מרן הגאון הרב אלישיב זצ”ל

מספר מילים אחר מיטתו:

חכמינו דימו את סילוקו של צדיק לשריפת בית אלוקינו (ילקוט שמעוני). מכאן מובן כי בעודו בחיים הריהו כבית ה’ קודם שנשרף. מהו ביאור הדברים?

המשכן והמקדש היו אמצעי ל”שכנתי בתוכם”. השכינה צמצמה את האין-סוף האלוקי לתוך מידות ארציות של משכן, ואח”כ בית המקדש הראשון והשני. במקום זה איש ישראל יכל להתקרב לבוראו עד כמה שיכול בן-אדם להתקרב. ע”י הקרבת הקרבן – התקרב הוא לבורא, שכן החטא והעוון מרחיקים מהבורא, ויוצרים על הנשמה עכירות ועמימות שאינה יכולה לקבל את אורו יתברך, החומר גובר, אזי קשה לו קיום מצוות.

מעמד הקרבת הקרבן, המקום, שירת הלויים וכו’ רוממו את האדם והחזירו אותו לנשמתו הנקיה. וכך נאמר: “לא לן אדם בירושלים ובידו עוון” (ילקוט שמעוני). וכך היה המקדש ללב העם ודופק חייו.

כאשר חרב הבית בעוונותינו, הועברה השפעת בית המקדש – “הלבה של הכור האטומי היהודי” אל בתי המדרש – ד’ אמות של הלכה. הישיבות בצורותיהן השונות לאורך הדורות, ככל שגבה האדם והתורה היתה כל מהותו כל חייו, כך ההשפעה הרוחנית עליו וממנו הפכה אותו למעיין שהשקה את כל העם. מתורתו ומעלתו שעברו אל תלמידיו ומהם לתלמידיהם וכו’. ומכוח סגולת התורה שבו רומם את כל העם, וכפי שנאמר למשה רבינו “ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם” (במדבר י”א, י”ז).

*      *      *

הרב אלישיב זצ”ל, שהשיב את נשמתו הטהורה לבוראו, סימל בעינינו את הפסגה הזו. כל ימיו כל כולו היה לימוד תורה, בתחילה בצנעה בקרן זווית, עד אשר תורתו הכריזה עליו. עדינות הנפש, טהרת המידות וקול התורה הצלול אבדו לנו בעוונותינו. מאות האלפים אשר עלו להשתתף בהלווייתו עדים הם לדברים הללו.

הקב”ה ייתן ונזכה לאמץ את דרכיו, הנהגותיו ומידותיו, ולהמשיך לאורם.