יהדות ואיכות הסביבה

יהדות ואיכות הסביבה/ מאת הרב יוסי אייבס

 ליהדות יש גישה מאוזנת ושקולה בנושאים סביבתיים, גישה שיכולה להיות מקור גאווה ליהודים, ומקור השראה ללא-יהודים.

כשהייתי בן שש, הלכתי בוקר אחד עם אבי לבית הכנסת, ושעברנו ליד גדר חיה, תלשתי ממנה מספר עלים בהיסח הדעת. אבי לא קיבל את מה שעשיתי, וסיפר לי מעשיה חסידית על רבי יוסף יצחק מלובאביץ’. כשהיה נער צעיר, תלש מבלי משים עלה מעץ. אביו אמר לו שה’ הצמיח את העלה בכוונה מסוימת, ושאסור לפגוע בו ללא צורך.

התורה אוסרת על הרס מוחלט אפילו בעיתות מלחמה (דברים כ’, 19). ר’ אהרן הלוי מברצלונה כתב בספר החינוך כי “זוהי דרכם של צדיקים ועושי מעשים טובים… הם אינם פוגעים לעולם אפילו לא בגרגר חרדל, וכל הרס שהם רואים מרגיז אותם”.

כתבי הקודש מלאים בדימויי טבע וברגשות כבוד לטבע, וחוקי התורה והתלמוד מספקים חקיקה מקיפה בענייני שימור הסביבה, צער בעלי חיים, הגנה על זנים נכחדים, תברואה וזיהום.

התורה מורה על נטיעת רצועות ירוקות מסביב לערים (במדבר ל”ה, 4). את החוקים נגד הרכבות והצלבות של זנים שונים בצמחים ובבעלי חיים (ויקרא י”ט, 19) ניתן לפרש בהקשר המודרני כדאגה למגוון צורות החיים השונות. שבת היא יום מנוחה עבור בני אדם, בעלי חיים והטבע כולו. בתורה ישנן מגוון ברכות לכל סוגי תופעות הטבע: גשם, ברק, כוכב נופל, פריחת העצים הראשונה, ועוד. השמיטה היא מחווה אקולוגית משמעותית ביותר: כל שנה שביעית היא שנת מנוחה לאדמה, והשדות כולם נחרשים אך לא נזרעים. הרמב”ם הצהיר כי הרהורים על הטבע הם אחת הדרכים שבהן ניתן למלא את המצווה “ואהבת את ה’ אלוקיך בכל לבבך” (משנה תורה, יסודי התורה ב’, ב’).

התלמוד כולל עשרות הנחיות לשיפור עצמי תוך התבוננות בתופעות הטבע, ובעולם החי. התאכזרות לחיות אסורה בתורה, בתלמוד ובספרי קודש מאוחרים יותר, ונחשבת לאחת משבע מצוות בני נוח, שניתנו לכל האנושות. היהדות מתרעמת על ציד, והתחשבות בבעלי חיים היא מוטיב חוזר בספרות תלמודית ובספרות חז”ל.

צדק והגינות, במיוחד כלפי החלשים והפגיעים הוא נושא שחוזר פעמים רבות בכתבי הקודש. כל שבע שנים חלה שמיטת חובות, מנהג שעשוי לשמש מודל לפתרון בעיות העולם השלישי בתקופתנו.

לפני אלפיים שנה עסק התלמוד בהרחבה (ביחוד בבא בתרא, פרק ב’) בקביעת חוקים נגד זיהום האוויר, ואפילו כנגד מפגעי רעש. בספר דברים כ”ג, 12 יש התייחסות לנושא ניקוז המים המשומשים.

היהדות ואיכות הסביבה בימינו

אם כך, יש שישאלו מדוע נדמה כי היהדות, שמצטיינת בגישתה לנושא איכות הסביבה, מפגרת בכל מה שנוגע לתודעה אקולוגית?

רק לעתים נדירות מופיע נושא איכות הסביבה בכנסים רבניים ובדרשות. רבים מהיהודים שאיתם שוחחתי מבינים את בעיות העולם השלישי ואת חשיבותו של מסחר הוגן – אך רובם לא ידעו כיצד להגיב לנושא איכות הסביבה כיהודים.

