הפוטנציאל הרוחני של האדם /  הרב יוסף קלצקי

התורה מספרת לנו שבשנת השמיטה אסור לעבד את האדמה מכיון שזו "שַבָּת לה'". הספורנו מפרש  ש"שבת לה'" משמעותה ששנת השמיטה מיועדת כזמן שיש להקדישו להתבוננות עצמית, הגות ולימוד תורה. שנת השמיטה מוקדשת כולה לרוחניות.

נאמר בתורה שביום הראשון של חול המועד סוכות של השנה השמינית (השנה הראשונה לאחר מחזור שמיטה), העם היהודי כולו (נשים, גברים וטף) מצוּוים להתאסף בהר הבית בכדי לשמוע את קריאת "משנה תורה"  – ספר דברים ע"י מלך ישראל. מצות עשה זו נקראת "הקהֵל". בתורה מובאת מטרת קריאה זו בפני כל העם – "למען ישמעו וילמדו לירא את ה'". מטרת מצוות הקהֵל היא להחדיר יראת ה' בלבבות העם היהודי.

התורה מייעדת את חג הסוכות של  השנה השמינית  (לאחר מחזור שמיטה) כזמן המתאים למצות הקהל. בכדי שנוכל להבי את רצף האירועים, המתחילים בשנת השמיטה ומסתיימים בקריאת התורה ע"י מלך ישראל בחג הסוכות (בתחילת השנה השמינית), צריכים אנו להבין מדוע הכרחית צורה זו של התקדמות היא המתאימה ביותר?  נראה כי על פי הפרוש של "שבת לה'" המובא בספורנו, ששנת השמיטה מיועדת לחשבון נפש, התבוננות פנימית ולימוד תורה, הרי שמתאים יותר שמצות הקהל תהיה לפני שנת השמיטה ולא אחריה. אם מטרת קריאת משנה תורה בהר הבית הינה ללמוד לירא את ה', נראה כי עדיף שהאדם יתעורר ע"י הקריאה ואז תהיה לו מוטיבציה גדולה להקדיש את השנה הבאה לרוחניות. אך למרות זאת, התורה מצווה על המצווה בשנה השמינית , השנה שלאחר השמיטה. אם כן, מה הסיבה?

יש לנו את היכולת להפנים ולחוות אירוע רק לאחר מידה מסוימת של הכנה רוחנית. על מנת להתחיל תהליך זה עלינו להקדיש שנה לרוחניות (לימוד תורה, התבוננות עצמית והגות רוחנית), ללא כל הפרעה או הסחת הדעת, שזהו המהלך הנדרש בשנה השביעית – שנת השמיטה. ואז עלינו לחוות את ראש השנה – יום הדין, ולאחריו את עשרת ימי תשובה, המסתיימים ביום הכיפורים. רק בנקודה זו, כאשר אנו מספיק מכוּונים למטרה הנכונה, אנו יכולים לעלות להר הבית על מנת לשמוע את קריאת ספר דברים ע"י מלך ישראל וללמוד לירא את ה'.

התורה מלמדת אותנו שאפילו ע"י חווית מאורע כה כביר ומעורר, אין לנו את היכולת והרגישות לקבל, לקלוט ולהפנים אותו, אלא אם כן אנו מכינים את עצמנו.

מספור בתורה שאדם  נברא מאדמה, כפי שנגזר משמו. בדיוק כשם שיש לחרוש שדה ולעבדו בכדי שיהיה מוכן לזריעה, ואין זה משנה מהי איכות האדמה והזרעים, עדין יש לעשות את כל ההכנה הנדרשת על מנת שהזרע יצמיח שורשים, ייקלט ויינבט כראוי, כך גם האדם. אין זה משנה מה הפוטנציאל שלו, בכל מצב עליו להכין את עצמו ולהיות "מעובד" בכדי שיוכל להיות כלי קיבול לרוחניות. בתלמוד נאמר: "בראתי יצר הרע – בראתי לו תורה תבלין" . בשביל היהודי, לימוד התורה מקביל לפעולת החרישה, אשר מעבדת ומכוונת את האדם להיות רגיש לערכיה ולהעריך את מושגיה. ולכן, לפני שאנו ראויים למצוות הקהֵל, על האדם לחוות את האירועים הבאים: שנת שמיטה, ראש השנה, ולאחריהם – עשרת ימי תשובה המגיעים לשיאם ביום כיפור.

