חשיבותה של תקשורת תקינה
המרחק הקיים בין מה שאנו רוצים לומר ובין אמירת הדברים אינו ניתן לצפייה. הדבר תלוי בהרבה גורמים.
ולכן, פעמים רבות בחיים קורה לנו ש:
- אנו מבקשים לומר משהו מסוים.
- הדברים היוצאים מהפה הם קצת שונים מהכוונה האמתית.
- השומע מבין משהו אחר לגמרי.
- … והתוצאות מפתיעות שבעתיים.
סימפטום הטלפון השבור. מי לא מכיר?
אז ככה. כשהיינו ילדים היה זה מאוד משעשע ונחמד ללחוש באוזנו של הראשון בשרשרת הזאטוטים מילה, ולראות שכשמגיעים לסוף השורה המילה עברה מטמורפוזה והילד האחרון בשורה שמע מילה אחרת לגמרי. הממולחים שבינינו הוסיפו קצת נופך אישי למשחק ודאגו “להשמיע” את המילה בצורה לא ברורה, ובכך “עזרו” שהמשחק היה עוד יותר משעשע.
עד כאן נוסטלגיה. זה אמנם משעשע מאוד לשחק את המשחק הזה כילדים, ובמיוחד כאשר מתכוונים “לשחק”, אבל בחיים צורה זו של תקשורת איננה נוחה כלל, והיינו מאוד רוצים שלא תהיה מנת חלקנו.
אבל במציאות זה מה שקורה בדרך כלל כאשר שני אנשים מבוגרים מנסים להעביר מסרים תקשורתיים אחד אל שני כשהם נמצאים במצב רגשי קיצוני, דהיינו קצת מתוחים, עייפים או “עצבניים”.
תקשורת, היא דבר מאוד “אלסטי”, ובמיוחד התקשורת המילולית בין בני אדם. ישנם הרבה דברים הגורמים לכך, כמו למשל: חוסר יכולת הבעה, גמגום, שמיעה לקויה וכדו’. אלו הם “גורמים” השייכים לתחום הפיזיולוגי של האדם, אך בנוסף לכך צריכים אנו לזכור כי הדברים הנאמרים צריכים בעצם לעבור גם פילטרים פסיכולוגיים בדרכם אל מחסני הזיכרון של השומע (או השומעים), וכדי לעבור את המחסומים הללו צריך הדובר בדרך כלל להתאים ול”הטעים” את דבריו ליכולת, לצרכים ולמגבלות התפישה של השומעים.
הבעייתיות הזו של הקשר בין בני אדם באה לביטוי בכל תחומי התקשורת, בכל אמצעי התקשורת ובכל המעגלים החברתיים הסובבים את האדם, בבית, בעבודה וברחוב. כאשר אדם אינו מצליח לתקשר בצורה “זורמת” עם אנשים זרים, האדם היחיד שסובל מכך זה הוא עצמו (וברוך ה’, בורא עולם נתן לנו גם את כוחות הנפש להתמודד עם הבעיה ולפתח לעצמנו מנגנוני הגנה המאפשרים לשרוד בכל זאת).
ואילו כאשר אותו אדם לא מצליח לתקשר בצורה “זורמת” עם האנשים הנמצאים במעגלים החברתיים היותר קרובים אליו זוהי כבר בעיה קצת יותר גדולה.
כאשר בני זוג (שהם מהווים את המעגל החברתי האישי ביותר אחד של השני) מתקשרים ביניהם בצורה לקויה זה כבר “אסון- עם תגובות שרשרת”.
כדי שנוכל להמשיך ולדבר בנושא זה עלינו להיות לכמה רגעים ישרים עם עצמנו ולהעמיד לנגד עינינו ולשנן את היסוד הבא: חוסר הבנה בין בני זוג (בניגוד לחוסר הבנה בין שני בני אדם רגילים מהישוב) היא בדרך כלל “תוצאה” ולא (כפי שהרבה חושבים) “הסיבה”.
שוב. ובמילים אחרות: כאשר בין בני זוג ישנה “אי הבנה”, זהו מצב שהוא “תוצאה” של מערכת יחסים לקויה שככל הנראה נבנתה על יסודות לא נכונים (הפתרון, דרך אגב, הוא פשוט! וקצר! בצורה מפתיעה!!).
בני זוג החיים בתחושה כי מערכת היחסים שלהם אינה טובה בגלל שיש “חוסר הבנה” ביניהם – טועים, וכדאי להם לדעת באופן ברור וחד משמעי שהם מרמים את עצמם וזהו סתם “תירוץ”.
אנו מצביעים על הבעיה, ואין בדעתנו להציע כאן פתרון, אך חשוב לדעת שיש פתרון, והוא בידינו.
* * *
עוד נקודה שכדאי לתת עליה את הדעת: מומחים בתחומי החינוך וחיי המשפחה מציינים את העובדה הבאה: כאשר יש תקשורת לקויה בין ההורים זה מוליד בהכרח (!) תקשורת לקויה בינם לבין ילדיהם ובין הילדים לבין עצמם. במילים אחרות, כאשר ההורים לא מכבדים אחד את השני, גם הילדים לא יכבדו את הוריהם, ולא יכבדו את אחיהם ו… הגרוע מכל הילדים לא יכבדו את עצמם.
הילד, כידוע, בנוסף לתכונות וקווי אופי שהוא מקבל מהוריו באופן גנטי-מולד, הוא גם לומד מהוריו דפוסי התנהגות. בעצם הוא לומד מהוריו את כל התייחסויות הראשוניות לעולם ולאנשים הסובבים אותו. הוא מקבל מהוריו (באופן מודע ובאופן בלתי מודע) את היסודות של החשיבה וההבנה לכל תחומי החיים – בכלל, וליחסי אנוש – בפרט.
רוצים הוכחות? בבקשה.
יום אחד שחקו הילדים בחדרנו אבא ואמא (כמובן ילדים ממשפחות שונות).
“אבא” היה עסוק בענייניו ו”אמא” בענייניה, כשמדי פעם החליפו ביניהם אינפורמציות לא קשורות למציאות ולא מחייבות כלל וכלל.
“אבא” בקש מ”אמא”: אמא תביאי לי בבקשה את כלי הכתיבה שנמצא ליד ה”מטבח”.
“אמא” ענתה: עוד מעט.
“אבא” הפסיק את עיסוקו ואמר באופן נחרץ: אם כך אז את לא אמא!
למה?? שאלה “אמא” עם דמעות בעיניים.
כי אמא עושה כל מה שאבא מבקש, אמר הזאטוט (ואפילו לא מצמץ בעיניים).
נכון, אמרה “אמא”, אבל גם אבא לא מבקש כל הזמן כל דבר …..
גם ספור זה הוא מהחיים…
יום אחר, שחקו הילדים אבא ואמא.
“אבא” ישב וקרא. “אמא” הכינה ארוחת צהריים (כך הם אמרו אחד לשני).
לאחר מספר דקות (מי שם לב לשעון?) קראה “אמא” ל”אבא” שיבוא לאכול.
“אבא” בא מיד והתיישב ליד השולחן הדמיוני.
… אתה לא אבא!!! קבעה “אמא” באופן נחרץ.
למה?? שאל “אבא” בעניים בורקות.
כי אבא לא בא בפעם הראשונה שקוראים לו …
על זה אמרו חז”ל: “שודא דינוקא בשוקא או דאבוה או דאימיה” והכוונה היא: כמעט כל הדברים שאומר התינוק [וגם דפוסי התנהגות] ברחוב … או מאביו או מאמו.