פרשת קרח
לאחר מות 250 מקריבי הקטורת

“כִּי הִקְרִיבֻם לִפְנֵי ה’ וַיִּקְדָּשׁוּ”

ההלם היה מוחלט. משה התרה והודיע כי הסיכון הוא גדול, והניסוי עלול לעלות בחיי 250 אנשים. “והיה האיש אשר יבחר ה’ הוא הקדוש” (במדבר ט”ז, ז’). וכל היתר – מה יעלה בגורלם? התשובה היא: רק האחד שייבחר הוא יינצל. זה יכול להיות אהרון או כל אחד אחר, אבל אחד בלבד יהיה הכהן הגדול הנבחר. כל יתר המתמודדים על התפקיד הנכסף – לא רק ייכשלו וישאו נאום הפסד מאולץ תוך כדי ברכת הזוכה, אלא יאבדו מן העולם. אף על פי כן הם התייצבו למבחן. וסופם ידוע – הם נענשו ונשרפו.

נקודה מעניינת מציינים חכמי המוסר. לאחר השרֵפה ציווה הקב”ה על משה לקחת את מאתיים וחמישים המחתות שלהם, “וְעָשׂוּ אֹתָם רִקֻּעֵי פַחִים צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ”. מדוע?  “כִּי הִקְרִיבֻם לִפְנֵי ה’ וַיִּקְדָּשׁוּ  ויהיו לאות לבני ישראל” (במדבר י”ז, ג’). הרי ניתן היה בדרך אחרת לציין את האירוע הקשה ולהחדיר בעם ישראל את העובדה המוחלטת שאהרון ושבטו הם הכהנים הנבחרים.

אבל בכל זאת הייתה כאן נקודה אמיתית – רצונם של 250 האנשים להתקרב אל הקב”ה ולעלות בדרגתם הרוחנית. אע”פ שלא צדקו, שהרי אהרון זכה בכהונה לו ולזרעו, אבל הגרעין הפנימי של השאיפה להתעלות גם במחיר של סכנת חיים – היה קיים. הייתה כאן מסירות נפש שאי אפשר להתעלם ממנה. על כן ציווה הבורא לקבוע את זהב המחתות במזבח. ללמדנו כי מסירות נפש, אפילו אם היא נעשית בכיוון הלא נכון, יש בה נקודה פנימית שאינה חוזרת ריקם.

עם ישראל הצטיין מאז ומעולם בנכונותו למסור את נפשו על אמונתו. תרי”ג המצוות הם ערכי המוסר שהנחיל הבורא לעמו, ומהם הגיעו אל כל בני האנושות. נכונות העם למסור את נפשו היא חוסנו הפנימי. אף אם היא מנותבת לעִתים לזמן קצר במסלול שונה, שוֹב תשוב ותמצא את מקומה האמיתי.

שבת שלום,
הרב יוסף ברוק