני שואל את עצמי: למה הסיפור כל פעם משתנה? חשבתי על הנושא, בדקתי, הסתכלתי, והגעתי למסקנה, שכל כלי הבדיקה שלנו הם יחסיים. כל יום, שבו אני יושב ומתעסק במחשבה ובלימוד, בהפעלת הראש, אני רואה, שהבדיקות, שעשיתי לפני עשר או חמש-עשרה שנה, הן ברמה של ילד לעומת היום.

גם היום אני שואל שאלות, אבל ברמה הרבה יותר גבוהה. כך שאני מבין, למה כל פעם אני מספר סיפור שונה.

כשהרב גרילק שאל: “מתי חזרתם בתשובה?” לחשתי לעוזיה: “בברית”. למעשה, מאז שנולדתי קיימת המלחמה הזאת. מלחמה יום-יומית. בתחילה ברמת תסכול של ילד. וכשאתה גדל, גם התסכול גדל. כי כשאני חושב יותר, אני גם מרגיש יותר לעומק. אני זוכר, אפילו בתקופות האחרונות, את הסערות שעברתי בתוככי לבי. ואז אמרתי לעוזיה: “אני כל-כך מתוסכל!!!” כי הדברים גדולים באמת. וככל שאתה גדל, השאלות נעשות יותר קשות.

אחד הדברים, המשמחים אותי, הוא שנולדתי בחברה דמוקרטית, פתוחה. ממש תענוג! פעם, לפני הדמוקרטיה, בתקופת השלטון האבסולוטי ־ היה מלך. עשו ממנו אלוהים. מה שהוא היה אומר, היה נכון. אי אפשר היה לערער ולהרהר אחר דבריו. אסור היה אפילו לחשוב אחרת ממה שהוא חשב. לא יכולת לקבל אינפורמציה אחרת ממה שהוא רצה שתקבל. לא יכולת לקרוא משהו אחר. היום אתה רואה את המנהיגים שלך לפני הבחירות, את ה”פריימריז”. אתה פוגש את כל המחליטים עבורך, אם לצאת למלחמה או לא – בגודל הטבעי שלהם. וזה רק עוזר לך להשתחרר מהם. כשהייתי בתיכון, למדנו על יוון ועל רומי ועל הסיבות, מדוע האימפריות העצומות הללו נפלו. זהו. ידענו, שבעבר היו האומות עולות ויורדות, אבל היום אף אחד לא עולה או יורד. היום יש אמריקה, רוסיה וזהו. והנה, פתאום הכל התהפך. אתה רואה את המנהיגים האלה, הצריכים להחליט, אם לצאת למלחמה או לא. אתה רואה את ג’ורג’ בוש הזה, הנלחם נגד האויב, שהוא המציא לעצמו מתוך הרבה שיקולים כלכליים של תעשיית הנשק ולחצים עליו. (הלא כולנו יודעים, כיצד יוצאים למלחמות, ולמה ואיך מקבלים החלטה לצאת למלחמה). כלומר: הדמוקרטיה, חופש הדיבור וכד’ מאפשרים לך להכיר את המנהיגים הללו כפי שהם. ואז אתה מגלה ויודע, שהכל בלוף! ואתה – מתוסכל!

קודם כל, אתה מגיע לצבא כבחור צעיר, ואתה לגמרי לבד. מסביב אתה רואה שורות של חיילים, שאתה לא מכיר אף אחד מהם. לבד. עכשיו אתה צריך להתקדם ולהצליח. כמפקד אתה לפעמים צריך ללכת עם חיילים לקבע. במיוחד אם הוא כלי טוב, כלומר חייל, שאפשר להפיק ממנו תועלת למכונת המלחמה. אחד, היודע לעשות את העסק כמו שצריך. אתה משכנע אותו שיישאר, אע”פ שאתה יודע, שזה נוגד את טובתו האישית. ובכל זאת, כמפקד אתה משכנע אותו. ופתאום אני מוצא את עצמי יושב ומדבר במין פאתוס שכזה על ציונות וכד’. ואני יודע, שאני לא כנה עם עצמי.

