פרשת ויקרא – פורים
מעלת הענווה
“וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה’ אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר:”
(שמות ל”ח, כ”ד-כ”ה)
הוא עמד בחוץ.
ספר שמות מסתיים: “ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד כי שכן עליו הענן וגו'” (שמות מ’, ל”ה).
לאחר העבודה המאומצת בארגון והקמת המשכן וכליו, מציאות חדשה של תורת הקרבנות לסוגיהן, עבודת והדרכת הכהנים והלויים, כל אחד בתפקידו ובאחריותו.
הרי המשכן הוקם שיעבדו בו את עבודת ה’, אם כן, מדוע נוצר מצב שמשה לו בוודאי ראוי להכנס, והוא עומד בחוץ. רק כאשר הוא נקרא להכנס “ויקרא אל משה וידבר ה’ אליו מאוהל מועד”, רק אז הוא נכנס, ענוותנותו של משה באה כאן לידי ביטוי מופלא בכתיבת ה”א” הקטנה – “ויקרא”. ענווה זו היתה כתר לראשו, והיתה כלי קיבול לקרבת האלוקים לה זכה יותר מכל בן המין האנושי.
מן העניין לציין כי גם במגילת אסתר אותה נקרא השבוע באה לידי ביטוי מידת הענווה של אסתר ומרדכי.
כאשר מרדכי מעורר את תושבי שושן כי גזירה איומה מרחפת עליהם, הוא שולח להודיע זאת לאסתר, לבקש שתנצל את מעמדה כמלכה, ותסכל את עצת המן. אסתר משיבה כי לדעתה העיתוי עתה לא נכון, להכנס ללא שתקרא זה גזר דין מוות ודאי: “כל עבדי המלך ועם מדינות המלך יודעים אשר כל איש ואשה אשר יבוא אל המלך אל החצר הפנימית אשר לא יקרא – אחת דתו להמית” (אסתר ד’, י”א). למה להכנס לסיכון מיותר, הרי לפנינו עוד אחד עשר חודשים. יהיו מספיק הזדמנויות לטפל בעניין. מדוע עכשיו מיד, ולהכנס לסכנה ודאית?
אך מרדכי אינו מקבל זאת, ובמילים קשות הוא מוכיח אותה, למרות שאין מצידו התייחסות ישירה לטענתה ההגיונית. היא מבטלת את דעתה כלפיו, נכנסת לסכנת חיים לאחר צום של שלושה ימים, ובאה אל המלך.
זוהי מידת הענווה בהתגלמותה.
מאידך, כאשר המהלך מתואם, אומרת אסתר: “לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן, וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים לילה ויום, גם אני ונערותי אצום כן… וכאשר אבדתי אבדתי”.
נאמר: “ויעבור מרדכי ויעש ככל אשר צותה עליו אסתר”. הוא, שזה עתה כפה דעתו עליה, מקבל את דבריה כציווי, מבטל את דעתו מפניה. (במדרש מובא כי טען שהרי ימים אלו הם ימי הפסח, כיצד לא יאכלו מצות ולא ישתו ארבעה כוסות?? אך הוא מקבל את דבריה כציווי, ומבצע מייד)
הרי לנו דרכם ומעלתם של רועי ומנהיגי ישראל – ענווה, צניעות ומידות טובות.
ועל כך אנו מבקשים בתפילה “השיבה שופטינו כבראשונה”.
שבת שלום!
ופורים שמח !
הרב יוסף ברוק