פרשת ויקהל
נשים במקום ראשון

“וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:”

(שמות ל”ח, ח’)

כל מעלת המשכן בהיותו כולו מנדבת לב.

כל הכמות: זהב – 1,624 ק”ג, כסף – 5,600 ק”ג, נחושת – 3,920 ק”ג, וכל שאר חומרי הגלם, הכל נידב במשך יומיים!!! מתוך ההתלהבות והרצון לתרום ולהשתתף בהקמת המשכן.

מהי התרומה החשובה, המוערכת והאהובה ביותר לפני הקב”ה?

מדברי רש”י במקורם במדרש תנחומא למדנו:

כאשר הביאו הנשים את המראות שלהן, שהיו עשויות מנחושת, סרב משה לקבל מאיתן, שהרי המראות הללו לרוב “מ”כלי אומנותו” של היצר הרע, ומה לזה ולבנין המשכן?

אמר לו הקב”ה: “קח מאיתן, שהם חביבות עלי מן הכל”, שכן בתקופת השעבוד הקשה במצרים היו הגברים מיואשים ונמוכי רוח. לעומתם, הנשים עמדו בגבורה בקשיי הזמן. היו מתייפות לפני בעליהן, יוצאות אליהן למקום עבודתם, ובעזרת המראות מתקשטות ומשמרות את הקשר והאהבה בקן המשפחתי, וכך עודדו, החזיקו, והפיחו בהם תקווה. יחדיו המשיכו את בנין הבית היהודי.

מראות אלו שהן היו קשורות אליהן ברגשות עמוקים, גם אותן הביאו בתרומה. אמר הקב”ה: זה חביב עלי מהכל, שכן כאן באה לידי ביטוי מושלם גדלותן ומעלתן של בנות ישראל.

ולכן, ממראות אלו נעשה הכיור, שמטרתו להרבות קדושה וטהרה. ממנו קידשו הכוהנים ידיהם ורגליהם כל יום לפני כל עבודת המשכן, וכן שימש להביא שלום ולסלק חשדות בין בעל ואישה.

הרי לנו כי אין מעלה כמעלתן האישית-הפנימית. לא תואר, לא תפקיד או קריירה, אלא עולם פנימי עשיר הבונה את בית ישראל.

אכן, נשות חיל.

שבת שלום!
הרב יוסף ברוק