פרשת יתרו
ישראל והשבת
"זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ:"
(שמות כ', ז')
ישראל והשבת הלכו "שלובי זרוע" כל הדורות.
הדברה הראשונה, מצוות האמונה – יש בורא, וגילה את רצונו לעמו. מצוות השבת נועדה לאפשר את קיומה.
בריאת העולם כמקום ניסיון ובחירה לאדם, מכריחה אפשרות גם לכפור ולהכחיש קיום הבורא.
המהר"ל רואה במילה "עולם" מלשון העלם – נסתר. למרות שכל הבריאה מכריזה על בורא חכם מעל ומעבר להשגה אנושית, וככל שהמדע מתפתח, ומעמיד לרשות האדם כלים חדישים המאפשרים ידע בתחומים רבים שלא היו קיימים בעבר, עומדים אנו נפעמים מגילויים חדשים על המנגנונים הגאוניים המרכיבים את הבריאה – הדומם, הצומח, החי, ומעל כולם – האדם.
וכך ביאר מורי ורבי הרב ג. אייזמן זצ"ל את הפסוק בתהילים (תהילים צ"ב, ו'-ז'): "מה גדלו מעשיך ה' מאד עמקו מחשבותיך, איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת", לכאורה כיצד תיתכן כפירה אל מול כל החכמה האלוקית המכריזה על הבורא? והרי זה מכריח להודות בבורא, והיכן הבחירה? ועמקו מחשבותיו, שגם כאן תיתכן כפירה, וכפי שאנו רואים כיום, שכל תיאוריה, ולו המופרכת ביותר והרחוקה מההיגיון, מקבלת "אישור מדעי", ובלבד שתוציא את הבורא ולהעמיד תחתיו תיאוריה – "דת" שאינה מחייבת.
על כן, ניתנה לנו מתנת השבת להיות לעדות בכל שבעה ימים כי העולם נברא, ובוראו ציוונו לנוח ולשבות ביום זה, וקבע לו בוראו דרך וכיוון כרצונו לטובת האדם. וכיון שהעין רואה שאת העולם מנהלים בני אדם, הקובעים לכאורה את כל מהלך חייו, כדי להבין ולדעת כי הבורא עשה, עושה ויעשה לכל המעשים, ובני האדם הם בידיו רק כעין הבובות בתיאטרון הבובות, שלצופה ממרחק לא נראים החוטים המפעילים את התנועות.
מה חבל וכואב הלב על אלו הרואים בשבת נושא סוציאלי המשותף למנוחת האדם ובעלי החיים בלבד, ובשל שיקולים כלכליים מחללים ורומסים את קדושתה.
ועל כן, סביב השבת סובב כל השבוע, להדגיש שוב ושוב את האמונה עד כי תהיה חלק מהותי מאתנו.
ואכן, העם לדורותיו ידע כי השבת היא כבבת עינו, שמר עליה, קידש וכיבד אותה בכל דרך אפשרית במסירות אין קץ.
יום מנוחה וקדושה לעמך נתת (מתוך תפילת השבת).