לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה / הרב ז. סורוצקין זצ"ל

צעיר אחד ממשפחה הגונה בעיר שכהנתי בה בתור רב אב"ד, רצה לעלות לארץ הקודש, ולתכלית זו החליט ללמוד את מקצוע הנהגות. זה היה לפני כארבעים שנה, ובעירי לא היה אז רכב ממונע. אחרי שלמד את המקצוע הזה, רכש מונית (מכיון שלא השיג את הסרטיפיקט לעליה), הביאה לעירי, והתחיל מוביל נוסעים אל הרכבת וממנה.  לאט-לאט התחיל מחלל את השבת. הוא החליף את הסדר האמור בזמירות: מאחר לבוא אל השבת וממהר לצאת, היינו מחלל את השבת בנסיעה והובלת נוסעים עד שעה מאוחרת בלילי שבתות, ומתחיל לקבץ נוסעים בשבתות בעוד היום גדול. שלחתי אחריו, והבטיח לחדול מזה, ולא קיים את הבטחתו. כה עשיתי כמה פעמים ללא הועיל. אביו, שהיה בעל בית נכבד, חלה בשיתוק חלקי (בפנים), ושכב זמן רב בבתי חולים שונים בורשה ובוילנה. גם סכנה הייתה לדבר עמו מזה ולגרום לו עגמת נפש, בשעת מחלתו הקשה, פן יקראנו אסון. והפרצה של חילול שבת ע"י בנו עמדה להתרחב בעירי ח"ו.

ויהי היום, ונתקיים בווילנה כינוס של רבני ליטא הפולנית (שבאו אליו כשלש מאות רבנים, ראשי ישיבות ועסקני חינוך) תחת נשיאותם של הגאון הצדיק "החפץ חיים" והגאון רבי חיים עוזר זצ"ל, כשעל סדר היום: ענייני חינוך בכלל וועד הישיבות בפרט.

אחרי ישיבות רבות במשך כמה ימים, נתפזרנו איש לעירו. הרכבת, שבה נסע "החפץ חיים" ורבני הדרום (מוילנה) ואני בתוכם, עמדה בתחנה משעה שבע בבוקר עד יציאת הרכבת בשעה 8. הקרון שנכנסנו אליו נתמלא תיכף יהודים עד אפס מקום כדי לראות ולשמוע את "החפץ חיים" ולהיות במחיצתו. "החפץ חיים" התחיל לעשות הכנות לתפילת השחר (אני קמתי בבוקר השכם, והתפללתי במלון טרם צאתי אל הרכבת). יצאתי מהקרון לרגע אל הרחבה שלפני התחנה לשאוף מעט אויר צח, ופה נפגשתי פתאום עם אבי הצעיר בעל הטקסי, ההולך נשען על מקלו, ותחבושת על פניו, ומתקרב אל הרכבת. דרשתי לשלומו, ושאלתיו אם הרופאים כבר הרשו לו לעזוב את בית החולים ולנסוע הביתה? ויען, שאיננו נוסע הביתה, אלא לראדין אל "החפץ חיים", וביסס את מעשהו זה בחלום שחלם בלילה הזה, והנה הסבתא שלו, שנפטרה זה כמה שנים, עומדת לפניו ואומרת: "אך לשווא אתה מחפש תרופה למכתך אצל רופאים. רב לך לשכב בבתי חולים. סע אל "החפץ חיים" ותקבל ממנו ברכה, ותירפא ממחלתך". ויקץ והנה חלום, ותפעם רוחו, והחליט תיכף לעזוב את בית החולים ולנסוע אל "החפץ חיים", ולקבל ממנו ברכה, ולתכלית זו בא אל הרכבת.

השתוממתי לשמוע את החלום הזה, ואמרתי לו שלא יצטרך אפילו לנסוע לראדין, כי "החפץ חיים" נוסע עתה ברכבת זו, ונמצא בקרון זה שאנו עומדים לפניו. הוא התרגש מאד, כי ראה בזה אות מן השמים, הבא לאמת את דברי הסבתא. וימהר אל הקרון, שישב בו "החפץ חיים". מצאנו אותו עומד בתפילתו הזכה והברורה, מילה במילה, "כאילו מונה מעות", וכל הקהל הקשיב רב קשב לכל מילה שיצאה מפיו הקדוש. פתאום נפל רעיון במוחי: למסור ל"חפץ חיים" מהפרצה שבנו של הבעל בית הנ"ל עושה בעירי לחלל את השבת, ולהשפיע עליו, שיצווה על בנו לשמור את השבת. לתכלית זו קראתי את בעל נכדתו של "החפץ חיים", הרב הגאון רבי הלל (זצ"ל) גינזבורג, שליווה אותו בדרכו, לצאת עמי החוצה, וסיפרתי לו את כל העניין, ואמרתי לו שתיכף נשוב אל הקרון, ואקרא את החולה החולם החוצה, ואדבר עמו ארוכות, כדי שיספיק רבי הלל למסור ל"חפץ חיים" את מבוקשי להשפיע עליו בעניין שבת, וטרם שתזוז הרכבת נשוב אל הקרון, ו"החפץ חיים" בוודאי יידע איך להשפיע עליו. ר' הלל הסכים לעשות זאת, אולם עד ששבנו אל הקרון ראינו כי איחרנו את המועד, כי "החפץ חיים" סיים את תפילתו, ואבי הצעיר המחלל כבר ניגש אליו ויבקש ממנו ברכה…

