השפעת החינוך היהודי בענפי החיים/ הרב שמשון רפאל הירש
תרבות האומה
מתוך שהעם היהודי רואה כפסגת האידאלים שלו את הדביקות באלוקים חיים, מתוך שאיפתו תמיד לחוש בקרבתו יתברך, ראה בעצם ההישג הזה את הדרך הנכונה ביותר לקניין השלמות העליונה, הן ברוחניות והן בגשמיות. בכך גופא הוצק בסיס איתן לתרבות הכללית של אומה. בתוך סבכו של יער הדרישות והשאיפות נחשף המרכז, הציר שעליו הכל יחוג.
הסתגלנו להתמצא בלבירינט החיים בכל הנוגע לעיקר וטפל, למטרה ולאמצעים. אוריינטציה זו כשלעצמה מהווה דרגה מיוחדת בתרבות. “ציביליזציה – אומר הפדגוג המפורסם פסטר – היא הסכום של צרכים ושל דרכי הטכניקה הטבעית למלאותם; אך התרבות היא האמנות לווסת את הצרכים, להבחין מה מוקדם ומה מאוחר, לוותר על צרכים חומריים מפני צרכי הרוח. אין חיים לקדמה באין תרבות”.
במקביל למדת חוזק ההרגשה ולגודל החיוניות – בכל שאיפה שהיא – נאמדת כמות האנרגיה שנוצלה כדי להגשימה. לשם הגשמת האידאל הדתי לא היה די בדחף היצירה שמפעפע ביחיד. הכח שמאחד הרבה יחידים לחטיבה, האנרגיה שהניעה ליצירת ערכי לאום, הרוח השפוכה בחביוני נפש כל העם – אין מנוס בפניהם מאשר לקרום צורה מקורית יותר, היא השאיפה לקרבת האלקים. מדת אחריותו של היחיד לקיומו האישי זעומה מכדי לדרבן עם שלם לקראת הישג דרגות עילאיות יותר בשלמות הרוח. רק באחריות המשותפת של כל יחיד ושל כולם כאחד לקיום כנסת ישראל ערובה להתעלות רוחנית.
לפיכך היה כל יהודי בנפרד והעם בכללותו נושא באחריות לתרבותו היהודית של הפרט והכלל. חובת החינוך לא הוטלה על האב לבדו, אלא כל העם – באמצעות בית-דין שייצג אותו – נתחייב ללמד תורה ולחנך כיאות את ילדי ישראל. לצורך החינוך היהודי נברא בית הספר. מוסד זה מעמיד את החינוך ברשות הציבור וערב להצלחתו.
לא כן היחס שלנו כלפי צרכיהם הטפלים של החיים, דהיינו ההכשרה למלחמת הקיום העצמי, ההסתגלות להרוויח כסף לשם מחיה ופרנסה.
אביו מלמדו אומנות
בתוך שאר הדברים שמחויבים ללמד את ילדי ישראל, מזכירים חכמינו ז”ל גם את החובה “ללמדו אומנות”. אבל חובה זו הוטלה על ההורה לבדו, על האב. המשימה נשארה ברשות היחיד ונועדה לחינוך ביתי. לציבור בתור כלל ישראל לא היו שום התחייבויות בנדון. ביה”ס היהודי העממי, ה”חדר”, לא העניק השכלה מקצועית לחניכיו. המימרא “כל מי שאינו מלמד את בנו אומנות, כאילו מלמדו ליסטות” נשארה בגדר אזהרה בעלת אופי פרטי, המכוונת לכל אב ואב בנפרד, כיחיד בפני עצמו – וממילא לא יכלה התרבות הטכנית לעמוד אצלנו על רמה דומה לזו של שאר האומות.
בית-הספר שבכל מקום אחר התמסר בעיקר להשכלה מקצועית. היות והמוסד החינוכי מאכלס בתוכו תלמידים במספר רב ובעלי דרגה שכלית שונה, נאלצו מעצבי-דרכו לכלכל את שעות ההוראה בצורה שתבטיח הצלחה מירבית תוך זמן קצר ביותר. חיפשו ומצאו, איפוא, דרכים חדשות בחינוך. המציאו מתודות מתאימות ושוכללו אמצעים נוספים. חיפוש הדרכים נבע מן הדחיפה להעשיר את המדע והידע הטכני. אוירה נוחה ליצירה. ביה”ס מהווה קרקע מוכשרת לקליטת המצאתו של גאון יחיד, אוירה נוחה ליצירה. ביה”ס מפעיל בעם את כח היצירה, מרחיב ומעמיק כל המצאה שהיא, מעורר קנאת יוצרים להתקדם בגאונות ובהמצאות, מרתק את כל החושים בעם למשימה התרבותית. אם עמנו לא הקים בי”ס מיוחד לכך, נשאר ממילא השטח הטכני בחיינו פרימיטיבי במידה רבה, דל בהמצאות וחידושים – אך תופעה זו אינה מהווה חסרון לגבינו, כי אם להיפך.
