פרשת ראה
המוסיף גורע

“לא תֹסֵף עליו ולא תגרע ממנו”

סיפור עממי מבאר יפה את אחת המצוות שבפרשה זו:

מעשה בנוכל שהגה רעיון כיצד “להפיל בפח” את שכנו הכפרי. יום אחד פנה אליו וביקש ממנו להשאיל לו את סכו”ם השבת המפואר שברשותו, כיוון שאמורים להגיע אליו אורחים חשובים. היסס הכפרי, אבל לבסוף מילא את בקשתו והשאיל לו את הסכו”ם המבוקש. משהחזיר הנוכל את הסכו”ם, גילה הכפרי להפתעתו כף מזלג וסכין נוספים על שלו. מיהר אל שכנו הנוכל כדי להחזיר את הכלים המיותרים – אך הנוכל סירב לקבל. “זה שלך”, כך אמר, “כנראה לסכו”ם שלך נולדו כלים נוספים”. תמה הכפרי, אך הכלים הנוצצים כבשו את לִבו, לכן לא הִרבה להתווכח ולקח בשמחה את הכלים.

לא עבר זמן רב, והשכן הנוכל אמור היה לקבל אורחים חשובים יותר. פנה לשכנו הכפרי וביקש הפעם את סט כלֵי האוכל המפואר שלו. חשש הכפרי שמא יישברו צלחות או כוסות, אבל גם הפעם הסכים. לבסוף קיבל בחזרה את סט הכלים שלו בשלמותו ובנוסף לו עוד שתי צלחות וכוס. גם הפעם הלך להחזירם, אך הנוכל סירב לקבלם. “זה שלך. נולדו לך צלחות. זה שלך”.

חלפו מספר שבועות. הפעם ביקש הנוכל את הפמוטות הגדולים של ידידו הכפרי, שכן עליו לערוך סעודה לחשובי העיר. הלה כבר לא סירב. בסתר לִבו קיווה לקבל בחזרה את הפמוטות שלו עם משהו נוסף שנולד… על כן מיהר לתת לנוכל את מבוקשו. חלפו הימים, והשכן עדיין לא החזיר את הפמוטות. נזעק הכפרי לבקשם. הנוכל העמיד פני אָבֵל ובצער רב הודיע לו כי הפמוטות נפטרו, על כן אינו יכול להחזירם. צעק הכפרי: “מה פירוש מתו? הרי הם אינם חיים כלל”. והנוכל בשלו: “כשם שהסכו”ם וסט הכלים ילדו – כך הפמוטות מתו”…

*       *       *

בדומה לכך אומרת תורתנו: “את כל הדבר אשר אנֹכי מצַוה אתכם  אֹתו תשמרו לעשות לא תֹסֵף עליו ולא תגרע ממנו” (דברים י”ג, א’). התורה היא שלֵמה ומקורה אלוקי. אין צורך בתוספות שלך. מה שלא ניתן מהבורא – אין בו צורך. אם תוסיף על המצוות, לבסוף תגיע למצב שתגרע מהן. אם אתה “בעל הבית” על התורה ומצוותיה, ודאי שתגרע ולא תוסיף.

שבת שלום,
הרב יוסף ברוק