פרשת בלק
ישר עד הסוף
"מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ:"
(במדבר כ"ג, י')
כיצד מתים ישרים?
בלעם משתפך ומבקש: "תמות נפשי מות ישרים ותהיה אחריתי כמהו".
מה מעלה ראה בהם בשעת מיתה שהוא מתאווה לה?
בורא העולם אשר נפח באדם נשמה רוחנית עליונה, ונתן אותה במאסר הגוף והחומר, העמיד את האדם בין מאזניים – בכף האחת הנשמה הטהורה השואפת לרוחניות, בזה לחומר, ואינה יודעת מנוח עד אשר תקבל "אוכל רוחני" המתאים למהותה.
הגוף בכף השנייה מקרב את הערב לחושיו – "משלם במזומן" על כל דרישה שהאדם מבצע. מכאן המלחמה הגדולה. אך כאשר הגוף מגיע "לתחנתו הסופית", ומגיעה עת פרידה הנשמה ממנו אחר כל השנים שעשו יחד, כבר אין הגוף מסוגל להציע מאומה, והאדם ירא וחרד, ופחד המוות הקשה שבפחדים ובחרדות.
אך הישר, זה אשר נשמתו הייתה בחייו הכינור הראשון והראשי, עבורו פרידת המוות אינה מהווה סוף, אלא תחילה למציאות רוחנית נעלה יותר בצל השכינה. כל הפרידה שלו מארצות החיים שונה.
במקורותינו יש סדר וידוי המכין את האדם לדרכו האחרונה. כידוע, אנשי מעלה רוחניים, היתה פטירתם המשך לדרכם הרוחנית כל חייהם, ושלוות הנפש בימיהם ורגעיהם האחרונים בלטה מאוד.
לכך מתאווה בלעם: "תמות נפשי מות ישרים", אך אינו יודע שמי שאינו חי חיי ישרים, גם מיתת ישרים לא תהיה לו, וודאי שאחריתו- חיי נצח בגן עדן לא יזכה.
עם היודע כיצד אדם נפטר, יודע כיצד יש לאדם לחיות.
שבת שלום