נצח ישראל
דברים בדורבאן, דרום-אפריקה, מאי 1971
מפי יעקב הרצוג- מנכ”ל משרד ראש הממשלה בשעתו ובנו של הרב הראשי לישראל, יצחק הרצוג.
עיקרו של הדו-שיח הזה אינו במהותו על בעיה של שטחים, של פליטים – עניינים השנויים במחלוקת בין מדינות, וכולם ניתנים להיפתר בישיבה מסביב לשולחן אחד. עיקרו מוסב על הבעיה השורשית של הזמן, של ההמשכיות: האם זכאים אנו לקיים על-פני מרחבי ההיסטוריה, קשר מטפיזי עם הארץ הזאת, והוא המצדיק אותנו עתה, במאה העשרים, בתביעתנו אותה לנו כמולדתנו? זה הוויכוח – יחיד ומיוחד בתולדות האנושות; שאין לו אח בספרי דברי-הימים אף לא דוגמה בכל מערכת היחסים הבינלאומיים של ימינו. ובכך ההסבר לכל סלילי הדו-שיח האינסופיים הנמתחים סביב העולם כולו.
לא העולם הערבי לבדו מתחיל לשנות הערכתו, אלא גם המעצמות הגדולות, שעד לפני 15 ועשר שנים פקפקו באפשרות קיומנו והתמדתנו. לפני 13 שנה נשאנו ונתנו עם שר החוץ האמריקני בדבר מילווה, ושאלנו אותו על פירעון החוב בעוד עשר או 15 שנה. זוכרני שעלה חיוך קל בפניו. שאלנו אותו, לחיוך מה זה עושה. והוא השיב: הרי בוודאי אינכם מתכוונים לשאלני מה יהא על המזרח התיכון בעוד עשר שנים! זה היה, כאמור, ב-1958. נראה לי שהיום מקובלים על דעת העולם כולו יכולתה האסטרטגית של ישראל. יציבותה על במת המזרח התיכון אף היותה גורם ראשון במעלה על במת המזרח התיכון, וכל הנובע מכך.
סלילי הדו-שיח נמתחים והולכים. הם נמשכים לתוך מרכזי המחשבה והדת הגדולים ברחבי עולם. ברומא, בירת הקתוליות, ובמרכזים הגדולים של הכנסייה הפרוטסטנטית נשאלת השאלה, מה משמעו הפנימי של כל זה: כיצד קרה שאומה זו, ששליש מבניה ובנותיה הובלו לטבח, שאך לפני חצי-יובל שנים הייתה מושפלת עד שאול תחתיה ונתונה למשיסה ולהתעללות אכזרית שאין משלה עלי-אדמות, קמה ועלתה מאפרה, כעוף החול האגדי, מלאת און ומרץ ואמונה ובטחון, והיא שבה וכובשת את בירת נצחה, את ירושלים – מה פשר החיזיון הזה? חשמנים והגמונים שאלוני לא אחת: מה הסוד, מה המסתורין של תחייתכם? והוויכוח נמשך והולך ברחבי עולם על פשרה של תחיה זו. אכן היהודי של היום, לא לבד בישראל אלא במלוא עולם, שוב אינו משמש נושא לבוז ולזלזול, אלא נושא להתבוננות רוחנית שנוגעת לתחומים רחבים של תאולוגיה ופילוסופיה אף למגמות היסטוריות שלמות; ולא פחות מזה בספירת האסלאם, המשתרעת מן האוקיינוס האטלנטי עד למפרץ הפרסי ומעבר לו עד אינדונזיה.
הדו-שיח מתנהל לא רק בעולם ובינינו ובין שכנינו, אלא גם בתוכנו פנימה. בנפש היהודי פנימה התחוללה מהפכה. במשך 150 שנות האמנציפציה השתדל היהודי למחוק את זהותו, לצלול לתוך מצולת סביבתו ולהיעלם בה: להיות “גרמנים בני דת משה”, ולאחר מכן סוציאליסטים וקומוניסטים וחלק בכל מהפכות עולם. טרוצקי אמר, ב-1917: היהדות מילאה תפקידה בדברי ימי עולם; עתה עליה להיבלע בתוך התנועות הגדולות לגאולת האנושות. עתה, כעבור 50 שנה, נושאים את נפשם תלמידיו ויורשיו במחנות-עבודה בסיביריה לשוב לירושלים. צ’רצ’יל היטיב מאין כמוהו לתפוס, כבר ב-1920, את המתרחש בקרב היהדות מבחינה זו. במסתו הגדולה על ד’ישראלי מעריך צ’רצ’יל את ד’ישראלי כאחד משלושת ראשי הממשלה הגדולים של בריטניה. הוא שהניח את היסוד למפלגה השמרנית, כונן את הפילוסופיה של “השמרנות”, בנה את האימפריה השנייה של בריטניה, הגיש את הודו למלכה ויקטוריה; ואף-על-פי-כן, מסכם צ’רצ’יל, מעולם לא נטמע ד’ישראלי כליל בעם הבריטי. ובלשון המכילתא, מלפני 1,900 שנה: “יכול תיכרת ותלך לה לעם אחר? תלמוד לומר מלפני – בכל מקום שהוא רשותי”. יכול יהודי לעזוב את עמו, אבל לעולם לא יוכל להיות – בנפש וברוח – לחלק בעם אחר. זה ייחודו של העם היהודי מאז ומעולם – לא רק יסוד זהותנו בפני עצמנו, אלא גם סימן ייחודנו בעיני העולם, ועליו גאוותנו ותפארתנו. בכך אנו תורמים את תרומתנו לעליונות הרוח על ערכי החומר בתולדות האדם, וייחודנו זה קשור ומשולב בייחודה של ירושלים, שלא שינתה את אופייה למעלה מ-3,000 שנה, ואף בחורבנה הוסיפה להיות חלק בהווייתו של היהודי, עומדת ומצפה, מעבר לזמן, אל שיבתו אליה.