אם האדם נכנס לראש השנה, יום הדין, היום הנורא הוד ביותר בשנה, ללא כל הכנה, כיצד יוכל להרגיש את מציאות הבורא והמשמעות הרצינית של יום קדוש זה? חז"ל מספרים לנו שהתורה ניתנה לאוכלי המן. המן, אשר היה מזונם של היהודים במשך 40 שנה במדבר, היה מזון רוחני אשר הופיע בצורה גשמית. הוא נתן ליהודי את היכולת לקלוט באופן מלא את חווית מעמד הר סיני וקבלת התורה. אם בני ישראל היו אוכלים מזון גשמי (אשר הוא חומרי וארצי), הרי שלא הייתה להם היכולת המספיקה בכדי להפנים את התורה כראוי.

בשיר השירים נאמר: "אני ישנה וליבי ער". ר' חיים מוולוז'ין מסביר פסוק זה על פי הזוהר ש"אני ישנה" מתייחס לעם ישראל. עם ישראל ישן ואינו רגיש לרוחניות שלו ולקב"ה. הוא מסביר שהביטוי "ליבי ער" מתייחס לקב"ה, אשר הינו הלב של העם היהודי. הקב"ה תמיד ער והוא רואה את בניו (עם ישראל) בתרדמה עמוקה. כיצד ה' מעיר אותם? ר' חיים מוולוז'ין מסביר זאת ע"י משל:

היה היה מלך אשר בנו לקה במחלה קשה, אשר לוּ היה נרדם, הייתה המחלה עלולה להחמיר עוד יותר. בכדי שהבן יישאר ער, לקח אותו המלך ממיטת חוליו והשכיב אותו על האדמה הקשה. למרות זאת, ועל אף חוסר הנוחות, התחיל הבן לנמנם. לא הייתה למלך ברירה, כי אם לדקור אותו בסכינים ודוקרנים בכדי לאלצו להישאר ער. מסביר ר' חיים מוולוז'ין שזו הסיבה שעם ישראל סובל מכל כך הרבה פורענויות ואירועים קשים. הקב"ה מנסה להעיר אותנו. כאשר עם ישראל מתרחק מה' ונכנס למצב תרדמתי דמוי טְרַנְס, אשר גורם לו להיות בלתי רגיש לרוחניות שלו, בסופו של דבר זה יביא למוות רוחני. לכן הקב"ה מביא עלינו כאב וסבל בכדי לעורר אותנו על מנת שלא נתרחק ונסחף אל תוך מערבולת של רִיק רוחני.

אנו חוֹוִים קשיים רבים, אך האם אנו מספיק מחוברים לעצמנו בכדי להבין מדוע אנו חווים אותם? למרות שהקב"ה מנסה להעירנו מהטרנס ע"י ייסורים, אנו לא מספיק רגישים להבין ולהעריך את ערך חוויה הסבל והייסורים. הרמב"ם כותב בהלכות תשובה (פרק ג'), שלשמוע קול שופר הינו ציווי מהתורה המעביר את המסר: "עורו ישנים משנתכם, ונרדמים הקיצו מתרדמתכם"! – התעוררו מהטרנס שלכם, "אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן… הביטו לנפשותיכם" – התבוננו פנימה לתוך עצמכם, "חפשו במעשיכם וחיזרו בתשובה וזיכרו בוראיכם… הטיבו דרכיכם ושובו אל ה'"!

אדם יכול להעריך ולהזדהות כראוי עם חוויה רוחנית, רק אם הוא גורם לעצמו להיות רגיש, ומתעלה  מעל החומריות שלו. ולכן, על מנת להביא את חווית ראש השנה למקסימום, על האדם לכוון את עצמו לרוחניות ע"י לימוד תורה מוגבר, וע"י השתדלות במצוות באופן הטוב ביותר שיוכל.

שופר –  כניסה לקודש הקודשים

במשנה במסכת ראש השנה מובא שאין לעשות שופר מקרן של פרה. המשנה מביאה לכך 2 סיבות:

הסיבה הראשונה היא שזו "קרן" ולא שופר. הסיבה השניה היא הכלל ש"אין קטגור נעשה סנגור". קרן הפרה מסמלת את חטא העגל. בזמן שצריכים סנגוריה, יש להמנע מכל דבר המזכיר את חטא העגל . כל  נגזר של העגל, הפרה, או של הזהב, מעלים את התביעה החמורה ביותר נגד העם היהודי.

ביום כיפור, הכהן הגדול שרת בבית המקדש עם שני סטים של בגדים- בגדי זהב ובגדי לבן. את בגדי הזהב הוא לבש כאשר עבד בחלק החיצוני של בית המקדש, אולם כאשר עבד את עבודת יום הכיפורים, אשר לשם כך נדרש ממנו להיכנס לקודש הקודשים, הוא לבש את בגדי הלבן. אסור היה לו ללבוש את בגדי הזהב לצורך עבודת יום הכיפורים, משום שהיה צריך להיכנס לקודש הקודשים, מקום השכינה, בכדי לכפר על עם ישראל. אם היה לובש זהב, לא היה יכול לשמש כסנגור, משום שהזהב גורם לקטרוג.

