פרשת ואתחנן- שבת נחמו
התלמידים כְּבנים

"וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ:"

(דברים ו', ז')

"נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹקֶיכֶם:"

(מתוך הפטרת השבת – ישעיהו מ', א')

השבת נחל לקרוא את נבואות הנחמה.

את התגשמות נבואות החורבן והגולה חשנו על בשרנו. לצערנו לא נפל דבר מהתוכחות הכתובות בתורה בפרשת בחוקותי – חורבן בית ראשון (ויקרא כ"ו, מפסוק י"ד: "ואם לא תשמעו לי…"), ובפרשת כי-תבוא – חורבן בית שני ואילך (דברים כ"ח, מפסוק ט"ו: "והיה אם לא תשמע…"). הפלא הגדול והעל-טבעי הוא קיומו של העם לאחר דרך חתחתים נוראית בת אלפיים שנה.

אם העם לא שורד, את מי יש לנחם?

בקריאת שמע הנאמרת בתפילות כל יום, שנקרא השבת נאמר: "ושננתם לבנך ודברת בם" (דברים ו', ז').

וביאר רש"י מדברי המדרש: "לבניך – אלו התלמידים. מצינו בכל מקום שהתלמידים נקראים בנים".

העברת המסורת קיבלה מימד חשיבות עליון בשני מילים אלו. תלמיד אינו מִסְפָּר בכיתה או בקורס, אלא בן, ברור שחומר הלימוד יעבור לא רק מפה לאוזן, אלא ובעיקר מלב אל לב, במלוא החשיבות והמסירות.

זה היה סוד הקיום – האחריות שחשו הרבנים/המלמדים היתה מקסימלית, וההורים עשו הכל, ואף יותר, למען ילמדו ילדיהם אצל הטובים שבמלמדים. את הכר מתחת לראשם מכרו כדי לשלם שכרו של המלמד. ידעו, כי רק התורה תנחיל לעם חיי נצח.

אם אנו קיימים היום, זה הודות להם. הם המשיכו את המסורת בהעמדת תלמידים, בעלי הכרה וגאווה יהודית, אשר למרות התלאות והקשיים המשיכו את שלשלת הדורות.

אוזנינו שומעות ולבנו נרגש לקול הנביא המנחם, ויקויים בנו "ונגלה כבוד ה', וראו כל בשר כי פי ה' דבר".

שבת שלום!
הרב יוסף ברוק