ב-1967, משחוברה ירושלים יחדיו, התחוללה מהפכה בתודעה היהודית מקצה העולם ועד קצהו, כמאמר חז”ל: “כעיר שחוברה לה יחדיו – עיר שהיא עושה כל ישראל חברים”. “כמדורת אש” פשטה המהפכה מהרי גרוזיה. פשוטי עם כתבו אל שלטונות ברה”מ בקשות לעליה, שיישארו בספרותנו כתעודות יקרות ערך. הם השליכו ממש נפשם מנגד, ובתוך תוכו של שלטון העבדות והכפייה הרוחנית והנוקשות האדיאולוגית נשאו קולם ודרישתם לשוב לציון. ועל פני ארצות ערב, בתאי העינויים של בתי הכלא בבגדד השמיעו יהודים אותה הקריאה: נשובה הביתה! ובוושינגטון, בירת העולם החופשי, ניצבה לפני שר החוץ משלחת נציגים של כל חלקי היהדות האמריקנית – כולל יהודים שלפני 50 שנה דחו בשתי ידיים את הרעיון הציוני והעלו על נס אימת הנאמנות הכפולה, שעד לפני עשר שנים דיברו על מגמות עצמאות ביהדות התפוצה – ודרשה את טובתה של מדינת ישראל, בתוך מערך האינטרסים של אמריקה ושל העולם החופשי, כמצודה של חירות באזור שהעצמה הסובייטית מאיימת לסחוף אותו. אך בסיום טענותיהם קם ראש המשלחת ואמר: אדוני שר החוץ, עלינו להיות גלויי לב לפניך. עד עתה דיברנו כאזרחי אמריקה, אך קודם שאנו יוצאים מלפניך עלינו לומר לך, כי בכל הנוגע לירושלים – כולנו אזרחי ירושלים ובלעדיה אין לנו חיים.
דיבור זה אינו חדש בתולדות ישראל. לא ידע הדובר שהוא חוזר על מה שאמרה לפני 1,900 שנה מלאכות יהודית לקאליגולה, קיסר רומא. אמר להם קיסר רומא: הנה נתתי לכם זכויות כאזרחי רומא, למה אתם שומרים על קשרכם בכפר קטן זה באזור נידח של רומא, בירושלים. כלום אין גדולתה של רומא, כובשת העולם וגבירת הארצות באירופה ובאפריקה ובמזרח, מספיקה לכם? למה אתם באים אלי לדבר על ירושלים? והם ענו לו: אי אפשר לנו לנתק קשרנו בירושלים, כי רק בשלומה – לנו שלום כאזרחי רומא. רק בה ועמה היינו שלמים. זו מהותו של הקשר המטפיזי, שעמד במשך 4,000 שנה בכל הניסיונות והסכנות. ובשעת ליקוי מאורות בתולדות עם ישראל, בשעת אבדן זהות ובריחה מן היהדות, מכל הקשור בעם ובדתו, חזר ונתלקח פתאום והוא מאיר, כמשואת-אש בראש הרים, את נתיבי היהודי ברחבי עולם – מרוסיה הסובייטית, על-פני ארצות ערב ועד לארצות הרווחה של העולם המערבי. אני מרבה בנסיעות, ובכל מקום שאני בא – לשכות של רבי ממשלות, מערכות העיתונים הגדולים, מטות צבאיים – אני חש פתאום בזרימה חשמלית, ואני יודע: אחד מבני עמי פה, והוא מואר כולו בתוכו, יחד עם כולנו, בנצח ירושלים.
מתוך “עם לבדד ישכון” / יעקב הרצוג