בלחץ חוק הכלכול
העם היהודי, ככל מהות אשר ביקום, עיצב את חייו בלחץ חוק הכלכול. החיים אינם עשירים בזמן. יש לחסוך מאד כל רגע. היות ושאיפת השאיפות היהודית היא להרוות את הצימאון לאלוקות וכתוצאה מזה להשיג שלימות רוחנית, מן ההכרח אפוא להקדיש לכך מקסימום של זמן וכוחות. הלא הצרכים החומרים אינם אלא אמצעים כדי לקיים את הגוף, את הלבוש האנושי של האדם-הנשמה – ומדוע לבזבז בגינו זמן כה יקר?
יתכן שכפועל-יוצא מהשקפה זו, מחייבים חז”ל את האב בישראל ללמד את בנו “אומנות נקייה וקלה”. אומנות כזאת ניתן לרכוש בשעה שאינה יום ולא לילה, מבלי להפסיד זמן רב למטרה זו. אין הכרח שהאדם ישקיע בה את ראשו ורובו, די לו בהשכלה ביתית, אין צורך בבי”ס מיוחד. את הטכניקה המסובכת יש להותיר בשביל האחרים – ולא מתוך עצלות או פיגור תרבותי. היהודי, שמוכן הוא להקריב את חייו במחיר השקעת רעבונו לשלמות רוחנית, חבל לו על הזמן, פשוטו כמשמעו.
הלא איש לא יתמרמר על אמן המוסיקה, המחונן בכישרונות נגינה נדירים, כאשר יתאמץ להקדיש את כל חייו לאמנות המוסיקאלית. איש לא יתרעם עליו אם בשל כך יסתייג מעיסוק פעוט ערך אחר, אף שיש בו כדי להבטיח את קיומו. לא יעלה על הדעת לשאלו: אם הנך מתמסר לאמנות מלבד, מי יבנה רכבות ומי יקים בנינים גורדי שחקים? מבינים בפשיטות שיש באמנות שלו משום תרומה חשובה לתרבות הכללית. הוא, האמן, חייב לכן לדאוג קודם כל לשלמותו האישית, לפתח את הכישרון שלו, להביא את תביעת נפשו על סיפוקה.
במידה מרובה לאין-ערוך גדול וחזק הרגש הדתי והצימאון הנפשי אצל אדם מישראל, ולכן לא הייתה קיימת מעולם בעיני היהודי כעם השאלה: הכלכלה העולמית מה יהא עליה? והטכניקה העולמית מי ידאג לה? במובן הכלכלי נתן העם הזה את דעתו רק על עצמו, על קיומו וצרכיו שלו. בשטח זה הוא לא שאף להישגים ולכיבושים, אלא חיפש את הדרך הקצרה ביותר לסיפוק הצרכים והסתפק במועט מתוך שמחה בחלקו.
אך לעומת זאת: במובן הלאומי, ברעיון האלוקות, היו לו דווקא דאגות וחישובים ביחס לעולם כולו. בממלכת הרוח היה עמנו קוסמופוליטי למדי, גורל האנושות כולה הדריך את מנוחתו. הרעיון שמהווה נושא ייעודו, ואשר צריך לשמש מוקד-פורקן לסגוליותו, איננו עולה בקנה אחד עם ההסתגרות בד’ אמות מצומצמות. עז רצוננו להעשיר בו תבל ומלואה. ביחס לטפל, למיותר, האדם אנוכי עד מאד ודואג לעצמו בלבד, כפי שמאשרת ההיסטוריה מאז ומקדם.
זוהי הסיבה שתמיד חיפשנו לעצמנו את העיסוק הפשוט, שבגינה אין צורך ללמוד באולפן, די לו בלימוד ביתי, ובגיל מבוגר יותר, אחרי שכבר הספקנו בשנות העלומים לרכוש מידה ניכרת של שלימות רוחנית, אשר לשמה נדרשים זמן וכוחות אינסופיים.
