המשפחה

קטע מתוך פרק 'המשפחה':

איך היו היחסים בינך לבין ההורים לפני החזרה בתשובה?

מתן: אני חושב, שהיחסים היו טובים, אבל הם היו תלויים במידה רבה במידת ההצלחה. זה פשוט! ככל שסיפקתי יותר את מאוויים והחלומות שלהם, היה טוב יותר.

לו בחרת להיות רופא במקום עו"ד, כפי שאביך רצה, גם אז היה ביניכם קונפליקט?

מתן: יש הורים, שהבן שלהם יוצא שונה ממה שהם תכננו עבורו. אבל כשהם רואים, שלבן יש מטרה וטוב לו אתה, הם בדרך כלל מסכימים עם השינוי. זה נכון בכל הנושאים בעולם חוץ מאשר בחזרה בתשובה. כאן קולטים ההורים, שזהו שטח, שבו אין להם שום השפעה. לא רק מפני שהם אינם מבינים אותו, אלא בעיקר משום שהם אינם רוצים להבין אותו. ואז שומעים את כל הארגומנטים הרגילים: "גידלתי ילד, חינכתי אותו בצורה מסוימת, והנה הוא הולך בדרך משלו, וקשה לי להסכים עם זה!" טענות אלו הן רק כיסוי להרגשה אחרת לגמרי. ועוד דבר- הבעיה היא שכעת ההורה מדבר לא רק עם הבן, אלא עליו לדבר גם עם הרב של הבן… "הרי על הכל הם שואלים את הרב!"

כיום, לאחר שהקמתי משפחה, ויש לי אשה וילדים, אני חושב, שההורים שלי יודעים, שזאת הדרך הנכונה. אני חש בזאת מכל מיני ביטויים שהם זורקים מהצד. למשל: אמי אמרה לאשתי בשבוע שעבר (אשתי ואמי מסתדרות מצוין. אגב, אשתי באה מבית דתי): "את יודעת, אנשים רצים במירוץ החיים. פתאום הם מתעוררים בגיל 40 ורואים, שבעצם הם לא עשו שום דבר בחיים…" בשורש נשמתה אמי הרבה יותר דתית מאבי. היא מבינה שזאת הדרך.

בסופו של דבר, כשאני מסתכל היום לאחור, אני חושב, שהגענו להרמוניה מאוד יפה. למעשה, מבחינה כלכלית הם עזרו לנו מאוד. הם ידעו להפריד בין העזרה לבין ההשקפות. וזה קיים עד היום. יש להבחין בין הצד הגשמי לבין הצד הרוחני. אע"פ שיש לנו וויכוחים, הרי ההורים קרובים אלינו מאוד. כאשר קנינו דירה, הם השקיעו ממיטב כספם כדי לעזור לנו. הם לא חסכו, והם אינם חוסכים למרות כל החיכוכים והוויכוחים האידאולוגיים. הורי בכל זאת יודעים להפריד בין הדברים.

הבעיה היא איתי, שאני נוהג עם אבי בניגוד להלכה. כלומר: אני סותר את דבריו, מתפרץ ומתווכח איתו… כי לפעמים אני שומע ממנו דברים, שאינני יכול להתאפק ולשתוק! אדם, שאני כל כך אוהב אותו, והוא כל כך קרוב אלי וחשוב לי, והוא אומר דברים כאלה??! אינני יכול לעבור על כך בשתיקה! מובן, שזה אסור וגם לא מועיל… ואני מייעץ חד-משמעית – לא לנהוג כך! זה אנטי דרכה של תורה. וזו באמת עוד נקודה: לא לנסות לשכנע אותם בצורה ישירה, כי זה לא הולך. בצורה עקיפה, יתכן שההשתדלות תועיל. התפילה תועיל! ה"חזון איש" אומר, שהתפילה עשויה להועיל לשנות את הבחירה של הזולת. אבל לא וויכוח! וויכוח רק מחריף את הקרע!

אני חושב, שטעיתי "בגדול" בשני דברים: האחד, חייבים לומר להורים את האמת, גם אם היא כואבת. כי מסתבר, שכאשר בוחרים בדרך ההכחשה, ההסתרה וההעלמה(וזאת כדי לנסות להקל על הצד השני), הרי בסופו של דבר, לטווח ארוך, מצב היחסים נהיה גרוע יותר. דבר שני, צריך לדעת גם לנשוך את השפתיים ולא לענות. פשוט להבליג. עסקתי הרבה בהלכות כיבוד אב ואם. מאוד הציק לי מה שקרה ביני לבין הורי. עבורי זה היה הניסיון הגדול ביותר בדרכי אל החזרה בתשובה. ב"שולחן ערוך" כתוב, שגם את האב "הרשע" (כלומר: העובר עבירות באופן תדיר ואינו מאמין בתורה שבכתב והתורה שבע"פ) אסור לצער. ובוודאי גם את הורי אסור לצער. אני יודע, שלא הייתי בסדר. קשה לי להגיד, שהיום כבר מצאתי את הפתרון לבעיה המסובכת הזו! כלומר: למצוא את האיזון בין ההתנהגות הנדרשת על פי היהדות לבין הדרישות שלהם ואי שביעות רצונם מן העניין. לצערי, עד היום יש לי כל הזמן ניסיונות, עליות וירידות.

