פרשת צו – פורים
אסתר – סמל לדורות
“וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם:”
(אסתר ט’, כ”ח)
זכרה של אסתר נשאר חקוק בלב האומה.
בכמה מישורים ניתן לראות את גדולתה וללמוד ממנה לדורות.
לפנינו שניים מהם.
הפסוקים מעידים כי עשתה ככל אשר הדריך אותה מרדכי: “לא הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה כי מרדכי צוה עליה אשר לא תגיד” (אסתר ב’, י’), ואח”כ גם לאחר שנבחרה למלכה: “אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה, כאשר צוה עליה, ואת מאמר מרדכי אסתר עושה כאשר היתה באומנה איתו” (אסתר ב’, כ’).
הרי לנו, לא גבה ליבה – אני מלכה וכו’ וכו’, אלא ממשיכה את דרך החינוך מבית מרדכי.
כאשר שולח אליה מרדכי “לבוא אל המלך להתחנן לו ולבקש מלפניו על עמה” (אסתר ד’, ח’), משיבה אסתר: “כל עבדי המלך ועם מדינות המלך יודעים אשר כל איש ואשה אשר יבוא אל המלך אל החצר הפנימית אשר לא יקרא אחת דתו להמית”, ואם אבוא ללא רשות, אני בסכנת מוות. הזמן עכשיו לא מתאים. יש לנו עוד אחד עשר חודש, בוודאי אמצא זמן ועיתוי מתאים. אך מרדכי אינו מקבל זאת, ובדברים קשים הוא מייסר אותה: “אל תדמי בנפשך להמלט בית המלך מכל היהודים וכו'” (אסתר ד’, י”ג). אסתר לא מקבלת תשובה הגיונית על טענתה כי הדבר מהווה אבדן וודאי.
אך היא מקבלת דעתו של מרדכי, והסוף ידוע.
בנקודה זו יש להעמיק, שהרי כאשר תבוא למלך נגד כל הכללים הידועים לכולם, אין סיכוי שתנצל “אשר כל איש… אשר יבוא אל המלך…אחת דתו להמית”– והיא נכנסת לסכנת חיים במודע, ואומרת “ובכן אבוא המלך אשר לא כדת וכאשר אבדתי אבדתי“. גם אם זה נגד ההיגיון שלה, היא מבטלת דעתה.
מסירות נפש באופן הנעלה ביותר להגן ולהציל את עמה, וסכנת מוות ברורה.
שתי תובנות אלו: השמיעה והכניעה לדעת חכמים, והמוכנות לעשות הכל למען העם, נשארו כערכי נצח בקרב העם.
יתן ה’ ישועתו מכל אויבינו, ונשכיל להמשיך את מסורת אסתר.