מפעלי מים קדומים בישראל/ יורם סעד

אספקת מים-חיים, הייתה תמיד צורך קיומי בסיסי של האדם. הממצאים הארכאולוגיים מלמדים על אין ספור פתרונות לאיסוף, אגירה והולכה של מים בכל התרבויות הקדומות. בחלק מאלה הושקע מאמץ כביר בפרויקטים הנדסיים לצורך הולכת המים מן המעיינות אל האזורים המיושבים. רושם מיוחד מתעורר עד היום לנוכח אמות-המים ששרדו מן התקופה הרומית, בארץ ובעולם, הנמשכות לאורך קילומטרים רבים. גם בישראל הקדומה, הרבה לפני התקופה הרומית, בוצעו מפעלי-מים הנדסיים אדירי ממדים. להלן נתאר מספר דוגמאות אשר נחשפו בחפירות הארכיאולוגיות.

מגידו, גבעון וחצור

במגידו, שהייתה עיר מבצר חשובה החל מן התקופה הכנענית ובהמשך גם בתקופה הישראלית, נחשפה מערכת אספקת המים של העיר על ידי משלחת מטעם המכון המזרחני של אוניברסיטת שיקגו1, אשר חפרה שם החל בשנת 1925 [למניינם]. המעיין הנובע בעומק כ35 מ' מתחת לפני התל, ממוקם בבסיס מדרון התל ומחוץ לתחום המבוצר. לצורך גישה מוגנת גם בעתות מצור נחצב בסלע, בתוך התחום המבוצר של העיר, פיר מרובע שמדרגות צמודות לקירותיו. המדרגות מובילות למנהרה מדורגת ההופכת בהמשך לאופקית ומגיעה עד למעיין, אורכה של המנהרה כ80 מ'. כל זה כאמור חצוב בסלע מתחת לפני השטח. הכניסה החיצונית אל המעיין נחסמה בקיר עבה.

בתחילה קבעה משלחת שיקגו את זמנו של מפעל המים למאות ה11-12 לפני סה"נ [למניינם}, כלומר, לפני התקופה הישראלית. אולם חפירות בדיקה חוזרת של משלחת האוניברסיטה העברית בראשות יגאל ידין, שנערכו לסירוגין בין השנים 1961-71, הוכיחו כי החציבה נעשתה בתקופה הישראלית.

בגבעון בוצעו סקרים וחפירות על ידי משלחות שונות החל מ1870. כבר בשנת 1889 נחקרה ופורסמה מנהרה חצובה בסלע שהוליכה מן העיר אל המעיין. גבעון, שהייתה עיר מן התקופה הכנענית והישראלית, זוהתה באל-ג'יב כ9 ק"מ מצפון לירושלים2. העיר נזכרת במקרא בהקשרים שונים, החל בימי יהושע וכיבוש הארץ [יהושע: ט,י], בברכת גבעון נפלו יחדיו נערי אבנר ויואב [שמואל ב: יב-יז], ליד האבן הגדולה אשר בגבעון הרג יואב את עמשא [שם: כ, ח], בבמה אשר בגבעון העלה שלמה קורבן וחלם את חלומו [מלכים א: ג]. אוהל מועד היה שם [דברי הימים ב: א] וגם המשכן ומזבח העולה היו שם [דברי הימים א: טז], אנשי גבעון היו בין בוני חומות ירושלים [נחמיה: ג] ועוד.

מקור המים העיקרי של העיר היה מעיין שנבע מחוץ לעיר המבוצרת. בתקופה הישראלית הוקמו שני מפעלים שמטרתם הסדרת הגישה למקור המים מתוך העיר, לעת מצור. האחד הוא בריכה שצורתה גלילית, אשר נחצבה בסלע בתוך התחום המבוצר, קוטרה כ12 מ' לערך ועומקה כ11 מ'. מקרקעית הבריכה נמשכת מנהרה היורדת עוד כ13.50 מ' כלפי מטה. במנהרה זו מערכת בת 79 מדרגות, בהן ירדו התושבים לשאוב מים בעומק כ24.50 מ' מתחת למפלס העיר. במפעל הנדסי מרשים זה נחצבו כ3000 טון של סלע. החוקרים משערים כי זוהי בריכת גבעון הנזכרת בשמואל ב' [ב: יג'].

