פרשת חוקת
וישחק ליום אחרון

"יֵאָסֵף אַהֲרֹן אֶל עַמָּיו כִּי לֹא יָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַל אֲשֶׁר מְרִיתֶם אֶת פִּי לְמֵי מְרִיבָה:  קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְהַעַל אֹתָם הֹר הָהָר…"

(במדבר כ', כ"ד-כ"ה)

 תיאור פטירתו של אהרן הכהן מרגש.

שלא כמשה אשר מתפלל, מבקש ומתחנן להכנס לארץ, איננו מוצאים זאת אצל אהרן. מדוע? הרי כל הנימוקים שהיו למשה, יכול היה גם אהרן להעלות?

אפשר שהתשובה מונחת בדברי רש"י על פסוק כ"ה: "קח את אהרן" – "בדברי ניחומים. אמור לו: אשריך שתראה כתרך נתון לבנך, מה שאין אני זכאי לכך".

כאשר אדם יודע כי סיים את חייו, ובנו-בניו ממשיכים את דרכו, וכתרו נתון בראשם, הרי שיש כאן מימד של נצח והמשכיות.

חכמינו תארו זאת: "ברא (בן) כרעא (רגל) דאבוה (של אביו)". כלומר, הרגל היא הפוסעת, מתקדמת וממשיכה. כך ילדים ההולכים בדרכי הוריהם, כאילו ממשיכים ההורים לחיות.

וכך הגדירו זאת חכמינו: "יעקב אבינו לא מת. מה זרעו בחיים, אף הוא בחיים" (תענית ה ע"ב). מכאן שאהרן בחיים כאשר בנו ממשיך דרכו וכתרו לראשו.

כלומר, אם הצאצאים ממשיכים בדרך ההורים, סר מהם פחד החדלון והאבדן.

אשרי המגדל ילדיו, וזוכה להולכים בדרכו. הוא לא ירא ליום אחרון.

שבת שלום!
ראש הישיבה, הרב יוסף ברוק