פרשת כי-תשא
"מי לה' אלָי"

"וַיַּעֲמד משֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיּאמֶר מִי לַה' אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי:"

משה רבינו ירד מן ההר לאחר 40 יום, כשֶלוחות הברית בידיו. מרחוק הוא שמע את קולות הצחוק והריקודים של בני ישראל. בהתקרבו הוא הבחין בדמות עגל הזהב. הלוחות נופצו, העגל הותך – ואז הוא קרא: "מי לה'  אלָי". הקריאה שהדהדה בשער המחנה, הביאה לתגובה מצומצמת מבחינה כמותית: "ויֵאספו אליו [=אל משה] כל בני לוי" (שמות ל"ב, כ"ו).

אמנם מצומצמת כמותית, אך איכותית הייתה זו קבוצה מובילה. מלבד טף נשים וזקנים, מנה עַם ישראל כ-2,500,000 איש בגילאי 60-20 שנה – מתוכם שבט בני לוי מנה כ-27,300 איש מבן חודש ומעלה; כלומר הקמצוץ הזה הוא הכלי המלא, שנתן את התוכן והמשמעות לכמות האדירה שסביבו.

עד אותו יום היו הבנים הבכורים מקריבי הקורבנות. הם היו החשובים והנכבדים, קבוצת האיכות המובילה. וכן כתוב: "וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עֹלֹת" (שמות כ"ד, ה'). אולם כמו בכל מערכת, נערכות מזמן לזמן "בדיקות בקרת איכות" כדי לא לקפוא על השמרים ולהיכנס לקיבעון מחשבתי ויוזמתי. עם ישראל (ובתוכו ערֶב רב שהצטרף זה עתה לעם) נפל בניסיון הקשה שעבר עליו, ויצר את עגל הזהב. העם פחד כי משה לא ישוב אליו ואז כל קיומו במדבר הוא בלתי אפשרי. מחשש שכל הקהל יגווע ברעב ובצמא, חיפשו מחליף להנהגת העם – ויצרו את העגל המכושף.

בני לוי, המהווים קומץ קטן מהעם, שמעו והפנימו את קריאתו של משה: "מי לה' – אלָי". קריאה זו – מי לעגל ומי לה' – הייתה מחייבת. אלו שלה' היו צריכים לפגוע באלו המסיתים לעגל, גם אם יש קרבה משפחתית ביניהם! אעפ"כ בני לוי הוכיחו ברגע קשה זה את יכולתם להיות נושאי הלפיד. לכן אמר משה רבינו בבואו לברך את העם: "וללוי אמר תֻּמֶּיךָ ואוּריך לאיש חסידך  אשר נִסִּיתוֹ במסה… האֹמֵר לאביו ולאמו לא ראיתיו  ואת אֶחיו לא הכיר  ואת בָּנָו לא ידע   כי שמרו אמרתך ובריתך ינצֹרו" (דברים ל"ג, ח' – ט'). בני לוי שעמדו בניסיון הקשה בתוך המשפחה, כי "ובריתך ינצֹרו" – שכרם הנצחי הוא "יוֹרוּ משפטיך ליעקב ותורתך לישראל" (דברים ל"ג, י').

גם אם אנשים מעטים נושאים את הצדק – הם יחיו לנצח וינצחו!

שבת שלום,
הרב יוסף ברוק