מפעל המים השני הוא מן התקופה הישראלית המאוחרת. כנראה שעקב ירידה בכמות המים שהגיעו מן המעיין אל חדר-המים של הבריכה, נחצבה מנהרה תת קרקעית מדורגת הכוללת 93 מדרגות אשר הובילה היישר אל חדר המים של המעיין, הממוקם מחוץ לחומות העיר.

בחצור נמצא מפעל-מים חצוב בסלע הדומה בצורתו לאלה שבמגידו ובגבעון. חצור נזכרת מספר פעמים במקרא, בין האזכורים החשובים כיבושה על ידי יהושע, ואחר כך בימי שלמה עת נבנתה ובוצרה מחדש. המפעל בחצור כולל פיר מאונך שנכרה דרך שכבות התל ודופן בקירות תמך בחלקו העליון3. בחלקו התחתון הוא חצוב בסלע, עומקו הכולל כ30 מ' ובדפנותיו גרם מדרגות, המוליכים אל מנהרה משופעת שאורכה כ25 מ' המגיעה למקווה מים חיים. חוצבי מפעל המים של חצור הפגינו ידע גיאולוגי מתקדם בכך שכיוונו את החציבה מערבה, אל השכבה הגיאולוגית הנושאת את מי התהום ולא דרומה, אל המעיינות. דבר זה הביא לחסכון של כ75 מ' במרחק החציבה, ולמצב שבו כל המפעל נמצא בתוך תחום העיר המבוצרת. נתון זה בעל חשיבות עצומה בעת מצור. החוקרים מייחסים את בניית מפעל המים של חצור לימי אחאב, שאז נבנתה חצור מחדש כעיר מבצר גדולה.

ירושלים

בריכות אגירה מתקופות שונות נמצאו ברחבי ירושלים, אך מקור המים העיקרי של ירושלים בתקופת דוד (היא 'עיר-דוד') היה מעיין הגיחון4. שלושה מפעלים תת קרקעיים קדומים קשורים במעיין הגיחון, 'פיר וורן' תעלת השילוח ונקבת חזקיהו. מעיין זה נובע בנחל קדרון שבבסיס המדרון המזרחי, ואף שהוא שופע מים כל השנה, הוא איננו דומה למעיינות השכבה מבחינה הידרוגיאולוגית. הגיחון הוא מעיין פועם, מימיו מגיחים מספר פעמים ביום וזורמים אל נחל קדרון. נתון זה חייב הקמת בריכות אגירה לקליטת שפיעת המים לצורך ניצולם באופן מבוקר. תעלת השילוח שהוקמה כמענה לצורך הזה והזרימה את מי הגיחון לבריכת השילוח, נחצבה בסלע, בחלקה הייתה פתוחה ובחלקה חצובה כמנהרה. חסרונה של מערכת זו היה בעצם היותה מחוץ לשטח המבוצר של העיר.

'פיר וורן' נקרא על שמו של צ' וורן אשר גילה אותו ב1867. הירידה לפיר במנהרה חצובה בסלע המדורגת בתחילתה ואופקית בהמשכה, מהלך של כ41 מ' וירידה של כ13 מ' עד לראש הפיר הניצב. עומק הפיר יותר מ12 מ' עד מפלס מעיין הגיחון. התושבים ירדו במנהרה עד לראש הפיר ושם שאבו מים. הכניסה למפעל המים נמצאת בתוך התחום המבוצר (מתחת לעופל של העיר המקראית). סקר הידרוגיאולוגי הראה שהפיר וחלק מן המנהרה היו במקורם מחילות קרסטיות טבעיות, שנוצלו בידי החוצבים ושולבו בעזרת חציבות נוספות במפעל המים. מערכת זו מתוארכת למאה ה10 לפני סה"נ, זמנם של דוד ושלמה.

