פרשת בלק
תוכחת אתון
"וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים:"
(במדבר כ"ב כ"ח)
אירוע חד פעמי בתולדות האנושות – בע"ח מדבר!!
היתכנות זו תוכננה עוד לפני בריאת עולם, אחד מעשרת הדברים הנדירים ביותר (ראה אבות פרק ה', משנה ו').
היינו מצפים כי כאשר תדבר, ויתרחש הפלא הגדול, היא תטיח בפניו את מלוא טענותיה ותשפיל אותו עד עפר: וכי אינך רואה שהצלתי אותך ממוות? וכי אינך רואה חרב שלופה מולך? אילולי אני האתון כבר לא לא היית בחיים. את כל דברי המלאך היתה האתון צריכה לומר!! אך לא!
למדנו מכאן כי גם כאשר מוכיחים, יש לעשות זאת בשיא הנועם והעדינות, שהרי היא שאלה שאלה פשוטה: מדוע היכיתני? והוא היה צריך להיות בהלם מוחלט מההתרחשות העל-טבעית, ואולי אפילו ללא יכולת לענות.
אך בלעם, מעומק שאול מידותיו הרעות, כלל לא שם לבו. הוא עונה כאילו חבירו שואלו כדרכו של עולם.
ואת שני הדברים הללו עלינו להפנים, וזאת באה תורתנו הקדושה ללמד:
גם אם הנך צודק במאה אחוז, הוכח בעדינות וברכות.
השקוע במידות רעות – מידת השנאה קלקלה את שורת ההיגיון.
גם הוכחה חד משמעית ומוחצת לא תעבור את סף היכולת לראות ולהבין. על כן, הדרך ללבו תעבור רק דרך שיפור המידות.
אשרינו שאנו מתלמידיו של אברהם אבינו.