פרשת נשא
בטח בה לב בעלה
“וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִוא נִטְמָאָה אוֹ עָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִיא לֹא נִטְמָאָה:”
(במדבר פרק ה יד)
הבית היהודי היה מושא להערצה. בכל מקום אליו גלו והתגלגלו יהודים, נרדפים, מגורשים, או מחפשי מקום חדש, תמיד היה התא המשפחתי המקום היציב והבטוח ביותר.
החל מגלות מצרים הנוראה היו הנשים הנאמנות והצנועות מקיימות העם.
גם בהיותם בקרב עמים ירודים מוסרית, הנאמנות ההדדית המוחלטת של בני הזוג עמדה בכל המצבים, והיתה מעין “תחנת כח” שסיפקה את תעצומות הנפש לחיים טובים יחדיו, ולגדל ילדים בריאים ומצליחים, ולעמוד בקשיים ובייסורים.
כדי להצליח יש צורך בראש ובראשונה לקבוע “מקדמי בטחון” שירחיקו את סכנת הנפילה.
יוצר האדם אשר טבע בקרבו את שלל תכונותיו, יָצַר את יֵצֶר התאווה חזק עד מאד, אך הדרך היחידה לנצחו ולהתגבר עליו מחייבת “שמירה אישית לוחצת”, להרחיק גירויים ופיתויים, וכן נאמר “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם”, והכוונה לתאוות המין. חכמים טבעו את האמרה: “אין אפוטרופוס לעריות”, לאמר איש לא יוכל לחשוב: “לי זה לא יקרה”. כל אדם בריא ובר דעת נמצא בסיכון, שכן אי אפשר לקבל אחריות בנושא זה.
פרשתנו עוסקת בהתנהגות ללא שמירה על מקדמי הבטחון. כאשר האמון נסדק בעקבות חשד של ירידה מוסרית, אמנם אי אפשר להוכיח, אך הבית אינו יכול שהתנהל באווירה זו. כל קדושתו וחוסנו בסכנה, ובמוקדם או מאוחר יקרוס חלילה.
דרך מיוחדת ניתנה בפרשתנו להבהרת העניין, להסיר עננת החשד או חלילה…
מה נואלו אלו אשר אינם חוששים לסכנה. לצערנו האווירה הכללית המתירנית חוגגת, והתוצאות נוראות. בתים מתפוררים, אין אמון, סף הגירוי והפיתוי העולה בהתמדה גורם לסטיות ועיוותים שלא נודעו בעבר, והעתיד נראה קשה עוד יותר.
הבה נחזיק טובה למסלול שהוכיח עצמו, להמנע מלהחשף לשטף ההמוני, לחיות ביושר, צניעות ונאמנות.