נקבת-חזקיהו

הנקבה נזכרת מספר פעמים במקרא כחלק ממפעלי הבניה של חזקיהו בירושלים, שלהם נמצאו עדויות ארכיאולוגיות רבות, וחיזוק הערים הבצורות ברחבי הממלכה. החוקרים משערים כי מפעלי בניה אלה היו חלק מהכנותיו של חזקיהו לקראת המרד באימפריה האשורית. הנקבה, כאחד ההישגים היותר גדולים של המפעלים ההנדסיים בישראל הקדומה, באה להחליף את תעלת השילוח ולאפשר את הזרמת המים ללא הפרעות עד למקום אגירה מוגן, גם בעתות מלחמה.

הנקבה נחצבה כאמת-מים סגורה לכל אורכה, הפרש הגובה בין נקודת המוצא במעיין ועד לסוף המנהרה חושב במדוקדק ואינו עולה על 35 ס"מ, שיפוע מתון ביותר. רוחבה הממוצע כ60 ס"מ, כמות האבן שנחצבה מוערכת בכ650 מ"ק. החציבה מתוארת באופן מרגש בכתובת נקבת-חזקיהו (המכונה גם כתובת-השילוח, נתגלתה ב1880), שנחקקה על ידי החוצבים בדופן המנהרה סמוך לפתחה הדרומי: "ובים הנקבה הכו החצבם אש לקרת רעו גרזן על [ג]רזן וילכו המים מן המוצא אל הברכה במאתיים ואלף אמה ומ[א]ת אמה היה גבה הצר על ראש החצב[ם]5. (כתיב מלא: וביום הנקבה היכו החוצבים איש לקראת רעהו גרזן על גרזן וילכו המים מן המוצא אל הבריכה במאתיים ואלף אמה ומאת אמה היה גובה הצור על ראש החוצבים).

מן הכתובת מתברר כי החציבה בוצעה משני הכיוונים בו זמנית, והתיאור מתייחס לרגע המרגש של המפגש בין החוצבים, בעומק של כ50 מ' לערך מתחת לפני השטח. כבר למעלה מ150 שנה מבקשים החוקרים תשובות לחידת אופן הביצוע של מנהרה (נקבה) זו. שתי שאלות הקשורות אחת בשנייה עדיין לא הובררו כל צורכן6: ראשית, מדוע בחרו החוצבים תוואי מפותל ולא חצבו בקו הקצר ביותר? השאלה השנייה מתייחסת לאמצעים הטכנולוגיים שעמדו לרשות החוצבים בפרק זמן כה קדום, בשלהי המאה השמינית לפני סה"נ. ברור כי לא עמדו לרשותם אמצעים משוכללים כלשהם, ועדיין צריך לברר מה הייתה שיטת המדידה וכיצד התמצאו החוצבים במרחב הסלע. הקושי בפתרון התעלומה, טמון בעובדה כי מדובר במפעל יחידאי, ללא מקבילות בארץ ישראל שמהן היה ניתן ללמוד על דרך ההשוואה.

כדי להבין את גודל ההישג הטכני, יש להבין את הקשיים הכרוכים בביצוע מסוג זה, חציבת מנהרה בהר בידי שתי קבוצות המתקדמות אחת מול השנייה מחייבת תכנון מוקדם מדויק ביותר כדי להבטיח את המפגש. החוצבים חייבים לנוע באותו מישור ובאותו מפלס, כל סטייה עלולה לגרום לקבוצות לחלוף האחת ליד השנייה או זו מעל זו. במבצע כזה, נכונות התכנון והדיוק בביצוע מתבררים רק ברגע האחרון, המלהיב והמרגש, בעת שנפגשות שתי קבוצות החוצבים עמוק בבטן ההר.

אמות המים לירושלים

בימי בית שני גדלה אוכלוסיית ירושלים, לכך יש להוסיף את צרכי המבקרים בשלושת הרגלים. מי הגיחון ובריכות האגירה המקומיות כבר לא הספיקו. הבעיה נפתרה על ידי בניית אמות מים שהביאו מים ממרחקים. אמת מים המוליכה את מימיה לירושלים נזכרת בספרות התלמודית [ירושלמי יומא, מא: איכה רבה ד, ז], וגם "במי עין עיטם השתמשו לטבילת הכהן הגדול" [בבלי, זבחים, נד ע"ב], עין עיטם מזוהה כיום עם עין-עטן הנמצאת למרגלות 'בריכות שלמה' שמדרום לבית לחם.

