השחיטה הכשרה היא צער בעלי חיים??
שאלה:
הרשה לי להציג בפניך בעיה שנתקלתי בה בביקורי האחרון באירופה. לרגל עבודתי נפגשתי עם אנשים רבים, חלקם הגדול אינם יהודים. מכיון שבאותה מדינה נשמעים קולות של אגודות צער בעלי חיים לאסור על השחיטה הכשרה, נשאלתי למה אנו היהודים מקפידים על צורה זו דווקא, ואיננו מתחשבים בצערן של הבהמות? הרי ההתקדמות המדעית נותנת בידינו אפשרות להמית את הבע"ח בהימום תחילה, ועל ידי כך להפחית את סבלה של הבהמה.
לצערי, אין לי את הידע להשיב על שאלות אלו, אולם אשמח לקבל תשובתך, אולי אוכל להציל במעט את כבודה של היהדות.
בתודה,
תומר מכפר-סבא
שלום רב לך תומר,
הנושא שהעלית הוא עתיק, וימיו כימי גלות ישראל בין האומות. בכל מקום אליו גלו ישראל נשאלה שאלה זו: למה אתם נוהגים לאכול בעלי חיים רק לאחר שחיטה? יש שהנימוק שלהם היה כפי שציינת, צערם של הבהמות דבר מגרונם, יש מנימוקי ניקיון והיגיינה, ויש שאף אמרו בפה מלא: "אם אתם חייבים דווקא בשחיטה, לכן דווקא השחיטה לא נראית לנו". אך המכנה המשותף לכולם היה שלילת המצווה ואפשרות קיומה.
בורא העולם אשר ברא את האדם וגם את בעלי החיים, הוא הוא אשר ציוה אותנו לדרך זו של נטילת נשמתם. אך יש לדעת כי המבט היהודי על השחיטה אינו רק בתחום של נטילת הנשמה וההריגה. השאלה אינה איך להרוג בלבד, אלא גם האם מותר להרוג בעל חיים לצורך האדם? ועל כך נאמר לאדם הראשון
ורק לנח, לאחר שהציל את בעלי החיים מן המבול, הותר לו לאכלם, אך להורגם קודם ולא לאכול אבר מבע"ח בעודו חי. אכן, אותם הבוחנים את הנושא מתוך מבט שבעיניו אדם ובעלי חיים שווים, שני יצירי המקרה, באמת לא עדיף האדם על הבהמה, והאם יש בכלל רשות מוסרית בידו להורגם לצורך אכילתו או ללבישת הפרוה שלהם? ואלה היותר עקביים אכן ינזרו גם מבשר בע"ח וגם מפרוותו. אך מה יעשו הם כאשר נחיל דבורים יחליט לשכון בתוך הסלון שלהם, ללא קבלת רשות? סביר להניח שהם יפנו למדביר מקצועי, ולא יגישו למלכת הדבורים בקשה בכתב להתעופף מן הבית… עכ"פ באם משפחת חולדות תתעה בדרכה ותשכון בביתם, הן בודאי תזכנה לטיפול פיזי, ולא מתון… והיכן כאן נעלמו רוממות החמלה והרחמים? למה אותם מותר להמית לצורך האדם? והרי הם אינם מזיקים בביתי, ומדוע מותר לי להורגם?
