מעגלים/ זאב עמישב
גשם זלעפות ניתך ארצה, המים ברחובות זרמו בשצף אל עבר תעלות הניקוז, שחודשי הקיץ הארוכים והיבשים, השכיחו מהם טעמה של רוויה כמו שידעו עתה בחורף שנזכר לבוא, מתעלם מלוח השנה ומהתאריך שהקציב לו.
שעת חצות ליל חורפי וקר, הדירה את רגליהם של משוטטי הלילה על שניים ועל ארבע, והותירה את העיר לבדה יחד עם גשמי ברכה. אולם לא ממש לבדה הייתה, כי אותה עת ישב בתחנת האוטובוס הלך יחיד, שהמתין לאוטובוס האחרון שייקח אותו אל מחוז חפצו. הוא הצטנף בפינת התחנה, מכורבל במעיל גדול העולה על מידותיו ומזער יותר את קומתו הקטנה של האיש. תיק פלסטיק פשוט היה מונח לצדו, והוא מדי פעם שלח יד רועדת כמו לאמת כי הוא עדיין שם. לא שסבר שהתיק עלול להיגנב, אך חשש מתמיד- חסר סיבה- שליווה אותו משנות ילדות, גרם לו לפעמים להתנהג בצורה חסרת הגיון.
ידו רעדה לא רק מצינת החורף, אלא זו גם הייתה תגובה אופיינית בלתי נשלטת כשסערת רגשות פקדה אותו. זה עתה שב לביתו מסבוב נפל של התרמה למוסד שעמד בראשו. למוסד הלא גדול היה די בהוצאה כספית סבירה לגמרי בכדי לתחזקו ברמה נאותה, אך גם בעול חובות קטן יחסית היה בכדי לשיח את קומתו ולהוציא אותו משלוותו כל אימת שהטלפון צלצל, שמא מצלצלים מהבנק או מהגמ"ח.
ר' משה ברגר ישב אכול תסכול כשתחושות הבושה והאכזבה משכיחים ממנו את קיבתו הריקה ונוגסים בעוז בפירורי הכבוד העצמי האחרונים שנותרו לו. לשווא ניסה להסביר לכל, כמה חשוב המוסד אותו הקים למען הנערים שזקוקים למחסה ובית חם, אך ללא הועיל.
ר' משה, שמעולם לא ניחן בשפה רהוטה ובטחון עצמי, אלא היה מופנם וביישן המסמיק מכל מבט שננעץ בו ושב תמיד ריקם כלעומת שבא, התורמים שלא היה מסוגל להביט בפניהם שעה שישב מולם משווע לתרומה בלבו הרבה יותר מאשר בפיו- לא בזכותו פקע שמם כרודפי צדקה וחסד, והסכום שנקבו על ההמחאה אותה נתנו היה קטן מלהוות תמורה לסבל הגדול של הבושה.
הלילה, בישיבתו בודד על הספסל הנוקשה והקר, נכנע להרגשה אותה חש זה זמן רב, כי הוא- ר' משה- תפקידו עלי אדמות לא לנהל ולקבוע, כי אם להלך בשולי החיים הרחק ככל האפשר מאור הזרקורים ומדי פעם כשצריך גם ללחוש סליחה ובבקשה. פעם, האחד הניסיונות מני רבים של אשתו להניאו מלהמשיך לתפקד כמנהל המוסד, חלק עמה את תחושותיו, אך היא לא הבינה מדוע פני הדברים אמורים להיות קיצוניים כל כך. היא לא הבינה, כשם שלא ידעה את הסיבה האמיתית לעקשנותו של בעלה להמשיך לנהל את המוסד על אף אגמת הנפש המרובה שכרוכה בכך- כשם שאיש לא ידע מדוע ר' משה קם פתאום אחר חמש שנות אברכות שלוות והקים מוסד ללא כל בסיס כלכלי איתן ובלא אפשרויות של ממש ליצור אותו. עתה, כשמחשבות הפרישה לפתו את מוחו כצבתות ברזל, עלתה לנגד עיניו התמונה שצרבה בנפשו יום יום כמכוות אש הרחק מאחור משנות ילדותו, ומני אז ועד היום מלווה אותו תמיד התמונה מלפני ארבעים שנה שצפה ועולה מנבכי תודעתו לעיתים מוזמנות.
הגשם שנחלש וירד לפרקים, נעלם לגמרי מנגד עיניו, ואת מקומו של הגשם תפסה בעיני רוחו תמונתו המטושטשת של הרב רוזנבלום הזקן- כינוי לו זכה בשל היותו המחנך היחיד בתלמוד תורה המקומי, שזקנו כבר הלבין. ממתין שמשה ברגר מהשולחן השלישי בטור השמאלי בכיתה, יענה על השאלה הכל-כך פשוטה וקלה- אותה תפר במיוחד למענו כדי שגם הוא יצליח במבחן סוף השנה. אך משה, חוץ מלהסמיק ולהשפיל את עיניו לא עשה דבר ולא הוציא אף הגה מפיו. הרב רוזנבלום, שהיה ברור לו כי הוא יודע את התשובה וכעס מהמצב שנראה לו כאדישות של משה, אחר שכמעט חלפה שנת לימודים ותאריך הבר מצווה קרוב מתמיד- איבד את קור רוחו וצעק: "מה יצא ממך כלומניק? פשוט כלומניק! ככה אתה רוצה להסתדר בחיים?".