מערכת אספקת המים העירונית מימי בית חשמונאי והורדוס ביטלה את התלות במעיין הגיחון, עם בניית אמות המים מן המעיינות באזור הר חברון ובית לחם אל חלקה העליון של העיר ירושלים. שתי אמות נפרדות הוליכו את המים אל ירושלים, הקדומה יותר מכונה 'האמה הנמוכה' והיא שימשה בימי בית שני7. השנייה, 'האמה הגבוהה' מיוחסת לתקופה שלאחר חורבן בית שני, ונבנתה ככל הנראה על ידי הלגיון הרומי העשירי.

מערכת של אמות מים קיבצו את המים מקבוצת מעיינות הנובעים בוואדי-ערוב ובוואדי-ביאר שבהרי יהודה אל המאגרים הקרויים כיום 'בריכות שלמה'. 'האמה הנמוכה' הוליכה מים מן הבריכה התחתונה של 'בריכות שלמה', אל הר הבית שבעיר ירושלים. הפרש הגובה בין נקודות המוצא והסיום של האמה, הוא כ30 מ', בעוד שהמרחק האווירי הוא כ10 ק"מ, אך עקב האילוץ הטופוגרפי והצורך בשיפוע זרימה מתון, נמשכה האמה על פני תוואי מפותל של כ24 ק"מ, ובתוספת אמת ואדי ערוב (שהוליכה את המים אל 'בריכות שלמה') הגיע אורכה ל61 ק"מ. בניית אמות כאלו בעזרת מכשירי המדידה הפשוטים שעמדו לרשות הבונים היא ללא ספק הישג הנדסי מרשים8.

'האמה הנמוכה' נבנתה בשילוב פתרונות טכנולוגיים נקודתיים, פירים ומנהרות חצובות בסלע, סכרים מוצקים לחציית ערוצי ואדיות, וקירות תמך בנויים באבנים וחומרי מליטה. האמה עברה את איזור בית לחם במנהרה שאורכה כ400 מ', עקפה ממזרח את הגבעה עליה מצוי כיום קיבוץ רמת-רחל, וחצתה במנהרה נוספת שאורכה כ370 מ' את ארמון-הנציב. האמה נמשכה לאורך צידו המערבי של גיא-בן-הנום, מתחת לשכונת ימין-משה של ימינו, חצתה את הגיא מדרום לשער יפו ונמשכה לאורך צידו המזרחי מתחת לפינה הדרומית-מערבית שבחומת העיר העתיקה.

מכאן נמשכה האמה והקיפה את הר-ציון מדרום. היא נכנסה אל תחום העיר מדרום ל'מגדל הגפרית' שבחומה הדרומית של העיר העתיקה, וככל הנראה הגיעה על גבי 'קשת וילסון' אל מפלס הר הבית, ומימיה מילאו את מערכת בורות המים שבדרום הר הבית. החוקרים מתקשים לקבוע אם אמה זו הוקמה בימי הורדוס או כבר בסוף ימי בית חשמונאי. האמה הייתה בשימוש עד לתקופה העותומנית.

 

 

 

 

1     האנציקלופדיה החדשה לחפירות ארכיאולוגיות בארץ ישראל. ערך: מגידו.

2    שם. ערך: גבעון.

3    שם. ערך: חצור.

4    שם. ערך: ירושלים. מפעלי המים.

5    אנציקלופדיה מקראית. תשי"ח. מוסד ביאליק. ערך: ירושלם. טורים 824-828.

6    רייך, ר'. תש"ס. קדמוניות: חוברת 118.

7   האנציקלופדיה החדשה לחפירות ארכיאולוגיות בארץ ישראל. ערך: ירושלים. אמות המים.

8   מזר, ע'. תשל"ג. קדמוניות: חוברת 3-4.