היהדות רואה בבעל חיים המשרת את האדם כממלא יעודו, גם בצורה של אכילתו. כשם שאדם האוכל פירותיו של עץ גורם לו שימלא תפקידו ויבוא על תיקונו, אף שהדבר כרוך בניתוק וקטיפת הפרי מעצו. כיום, בעידן בו ניתן למדוד את צערן של עצים ושיחים (ראה מאמר ב"עת לחשוב" מס' 38) בודאי היה מקום להמנע מאכילת תפוח סובל או תפוז מתחנן… כדברי אגודת 'תנו לצמחים לצמוח'…
* * *
היהדות היתה הראשונה לפני אלפי שנים, אשר קבעה יחס חיובי אל בעלי החיים. כאשר תפגוש את חמור או שור שונאך רובץ ונופל תחת משאו, יש מצוה מיוחדת: "עזוב תעזוב (מה שבלבך) עמו", כלומר, למרות שהנך אויב או שונא של בעל החמור, עליך לעזור כדי שהחמור לא יסבול ויצטער, כי צערם של בעלי החיים אינו תלוי ביחס שלך אל בעליהם. ולכן, אם הנך רואה שהוא כרע תחת המשא, עזור לפרוק ממנו את משאו. ואחר כך טען אותו שנית בצורה נכונה שתאפשר לו להמשיך בדרכו. יש כאן ביטוי ברור של התחשבות בצער בעלי החיים. ומכאן למדו חכמים שאין לצערם לחינם, ולא להטיל בהם מומים או להכותם שלא לתועלת. ואף אמרו זאת: "צער בעלי חיים דאוריתא", כלומר, אסור מהתורה.
אם כן, רואים שהנושא אינו זר, ואין צורך ללמד אותנו מוסר בתחום זה. הצורות של נטילת נשמת בעלי החיים היו מגוונות גם בעבר. אבל הצורה שבה ציוונו הבורא נובעת מתוך אמת הבריאה, ואל לנו ללמד את יוצר הבהמה מהי הדרך הנוחה או הקלה מבחינת סבלה. וכי דברים כאלו ניתנים למדידה? האם יש בידי טוען כלשהו להציב אלטרנטיבה רק על סמך הגיונו האנושי למול הגיון הבורא?
במפתיע כוללות הלכות השחיטה תחומים הדורשים רגישות מיוחדת שאינה קיימת בשום תחום! והשוחט חייב להצטיין בעדינות מיוחדת, שכן רק כאשר אין בסכין כל פגימה ולוא המזערית, רק אז ניתן לשחוט בה. בניגוד למצטייר כוללת דרך זו מקסימום של התחשבות בבעלי החיים. ולהפך, ההלכה מקפידה על צערם ורגישה לצרכיהם, כגון: חובת האכלת בעלי החיים קודמת לאכילת האדם – הבעלים, וכן כתוב בפסוק: "ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת", כלומר קודם מוזנים בעלי החיים ורק אחר כך האדם.
גמ' ידועה במסכת בבא מציעא מספרת על רבי יהודה הנשיא שהלך בדרך, ולידו הוליכו עגל לשחיטה. העגל כנראה חש מה עומד לקרות, וברח ונצמד לבגדיו של ר' יהודה הנשיא. אמר לו: "לך, לכך נוצרת". משמים נענש ר' יהודה הנשיא על כך, הואיל ואינו מרחם – לא ירחמו עליו, וסבל יסורים במשך 13 שנה!
כאשר השלטון בגרמניה עבר (באופן דמוקרטי) לידי המפלגה הנאצית בראשית שנות השלושים, אסרה זו את השחיטה ברחבי גרמניה כולה, כמובן מנימוקים של רחמים על בעלי החיים (הם שלא חסו על עוללים ויונקים, ובאכזריות שטנית טבחו ששה מליון מבני עמנו ובתוכם כמליון וחצי ילדים! הם שרוממות הרחמים בפיהם…).
חכמי ישראל שניסו לדחות או לבטל את רוע הגזרה, מצאו עצמם מול עקשות וזדון לב בלתי נתפס. רק כעבור שנים ספורות נתגלתה השנאה בכל היקפה הנוראי. למותר לציין כי בכל אירופה המונה מאות מליוני תושבים לא נמצא בתקופת השואה אלא קומץ קטן ומזערי שגילה באמת רחמים כלפי אחינו. כדאי להזכיר להם זאת… לפני שאנו חשים צורך להצטדק אל מל גלי הרחמנות שלפתע מציפים אותם.
בברכה,
הרב יוסף ברוק