כזו היתה מדיניות הכלכלה הלאומית שלנו.
דברי התנא רבי חנינא “מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה” אין בהם סתירה להלכה של “ומלמדו אומנות”. לאור הערכת התרבות הטכנית כאמצעי בעלמא, ברור שהאידיאל בחיים שלנו הנו ללמד את בנינו אך ורק תורה. האומנות היא הכרח כפוי עלינו. מהכרח כפוי משתדלים להשתחרר. אם הקור מציק לנו יותר מאשר הרעב, הרינו כמובן נאלצים לבכר את המלבוש על פני פרוסת הלחם.
אבירי-מדע יהודיים
אמנם כן: היינו מסתייגים, צנועים ומתכווצים בתרבות הטכניקה רק בתור עם. לא השתלבנו במערך החומרי העולמי כיחידה עולמית. לא נוסד אצלנו מוסד פומבי למטרה זו, לא התקיים בתוכנו הפיתיון העממי והגאון הלאומי שידרבן את האדרת התרבות הזאת. העם לא נשא את נציגיה בהערצה על כפיים ולא שר להם מזמורי-תהילה. גאונותו של יחיד בשטח הטכניקה לא הסבה תחושת אושר כלשהי לזולתו, בן-עמו. גאונות טכנית הייתה נחלת הפרט. אפילו הממציא הגאוני עצמו לא הרגיש זיקה יתירה לעמו מכח המצאתו. לא היה בכך אף שמץ של התבטאות נשמת העם, או של התרוממות ה”אני” הלאומי שלו.
להיפך, העם ראה בתופעות כאלו משום טשטוש-ערכין, משום חילול קדשיו. “מה פלא? המח היהודי, ראש של גמרא!” – כזו היתה התגובה, המהולה רוגזה מאופקת, כל אימת שנתגלה גאון-ממציא יהודי חדש. בעיני העם חבל היה על הגאונות שנתבזבזה. איך הגיע הממציא היהודי לגדולה כזאת? הן לכולם היא שייכת, להמוני העם, זוהי פשוט גזילת כלל-ישראל.
אלמלי הקדיש בעל המח הגאוני את רוחו לתורה, לדעת ה’, היו רוחשים לו אהבה ודרך-ארץ בלי גבול. הגאון כבני עמו היו מתעלים מכח זה בהשפעת-גומלין. הגאון התורני מעלה את ניצוצות הרוח הדועכים והמפוזרים בקרב העם ומשלהבם, מפעיל בחביונם את החלקיקים הגאוניים – שמתוכם צמח הוא עצמו – ורואה בגאונותו שלו את מתנת העם; העם רואה אף הוא את מהותו העצמית כמתנת הגאון, וכך נוצר ביניהם חיבור רוחני אמיץ.
אין, איפוא, שום פלא בעובדה שממציאים מזרע ישראל אינם נחשבים בעיני הגויים כיהודים. הם זוקפים את הכשרון הזה על חשבונם. איינשטיין נשאר אסטרונום גרמני, ברנסון – פילוסוף צרפתי. יכול הוא בעצמו להצהיר על יהדותו כאוות נפשו, יכולה העתונות הרעשנית לפרסם את דבר לאומיותו היהודית – העם, ההמון היהודי, יראה בו רק בן לאומה היהודית, אך בשום אופן לא גאון יהודי.
ואף-על-פי-כן, מספרם של ממציאים יהודיים בשטח הטכניקה אינו זעום כלל וכלל. למרות הכל הצטיינו היהודים בכל הזמנים והארצות גם בשטח זה. כל יהודי ויהודי מחונן במידה מסויימת של גאונות טכנית. החומר ההמצאתי הזה לא נאסף על ידינו, לא הצגנוהו בתערוכות לאומיות, אבל הערכים הכלכליים שנוצרו בכל עידן שהוא על-ידי יהודים מהווים נכס כביר באוצר התרבות העולמי.
עושר הסגוליות – מכח מי?!