הגמרא שואלת:

אם העקרון של "אין קטגור נעשה סנגור" תופס רק כשמדובר בקודש הקודשים – מקום השראת שכינה, (כפי שראינו לעיל בעבודת כהן גדול), אז מדוע איננו רשאים להשתמש בקרן של פרה למצוות השופר, הרי המצווה נעשית מחוץ לקודש הקודשים?

הגמרא עונה שמטרת תקיעת שופר הינה כדי לזכור את זכויותיהם של עם ישראל. כאשר תוקעים  בשופר זה נחשב כאילו עמדנו בתוך קודש הקודשים. תקיעת השופר מביאה לקרבה גדולה בין היהודי לבוראו, עד כדי כך שזה מקביל לעמידה בתוככי קודש הקודשים. לפי כך, ברגע זה, אין הקטגור נעשה סנגור, ואסור להשתמש בקרן של פרה. איזה פָּן של עם ישראל אנו בעצם רוצים שהקב"ה יזכור בראש השנה?

הגמרא שואלת האם השופר צריך להיות מכוּפף או ישר, ועונה שצורת השופר צריכה להיות מכוּפפת. מכיון שהשופר אמוּר "להזכיר" לקב"ה את זכויותיהם של עם ישראל, הוא משקף את תנוחתם של  עם ישראל – ענווים וכפופים לפני ה'. השולחן ערוך מביא שלמרות שבמהלך השנה כולה אנו אומרים את תפילת העמידה בתנוחה זקופה, בראש השנה מומלץ להתפלל תפילת עמידה בתנוחה קצת כפופה, וזאת כדי להראות ענווה וכניעה.

ליהודי יש את המעלה הייחודית של הכניעה והמסירות הגמורה לה'. אף עַם אחר לא מסר את עצמו לה' כמו עם ישראל. כאשר הקב"ה נתן את התורה, הם קבלו אותה באופן חד-משמעי בהצהירם "נעשה ונשמע". לעומת זאת, כל אומות העולם, כשה' הציע להם את התורה, הגיבו בשאלה – "מה כתוב בה?" בכדי להחליט אם לקבלה אם לאו. והנה, עם ישראל ביטלו עצמם לפני הקב"ה עד לדרגה כזו שה' שאל: "מי גילה רז זה (הידוע רק למלאכים) לְבָנַי?".

הדבר היחיד המפריד בין היהודי לקב"ה זה הקונפליקטים האישיים שלו בין האינטרסים שלו   ל"אג'נדה" שלו – לסדר היום. אך כאשר היהודי תוקע בשופר, זה מזכיר את הדרגה הגבוהה של  הביטול העצמי של אברהם אבינו, אשר היה מוכן להקריב את בנו יחידו רק משום שהאלוקים ציווה אותו לכך.  למרות שהקב"ה הבטיח שזרעו יהיה רב ככוכבי שמים, הוא לא הטיל ספק במילתו של ה'.

דרגה זו של התמסרות וכניעה היא התנאי מוקדם להיות ראוי להכנס לקודש הקודשים. השופר גורם לקב"ה "לזכור" שאצל היהודי קיימת תכונת הכניעה של אברהם אבינו. אם אברהם היה מסוגל לעקוד את בנו, הרי שלכל יהודי, בתור יורשו הרוחני, יש את היכולת לכך. ר' חיים מוולוז'ין זצ"ל כותב בפרושו לפרקי אבות, שהסיבה שבמשך ההיסטוריה כולה מסרו היהודים את נפשם בכדי לא לעבוד עבודה זרה, הינה משום שאברהם אבינו השריש תכונה זו ברוחניות שלו, והנחיל אותה לזרעו אחריו.

הרמב"ם כותב בהלכות תשובה (פרק ג '): "אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו". המסר שהשופר מעביר הוא "עורו ישנים משנתכם והקיצו נרדמים מתרדמתכם". על כל המצויים בתרדמת להקיץ, לעשות חשבון נפש ולחזור בתשובה. חלק מתהליך התשובה הוא לזכור את מי שברא אותנו. מי שמצוי בתרדמת, כבר שכח את האמת משום שהוא שקוע בהבלי הזמן. הוא תפוס כל כולו ברדיפה אחרי הבלי העולם הזה, הריקים מכל תוכן וערך. "הביטו לנפשותיכם, והטיבו דרכיכם ושובו אל ה'".

השופר מעורר את החלק הישן שבתוך היהודי משום שיש ליהודי את היכולת, הטבועה בו באופן פנימי, להתמסר ולהיכנע לקב"ה.