אני נזכר כיצד פעם, בקריה, רציתי לשכנע קצין, שיישאר בצבא. הוא ענה לי: “תשמע, אני עובד בתפקידי קשה מאוד. ואני רואה, איך כולם מסביבי עושים חיים. אף אחד לא מעריך את העובדה, שאני עובד קשה. בעצם אף אחד אפילו לא יודע מזה”. אמרתי לו: “תשמע, כשהמציאו את המדינה, הגיעו עולים באניות. שלחו אותם מיד לקרב. אף אחד לא ידע מי הם, מה הם, והם הלכו לקרב ונפלו בו מבלי לשאול שאלות”. ואז, בשעה שניסיתי לשכנע אותו באמצעות המלים הללו, שמעתי את עצמי אומר לעצמי: “מנחם, הכל בלוף! אתה עובד עליו!” והוא, המסכן, לבסוף חתם קבע לשנים. הכנתי לו תכנית שירות, הבטחתי לו, שהוא יתקדם וגם יפעיל פיקודים. ובאותו רגע נזכרתי, שאיתי עשו אותו דבר. “עבדו עלי”! אני אפילו זוכר, מי עשה לי את זה…

כל הזמן קיימת הכניעה הזאת. נכנעים לטיעונים המוסריים, שמשמיעים באוזנינו. אנחנו יצורים מוזרים, שהקב”ה טבע בנו את החוש המוסרי, אז נכנעים לטענות מוסריות. אבל בתוך תוככי לבך אתה יודע, שזה פשוט בלוף. וחשבתי לעצמי: זה לא יכול להיות ככה. לא יכול להיות שבית הוא לא בית, ושילדים הם לא ילדים, ועוד ועוד. לא יכול להיות דבר כזה. לא יכול להיות שכל מארג החיים יהיה שקר אחד גדול. אני לא מדבר סתם כאחד, התלוש מן המציאות. היו לי תחנות רבות בחיים, שבהן הרגשתי, שמה שקורה פשוט לא יכול להיות.

אני זוכר, שלפני 17 שנה, כשהוצאתי את אשתי ואת בתי מבית-החולים בכפר סבא, יומיים אחרי לידתה, אמרתי לאשתי, שאני מודאג לגבי חינוכה של הילדה הקטנה הזאת. בהתחלה כל מה שנגיד לה, היא תעשה. אח”כ, עם כל הניסיון והידע שתקבל מאיתנו, היא תיתן לנו בעיטה: “אל תבלבלו לי את המוח וזהו”. בתור אבא הרגשתי, שזה לא יכול להיות כך. צריכה להיות איזושהי אמת באיזשהו מקום. ואנחנו חייבים למצוא אותה.

גם בתור חילוני לא הייתי כל-כך רחוק מהיהדות. יש לי שני סבים דתיים. לא הייתי צריך “לחרוש” בכל העולם כדי לדעת, היכן האמת נמצאת. הרחתי אותה קרוב לבית. כל השנים ידעתי, שאני צריך לחזור לדבר הזה, הקרוי יהדות. וכל הזמן חיפשתי, שמישהו יעזור לי, ידחוף אותי לכיוון הזה. כיוון שחיפשתי וידעתי, שזה מצוי במקום ההוא, הרי קרה שבהרבה אירועים בחיים החלטתי: זהו! אני אעשה את הצעד הזה. הקטע של לידת הבת שלי היה דחיפה עצומה. כל מי שהוא אבא, יבין למה אני מתכוון. תיארתי לעצמי מה יקרה, כאשר היא תהיה בגיל 17. הרגשתי, שאני צריך לחזור הביתה. אני לא יכול להסתובב כך במקום הקר והמנוכר הזה, הקרוי החברה הישראלית שלנו.

לגבי עצם החזרה בתשובה, מעולם לא היה לי מה שקוראים בשם “קליק”. זה היה תהליך. מגיל צעיר אני נתון במאבק הזה. בגיל מסוים הרגשתי, שחוסר ההחלטה הורס לי ולילדים את החיים. לכן החלטתי לקפוץ על העגלה.

ערבה מנחם- יליד 1951, רחובות. סא”ל (מיל), חיל האויר. נשוי+5. חזר בתשובה בשנת 1980.