הלחישות שליוו בדרך קבע כל מבחן השתתקו בבת אחת והכיתה הביטה המומה במשה שישב מושפל עיניים ואינו מעיז להביט בחבריו, רק חש את מבטם שחדר בו כאלף פגיונות, וה"כלומניק" מצלצל בראשו כפעמון בבית הספר שעתה ייחל לצלצולו יותר מאי פעם.
הרב רוזנבלום, שלא האמין כי פיו הוא זה שכשל ואשר דיבר כך סרה בתלמידו, התכנס בתוך עצמו, ואחר כחודש בסוף שנת הלימודים הניח מכתב התפטרות על שולחן המנהל "לא…" מלמל.. "איני ראוי להיות מחנך בישראל!" ועזב את התלמוד תורה, מותיר אחריו עשרים שנות הוראה. אך למשה ברגר לא היה לאן לברוח מה"כלומניק". הוא נשא אותו לכל מקום שאליו פנה, עד שהחליט בפעם הראשונה בחייו להוכיח לרב רוזנבלום ובעיקר לו עצמו כי הוא לא "כלומניק", ואז פתח את המוסד.
עתה ר' משה ברגר ישב על הספסל ברחוב, בראש מורכן כחשוד בעת הקראת פסק הדין שדן אותו לכף חובה. הרב רוזנבלום הזקן היה השופט שכביכול פסק את דינו מאז ועד היום.
קול צופר האוטובוס קרע אותו מתוך עולם הזיכרונות הנוגה בו היה שרוי. "יש לך מזל אדון ששמתי לב אליך, אחרת היית נשאר פה עד הבוקר או קופא מקור לפני כן" אמר הנהג, בעוד ר' משה דידה אל הספסל במרכז האוטובוס ומלמל "תודה". גם כשירד, היה זה אחר שהבחין כי כבר חלף על פני שתי תחנות, אך לא הליכה מיותרת בת עשר דקות תרע את מצב רוחו השפוף ממילא. ברגליים כושלות עלה אל ביתו ועמד לפני הדלת מהסס אם לפתוח או לא, כמו לדחות את הקץ, את רגע הכניעה.
הוא לא הספיק לעמוד יותר מדקה והדלת נפתחה לרווחה. אשתו עמדה בפתח מאיצה בו להיכנס "משה, שני אדונים מחכים לך בסלון כבר שעתיים". ר' משה נשאר נטוע במקומו, מביט אל תוך הבית בפנים חתומות. "נו תכנס כבר, הקור בא בעקבותיך" דחקה בו.
ר' משה נכנס. בסלון קם לקראתו אדם גוץ ושמנמן, שסיגר ריחני נעוץ בפיו, ניגש אליו ולחץ את ידו "סליחה על השעה" התנצל, "פשוט רציתי להסדיר את העניין עוד היום כי אני איש עסקים טרוד ומחר אני טס לארה"ב. שמי ברוך רוזן, אבי מורי נפטר לפני שבועיים והוריש לך סכום נכבד מהונו. אתה רק צריך לחתום על המסמכים שבידי העו"ד שיושב פה וזהו".
ר' משה ניגש אל העו"ד בעודו מנסה לעכל את המתרחש, והחל לחתום על הדפים שהעו"ד העביר ביעף לנגד עיניו, תוך שהוא מחוה באצבעו כל אימת שנדרשת חתימה. לבסוף קם העו"ד והפטיר ביובש "סיימנו".
מר רוזן, שהמתין כל העת מפריח עיגולי עשן מסיגריה של מתח, ניגש אל ר' משה והגיש לו פתק מקופל. "עוד דבר קטן, אבי כתב זאת בסוף ימיו וביקש ממני להעבירו אליך, שלום." הדלת נסגרה אחריהם בטריקה.
ר' משה נותר עומד במרכז הסלון, לוטש עיניים נדהמות באשתו "תסתכל מה כתוב ותקרא בקול" ספק אמרה ספק צוותה. והוא החל לקרוא, תוך שהוא מתגבר על קולו הרועד "ר' משה יקירי, שמעתי רבות עליך ועל המוסד שלך. אנא, סלח לי, חטאתי טעיתי……., על החתום- רוזנבלום הזקן". על פני אשתו נמתחה ארשת תימהון והיא ציפתה להבהרות. אך הוא רק חזר על הכתוב שוב ושוב עד שקולו נשבר….
(מעשה שארע בעירנו. השמות שונו לצורך הפרסום)