היטב חרה לנו הדבר, אבל את הנעשה אין להשיב, והתחלנו לשמוע את הדו-שיח שבין הגה"צ ובין המבקש את הברכה. הוא ניגש אל הסבא קדישא באימה ורתת, ואמר לו: "רבי! הנני חולה אנוש זה יותר משנה. הייתי בבתי חולים בוורשה ובווילנה, ואין תרופה למכתי. ובשכבי בלילה הזה בביה"ח בווילנה, באה אלי אמי זקנתי מעולם האמת, ואמרה לי: 'עזוב את הרופאים והרפואות, וסע אל "החפץ חיים", והוא ייתן לך ברכה ותתרפא'". כשמוע "החפץ חיים" שמחזיקים אותו לבעל מופת (הוא שנא מאד לשמוע דבר כזה), קפץ ממקומו ואמר: "מי יתן לך ברכה? ישראל מאיר! (השם של "החפץ חיים") ותועיל לך, ח"ו! הברכות אינן מסורות בידי (וכדרכו בקודש חזר על כל מאמר ומאמר ג' פעמים). אתה יודע למי מסורות הברכות? – לשבת קודש… וכמו שנאמר 'ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו'. וכן אנו אומרים בקבלת שבת: 'לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה'. ולמה, איפוא, אתה מבקש ברכה מישראל מאיר?" (וחזר על דבריו ג' פעמים כנ"ל), והוסיף: "מהיכי תיתי, אם תשמור שבת כהלכתה ותקבל את ברכת השבת, ותרצה לקבל ברכה מישראל מאיר, ייתן לך גם ישראל מאיר ברכה. אלא מאי, אין אתה רוצה לשמור את השבת כראוי ולקבל את הברכה ממקורה, ותאמר בלבבך, שדי לך לקבל ברכה רק מישראל מאיר. דבר זה אי אפשר. אין בכוחי לברך בלא ברכת השבת…", וכדרכו בקודש חזר על כל מאמר ומאמר ג' פעמים בהדגשה והטעמה מיוחדת.

כל הקרון, שהיה מלא יהודים, הקשיב לדבריו באימה וביראה, ואין צריך לומר אבי הצעיר, שידע, כנראה, את נגעי לבבו. והגאון ר' הלל ואבלח"ט אני היבטנו איש בפני אחיו בתימהון רב, וחשבנו, איך עברו מחשבותינו אל הסבא קדישא? ועד שאנו עומדין בתימהון לבב, והנה הזקן, אחרי דומיה קלה מוסיף: "ושמא תאמר, שאתה שומר את השבת, וראוי לברכה, אבל ראה מה כתוב בשבת: 'זכור את יום השבת לקדשו… לא תעשה כל מלאכה את ובנך ובתך…' הלא אין דוגמת אזהרה זו בשארי המצוות. לא נאמר: לא תאכל חזיר אתה ובנך ובתך, או לא תלבש שעטנז אתה ובנך ובתך, כי כל אחד מהם אחראי בעד עצמו. אבל בשבת האב אחראי גם בעד הבנים, הנמצאים ברשותו ואפילו הם גדולים, ואפילו אם אתה משמר את השבת, ובנך נוסע בשבת, ובתך מסרקת את שערה בשבת, אי אפשר לך לקבל ברכה ממקור הברכות, משבת קודש, וגם ברכת ישראל מאיר לא תשיג ולא תועיל לך".

כאשר יצאו מפיו הקדוש של הסבא קדישא: "אתה ובנך ובתך… – אתה משמר את השבת ובנך נוסע בשבת", ידעו רק שלושה אנשים בקרון שאין זה סתם משל ודוגמא, אלא דברים שנתגלו לו ברוח הקודש, היינו רב הלל, ואבלח"ט אני, ואבי המחלל, שלא יכול להתאפק וצעק: "רבי, הנני מקבל עלי שלא תהיה עוד בביתי מה שהיה עד כה!" הוא קבל ברכת "החפץ חיים", שב הביתה, ושלח תיכף את בנו לארץ ישראל… ואף כי היינו רגילים לשמוע מפיו הקדוש של "החפץ חיים", דברים המראים על הופעת רוח הקודש בבית דינו, אבל הפעם היה זה באופן מוחשי ביותר, שאנחנו חיפשנו דרכים איך להודיע להסבא קדישא על איזה תנאי ייתן לו את הברכה ולא עלתה בידינו. והנה מן השמים הודיעו לו פרטי פרטים (מעשה הבן – הלא היה ידוע לנו, ומעשה הבת – קמי שמיא גליא), והפרצה בעירי נגדרה בסייעתא דשמיא, ע"י גדול הדור זיעועכי"א.

מתוך ספרו "הדעה והדיבור"