פרשת "בראשית"
חסד אין סופי
"ויעש ה' אלֹקים לאדם ולאשתו
כָּתְנוֹת עור וילבִּשֵם"
כתוב במדרש: "תורה – תחילתה גמילות חסדים, וסוֹפָהּ גמילות חסדים", שנאמר בתחילתה "ויעש ה' אלֹקים לאדם ולאשתו כָּתְנוֹת עור וילבִּשֵם" (בראשית ג', כ"א), וסופה גמילות חסדים שנאמר "ויקבֹּר אֹתו בַגַּי" (דברים ל"ד, ו') – הקב"ה קבר את משה.
מכאן ששאיפתה של התורה היא שיוכל האדם לראות את הזולת ולוותר מעצמו למענו. כך עשה הבורא, ומדרכיו אנו לומדים ועושים.
שאלו חכמי המוסר: מדוע המדרש מביא ראָיָה מפסוק זה של עשיית כותנות העור? הרי כל הבריאה חסד היא. כלום אדם עיוור, חירש או אילם אינו אדם? אם כן, כמה חסד יש בכך שאדם נולד עם כל חושיו! כל תבנית האדם היא מושלמת, וכי אין בכך מספיק חסד? מדוע צריך להרחיק עד פסוק זה כדי ללמדנו על חסד הבורא? הרי כבר בימי הבריאה הראשונים נברא אדם מושלם.
תירצו חכמי המוסר: אמת כי בכל הבריאה יש חסד בלי סוף, אך הדוגמא של המדרש היא לאחר החטא. מהלך הבריאה אמור היה להיות שונה לגמרי: ללא סבל, ללא מוות, רק שלום ושלֵמות. אך הכול קרס, השתנה לבלי היכר. חטא אדם הראשון ואִשתו "שינה" את התוכנית האלוקית, ומאז העולם נראה אחרת לגמרי. היה מקום לומר לאדם הראשון: "את אשר בישלת – תאכל!" "יש לך עלה תאנה – תסתדר!" לשם מה צריך לעשות לו כותנות עור ואף להלבישו???
בשר ודם ודאי היה מגיב כך ואף מעיר כמה הערות כדי לרצות את כעסו על הקלקול והשינוי שהביא האדם במעשיו. אעפ"כ ה' עשה לאדם ולאשתו כותנות עור והלבישם.
גם בסיום התורה אנו למדים על חסד ה', שהרי הקב"ה בכבודו ובעצמו התעסק בקבורת משה. יש בכך מידה כנגד מידה: אע"פ שמשה יכול היה למַנות אחרים, הוא עסק בעצמו בהעלאת עצמות יוסף ולא בענייניו האישיים. משום כך גמל לו הקב"ה וקברוֹ בעצמו, אף שכל אחד מישראל היה עושה זאת בשמחה ורואה זכות לעצמו לעסוק בכך.
ההולך בדרכי הבורא ייטיב לכל ברואיו ללא חשבון. רגשות נקם או כעס לא ימנעו אותו מעשיית חסד. ולוואי וכך ייראה עולמנו.