לתת = לקחת/ י.אביב

“דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה  מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי:”
(שמות כ”ה, ב’)

זו הפעם הראשונה בה “מבקש” הבורא. ועל כן, מטבע הלשון “ויקחו” ולא “ויתנו”, שהיה ראוי יותר לומר “ויתנו לי“. מדוע “ויקחו” שמשמעותו שאדם נוטל לעצמו?

אכן כאן מונחת התשובה. מבט זה האומר כי כל העולם הזה, החולף והארעי תפקידו אחד! להשתמש בו לעשות רצון הבורא, נותן החיים והחומר.

טבעו של אדם שהוא רואה בעולם מקום של קבע לנצח, אף כי ברור לו שמעבר למאה ועשרים שנה לא יחיה, ויותיר אחריו כל אשר אסף והשיג בכל ימי חייו.

אם כן, מה תפקיד ותכלית הרכוש אשר לו? תשובת התורה ברורה: עשה באמצעות הרכוש רצון בוראך, כלומר מצוות ומעשים טובים, אזי כל מה שתעשה שלך יהיה לנצח. גם לאחר פטירתו ילווהו אותם מעשים טובים שעשה ועזר לזולת. הם יהיו שלו. הנותן הוא המקבל.

ומכאן מדויק לשון הפסוק – אלו אשר יתנו לבנין המשכן, בעצם יזכו בתרומה זו לעצמם במירב האפשרי, והם “יקחו” את התרומה עמם לנצח.

אך תנאי מונח כאן “לי” – לשמי, שהנתינה תהיה מתוך רצון לקיים מצות הבורא, ולא לזכות לכבוד ולהאדיר את שם הנותן.

לכן מנו חכמים נתינת צדקה בסתר למעלה עליונה בצדקה, כלומר אינו יודע למי הגיע הכסף שנתן, והמקבל אינו יודע ממי קיבל ולא יבוש ממנו, כי בכך יגלה כי כוונתו טהורה.

עם ישראל מצטיין במידה זו של חסד, עזרה לזולת בכל מצב ובכל זמן, והמתחנך לכך הופך את הנתינה (בכל צורה) לחלק מחייו, הוא יראה בה חסד ולא פרייריות.

שלושה סימנים באומה זו: רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים. אשרי החברה שאלו ערכיה.