פרשת "כי תצא"
מסירות הנפש של הציפור
"כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ
אֶפְרחִים אוֹ בֵיצִים
וְהָאֵם רבֶצֶת עַל הָאֶפְרחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים
לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים:
שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם
וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ
לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים"
מצוות רבות קשורות לעולם החי. בפרשה זו מוצאים מצווה מיוחדת הקשורה לעופות. כאשר אדם מוצא באקראי קן במקום הפקר, ובקן יש ביצי ציפור (יונה וכד') או גוזלים, והאם רובצת עליהם – מצווה עליו לשלח ולגרש את האם, ורק אח"כ הוא יכול ליטול את האפרוחים או את הביצים.
כידוע, איננו יודעים את סיבתה של כל מצווה או את מטרתה. הדבר מכוסה מאִתנו, אך חכמים מצאו טעם (מלשון 'להטעים', 'להרגיש') במצוות רבות.
מסביר הרב שמשון רפאל הירש זצ"ל: כל בעל-חיים קיבל מאת הבורא כלים לקיומו ולהישרדותו. חלק מבעלי-החיים הם טורפים ותוקפניים, האחרים נמלטים בקלות, מסווים עצמם וכו'. העופות – כוחם בכנפיהם, ביכולתם להתרומם ולברוח מפני אויבים טורפים.
והנה כאשר חשה הציפור באיום על גוזליה או על הביצים שעליהם היא דוגרת, היה עליה לפרוש כנפיה ולהימלט כדי להציל את עצמה, כפי שהוטבעו בה האינסטינקטים הטבעיים, אך למרות הסכנה היא "בוחרת" להישאר כדי לסוכך על גוזליה. בכך היא מוסרת את עצמה למענם, להצלתם.
רגע נעלה זה – אין לנצל אותו בציניות ובאדישות למען צרכינו הפרטיים. ברגע זה עלינו להתפעל ממסירות הנפש הנגלית לפנינו. "שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח את האֵם" (דברים כ"ב, ז'), ורק אח"כ ניתן לקחת את הגוזלים.