בניגוד לאחרים, אני כן חושב, שצריך להגיד להם ולאזור כוחות נפש. בעל תשובה מחליט על דרך מסוימת, שהוא עדיין אינו יודע מה טיבה בדיוק, והוא מלא חששות. ובמצב כזה הוא מתחיל להילחם עם ההורים שלו, כשהוא בעצמו עדיין אינו יודע, אם בעוד חודשיים הוא ירצה "לשים ברקס" ולחזור אחורה… בשביל מה לסבך את העניינים עוד יותר? לכן לא סיפרתי מה עובר עלי לאף אחד במשך כשנה. עד שהחלטתי חד משמעית, שזו הדרך שלי. עד אז לא שוחחתי על כך עם אף אחד (פרט לאנשים דתיים, שהייתי בקשר איתם). הייתי אז מהנדס בצבא קבע.

וכעת יש לי צרור עצות מאוד חשובות לבעל תשובה מתחיל, איך להתייחס להוריו. חשבתי על זה הרבה.

בהתחלה שיניתי הרבה מפני השלום, ולדעתי זו הייתה טעות. בסיכומו של דבר, הכל חזר אלי כבומרנג. והבומרנג היה בסגנון: "נהפכת לדתי, ונהיית שקרן…" לפעמים קשה מאוד להגיד את האמת. אבל אם אינך רוצה להסתבך עוד יותר, עדיף לשים את הכל על השולחן מן ההתחלה, כי לשקר אין רגליים, ואתה תתחיל להסתבך בתוך עצמך. אפילו אתה משנה את הדברים בגלל הרצון לשמור על השלום, לא תצליח, כי המעמסה הנפשית היא אדירה, והצד השני אינו יודע לקראת מה הוא הולך. אתה מטעה אותו פה ושם, וזה לא טוב.

אדם שאין בו מידות טובות, אינו יכול לחזור בתשובה. החזרה בתשובה היא רק בזכות המידות הטובות של האדם, בזכות עדינות מסוימת, שגרמה לו לרצות לחשוב על הדברים. ועובדה זו, עלינו לזכור, נזקפת לזכות ההורים שלנו. עוד דבר, שאני רוצה לומר בזכות הורי, הוא שמידת האמת היא נר לרגליהם. תמיד הם חינכו אותנו להגיד את האמת. גם אם האמת כואבת – תגיד אותה. זה ממש נטוע בנפשם.

כשאתה חוזר בתשובה, אל תשנה דפוסי התנהגות טובים שרכשת. אם אתה דובר אמת, תמשיך בקו הזה, גם אם אתה יודע, שזה מאוד יכאיב ברגע הראשון. צריך להגיד להם בפנים, אם כי בעדינות ובנועם. הלכתי לגדול בישראל, שאמר לי להגיד את האמת, אבל אני פחדתי לנהוג כך.

בקשר לאחים ולחברים: זה הרבה יותר קל. הם עומדים מהצד ומתבוננים במחזה. אולי אפילו שואלים את עצמם שאלות. בפעם הראשונה, ששמתי את הכיפה על הראש והגעתי ליחידה (שירתתי אז עדיין בצבא) – זה היה היום הראשון, שזכיתי להכיר את כל היחידה שלי. כולם באו לראות. ההלם היה גדול. כי עד לאותו יום הייתי מוכר בין החבר'ה לא רק כאחד, שכלל אינו שייך לעניין הדתי, אלא אף יותר מזה: פעם הלכנו לניחום אבלים, וסרבתי לשים כיפה. אמרתי: "זאת דרכי, כך אני חושב. למה לחבוש כיפה? את מי אני מכבד בכך שאני חובש כיפה?" ולכן, מאחר שהייתי ידוע כאדם כזה, ההלם של כל הסובבים אותי היה גדול. מעניין, שהיו רבים, שבאו ואמרו: "כל הכבוד לך! גם אני הייתי עושה את זה". אבל היו גם כאלה, שבאו ואמרו בכעס: "תדע לך, שאתה לא מזיז לנו כלום". והיו גם כאלה, שבאו והתחילו להתווכח איתי: העמידו את אלוהי המדע לעומת, להבדיל, הקב"ה. אצל חלק גדול מהאנשים ברחוב זה יוצר הלם ואפילו הערצה. הדבר בולט במיוחד, כשאני בא למילואים. במילואים האחרונים הייתי צריך לעבור 5 חדרים, עד שהסכימו לקבל אותי כחבר לחדר… אבל אחרי שכבר נכנסתי, ראיתי ש-50% מהחבר'ה היו רוצים גם הם לעשות את הצעד שעשיתי.

מתן ישראלי- יליד 1960, הרצליה. מוזיקאי, מתלמידיו של אגון קרטן. נשוי+5. חזר בתשובה בשנת 1984.