פרשת צו
הלב והעוֹלה

"זאת תורת העֹלה"

המעולה שבקרבנות הוא קרבן עולה, שכן הוא ניתן כולו לה'. כל בשרו, חלבו ואף עורו נשרפים, ואין לכוהנים או לבעליו בו דבר. המקריב את קרבן העולה עושה זאת מתוך כוונה ורצון כנים להתקרב לקב"ה.

במדרש מוזכרת מעלה נוספת: קרבן עולה בא לכפר על הרהורי הלב בדברים האסורים. והדבר טעון הסבר. אנו מבינים את הגנאי של אדם שנכשל במעשה אסור, כגון גנֵבה או אכילה שלא כהלכה, אך מה החיסרון בהרהור? הלא בפועל לא עשה דבר, אם כן על מה צריך לכפר?

כאן אנו נוגעים באחד מיסודות היהדות.

כל דבר נמדד עפ"י מידת הקשר שלו לרוחניות הצרופה. לדוגמה: צדקה נעשית באמצעות דברים חומריים, כגון כסף אוכל וכד'. ע"י שעושים רצונו של בורא עולם, הופך הדבר החומרי להיות רוחני ואינו מה שהיה טרם המעשה – מַטבע חומרי ולא יותר. ע"י נתינתו לצדקה הופך החומר לכלי שרת ביד הקב"ה, שציווה ונעשה רצונו. אך עדיין הוא קשור לחומר.

ככל שהמצווה זכה ורוחנית יותר, כך היא יכולה להשפיע על האדם ולהעלותו בדרגות הקדוּשה. אך כל זה תלוי במחשבת האדם. זהו יתרון האדם מן הבהמה, אשר לה אין כלל קשר לזה. מחשבת האדם, אשר כולה ממקור קדוש, היא הזכה והנקייה ביותר. מחד גיסא המחשבה יכולה להיות דבוקה בבורא עולם – מקור הטהרה והקדושה, ומאידך גיסא יכולה המחשבה להיות מחוברת לצד האחר, חלילה. האדם צריך להיכנע לדעה עליונה, גם אם הדבר כרוך בייסורי נפש.

אדם שהגיע למצב של שליטה מוחלטת על מחשבותיו – הוא המאושר שבאדם, שכן הוא המחליט מה נכנס לראשו ומה נדחה. וזוהי מטרתו של כל אדם – להיות מאושר, להיות דבוק במחשבתו למקור האושר האינסופי – הקב"ה.

לכן אמרו חז"ל: "הרהורי עבֵרה קשים מעבֵרה", שכן קל יותר לתקן מעשים (וק"ו למנוע אותם) מאשר מחשבות, המהוות את תוכן פנימיותו של האדם – את הנפש. קרבן עולה הוא הקרבן החשוב ביותר, כי הוא בא לכפר על הרהורי הלב, שהוא המקור להמשכת השפע הרוחני באדם. "גם את זה לעֻמת זה עשה האלֹקים" (קהלת ז', י"ד).

שבת הגדול שלום,
הרב יוסף ברוק