מכאן נמצאנו למדים, כי למרות הקדשת מיטב המאמצים לפיתוחם של הכוחות הרוחניים, לא דוכאו לחלוטין הכישרונות החיוניים לתרבות החומרית. אדרבה, גם אלה ינקו ממקורות הרוח העשירים שלנו. האקטיביות המתמדת שדרושה לכל כח בשביל התפתחותו, הובטחה מראש על-ידי החינוך התורני. ביחס ליהודי הדתי הייתה הטענה, שכאילו האבר הבלתי-פעיל מצטמק ומתכווץ וסופו נשירה, שלא במקומה. כאן התגשמה באורח מופלא ההבטחה “וחי בהם” – מכוחו של חינוך יהודי אמיתי הכל נשאר חי ורענן.
אם לוקחים בחשבן את הרדיפות הנוראות, הגזירות המרות והנגישות הפראיות שסבלו מהן היהודים בגלות, אי אפשר שלא להשתומם ולהתפלא, איך היו היהודים מסוגלים בכלל לפעול מה בשטח הכלכלי. אם הסחר הזעיר נחשב בעיני הגויים כפרנסה קלה, הרי בתנאים האיומים של חיינו היה גם בכך משום בבואה לתגליות קולומבוס. בשביל כל תנועה קלה שעשינו נוצלו כל משאבי האנרגיה. הרוכל היהודי נאלץ להשתמש בגאונות לצורך “מסחריו”, הרבה יותר מאשר אדיסון להמצאותיו. אם גאונות זו הנחילה תועלת גם לאחרים או לאו, לכך אין אנו אחראים – אחרים נושאים באשמה שמיטב מרצנו נתבזבז לריק – אף כי יחידים מתוכנו העשירו את העולם כולו בחידושי הטכניקה שלהם.
והיוצא מדברינו? – –
– שהאידיאה המרכזית של האומה העברית אינה גורמת סבל ואינה מדכאת או מקהה שום כשרון, כח וחוש. הנחה זו תאושר גם על ידי הפרופסורים שבכל אוניברסיטה בעולם. מתוך כל תלמידיהם מוכשרים דוקא היהודים – וביחוד חניכי ישיבות לשעבר – לקלוט את העניינים המסתוריים ביותר. בדרך כלל הרי סטודנט המתמסר כיאות להיסטוריה מפגר במתמטיקה. בעולם המדע נאבקים נגד הספציאליזציה בלימודים הנהוגה במוסדות להשכלה בדרג-גבוה, משום היא מאבנת את האדם בכל הנוגע לנושא אחר ומנתקתו מן העולם. אפשר להשתכנע באמת שבחששות אלו תוך שיחה קלה עם סטודנט ממוצע מהפקולטה לרפואה, למשל, על נושא פילוסופי כלשהו.
אנחנו, אנשי-תורה, לא מסוגלים להבין בכלל את פשר התופעה הזאת. לא זו בלבד שהתלמוד הגדול גופו מקיף את כל ענפי החיים ומפגיש אותך עם כל שטח מדעי שהוא. גם עצם טבעו ותכונותיו של בן-הישיבה, האמון עלי שקידה בתלמוד, שונים לחלוטין מאלו של האקדמאים. הוא גמיש יותר, נוח למעבר מעין אחד למשנהו, אף שטח אינו זר לגביו, והוא מרחף בכל העולמות בלי קושי, ללא חבלי הגירה מעולם אחד למשנהו. בן-בית הוא בכל מקום, מבין בשירה, יודע חשבון, מחטט בגוילי ההיסטוריה ונתפס גם להמצאות וחידושים. זהו גם הגורם לקלות יתירה בה מחליף היהודי הממוצע את מקצועו ופרנסתו, בשעת הצורך, וכן לעצם התופעה שמתחיל לתת את דעתו על אמצעי פרנסה רק בשנות העשרים.
מבלי שהערכנו במסגרת הנוכחית את המתודות הפדגוגיות שהשתמש בהם המחנך היהודי בכל הדורות כדי להשיג את מטרתו – ואשר אמנם השיג אותה – הצבענו באורח כללי על העובדה כשלעצמה, כי החינוך התורתי העניק לתלמידים הכשרה לשלימות המקיפה ביותר, חינכם לסדר ולהדריג את ענייניהם בהתאם למדת חשיבותם, שמר מפני קהות חוש אחד בעטיו של השני המתפתח והעלה את האדם מישראל עלי דרך המובילה לפיסגת האידיאלים.
– – ומה בדבר ההשכלה החילונית הטהורה? האמנם נסתייע האדם בה כדי ליצור תרבות-אמת? האם לפחות הבטיחה את יצירתו בשדה הטכניקה מפני התפוררות?
מתוך “יסודות החינוך“