אם אנו רוצים ליצור תודעה מוסרית המבוססת על ערכי התורה, עלינו לעודד השקעות אתיות, כך שכספים לא יושקעו בחברות שמעבידות ילדים, מסכנות את הסביבה, או נוהגות בצורה בלתי אחראית מבחינה חברתית. ככלות הכול, נאמר לנו “צדק, צדק תרדוף” (דברים ט”ז, 20).

היהדות אמנם לא עוסקת בזכויות בעלי החיים, אך חוקיה דנים בהרחבה ברווחת בעלי החיים. עלינו להיאבק בנחישות נגד הנסיונות לאסור שחיטה כשרה, ובאותה מידה לבדוק את הלגיטימיות המוסרית של החוות התעשייתיות. אם חוקי השחיטה הכשרה נקבעו מתוך חמלה לבעלי החיים, כפי שקובעים הרמב”ם ופוסקים נוספים, האם אין הדבר עשוי להתייחס גם לתרנגולות הגדלות בלולים תעשייתים? האם אין הדבר מספק לרבנים תשובה ברורה באשר לסחר הבלתי רצוי בפרוות באקלים ממוזג כשלנו, כיום כשהידע על האכזריות הכרוכה בכך הוא נחלת הכלל?

הכללים הבסיסיים של איכות הסביבה הם חוקי התורה. בתהלים נאמר: “לה’ הארץ ומלואה, תבל ויושבי בה” (פרק כ”ד, 1), אך לא לעתים קרובות אני שומע על ארגונים יהודיים בעלי מדיניות אקולוגית. לפי המדרש, “כשנכרת עץ פרי, יוצא קול זעקה מקצה הארץ עד קצה, אך אינו נשמע” (פרקי דרבי אלעזר, ל”ד). האם משפט כזה לא אמור לעורר בנו מודעות לבזבוז המשווע של מוצרי נייר ומשאבי טבע נוספים שכלים במהירות?

כרב, אני חש אשמה על כך שאיני עושה יותר להעלאת נקודת המבט היהודית בעניינים כמו ייעור, מחזור וגלובליזציה. בכל מה שנוגע לנושאים “ירוקים”, הגישה היהודית היא מאוזנת ושקולה. זוהי גישה שיכולה להיות מקור גאווה ליהודים, ומקרו השראה לעולם הלא-יהודי. ומה שיותר חשוב, היא יכולה להוביל לפעולה שתקדם את הנושא.

אני סבור שאחת הסיבות לכך שהנושא אינו בולט כל כך, היא שאנשים רבים סבורים שהדאגה לאיכות הסביבה היא עניינם של קבוצות “אקו-פשיסטיות”, שמסכנות חיי אדם למען שימור הטבע. יהודים רבים אינם רואים את הדאגה לרווחת החיות בעין יפה, בשל העוינות שרוחשים פעילים רבים בתחום זה לשחיטה הכשרה, שמתכחשים לזכויות אדם בסיסיות, ומעדיפים את זכויות בעלי החיים עליהן. אך הסתייגויות אלו, מוצדקות ככל שיהיו, עדיין אינן מבטלות את האחריות המוסרית שיש לנו כלפי הסביבה, ואת חובתנו לנהוג בחמלה כלפי בעלי החיים.

רבנים יכולים להעלות נושא זה בדרשותיהם; ארגונים קהילתיים יכולים לאמץ מדיניות ידידותית לסביבה; ארגוני צדקה יהודיים יכולים להשקיע את כספיהם בצורה מוסרית; ויהודים יכולים לקנות מתוך מודעות חברתית ואקולוגית. זה מה שחשוב, בסופו של דבר.

היהדות, שהינה בעלת מורשת והיסטוריה ארוכת ימים של כבוד לטבע ולעולם החי, יכולה בהחלט לנסח אתיקה סביבתית מאוזנת ומותאמת יותר לחיים המודרניים. תורה כזאת תתאים בהחלט למסורת היהודית. אם נגיד “זו לא הבעיה שלי”, תהיה זו התעלמות בוטה מערכינו- שלנו.