פרשת תזריע-מצורע
מוֹתר האדם מן הבהמה / שדרוג האדם
"וביום השמיני ימוֹל בשר עָרלתו"
דו-שיח מעניין ביותר מובא במדרש ("ילקוט שמעוני") על הפסוק: "וביום השמיני ימוֹל בשר עָרלתו" (ויקרא י"ב, ג').
טורנוסרופוס (הנציב הרומאי ביהודה) שאל את רבי עקיבא: "תגיד לי, ר' עקיבא, מעשיו של מי משובחים יותר: של הקב"ה או של האדם?" ענה לו ר' עקיבא: "מעשי האדם משובחים ממעשי הקב"ה". "אוכיח לך", המשיך ר' עקיבא, כשראה את פניו הנדהמות של טורנוסרופוס. "שיבולי חיטה ועוגות – איזה מהם תעדיף לאכול? ודאי שעוגות. והלא החיטה היא מעשה ידי הקב"ה, והעוגות הן מעשה ידי אדם".
"תסביר לי", המשיך טורנוסרופוס לשאלתו הבאה, "למה נוהגים היהודים למוּל את בניהם?" "אותו עיקרון", הסביר ר' עקיבא, "הקב"ה ברא את האדם ערל, ואנחנו משביחים אותו על-ידי המילה". "אם כן, מדוע לא נברא האדם מהול?" המשיך טורנוסרופוס ושאל. אמר לו ר' עקיבא: "המצוות ניתנו לנו מהקב"ה כדי לעדן ולצרף בהן את הבריות על-ידי קיומן, שנאמר: 'אִמרת ה' צרופה' (שמואל ב' כ"ב, ל"א)".
* * *
בדו-שיח זה מקופלות הגישות הסותרות של עם ישראל והעולם המערבי. גישתו של העולם המערבי היא כי את טבע האדם אי אפשר לשנות. לכן גם לא ניתן לדרוש, לתבוע או להאשים אדם בדברים שליליים שעשה. אם הוא רגזן, התוצאה של הכעס היא לא בשליטתו, שהרי אינו יכול לכבוש ולהשתלט על מידותיו.
גישת היהדות היא שונה. אדם נולד כשהוא חסר כול, אין לו משלו מאומה, כולו תלוי באחרים – כדי שניתן יהיה לכוון ולהדריך אותו. ביכולתו לשנות את תכונותיו ומידותיו, לכן אין צידוק לטענה "זה הטבע שלי" או "קבל אותי כפי שאני". נכון, כך נולדת, במידות ובתכונות אלו, אך עליך לשפר לתקן ולהתקדם בעזרת המצוות. תפקיד המצוות הוא לשנות את האדם. כאשר אדם חוזר ועושה את המצוות, הן חודרות ללִבו ומשנות את תכונותיו, וזהו "הצירוף" – הבדלת הטוב מהרע בלב האדם (כגון הרחקת הקנאה, הגאווה, הנקמה וכו') ע"י קיום חוזר ומתמיד של מצוות התורה.
ההבדל בגישות בא לידי ביטוי במדרש נוסף, על הפסוק: "שוֹר או כשֶׂב או עֵז כי יוָּלד והיה שבעת ימים תחת אמו" (ויקרא כ"ב, כ"ז). אומר המדרש: "שוֹר בן יומו קרוּי שוֹר", כלומר מיום לידתו הוא כבר קרוי שוֹר כמו במלוא שנותיו. לא חל בו שום שינוי, ואין לצפות ממנו מאומה. לעומת זאת אדם מתחיל את חייו מנקודת זינוק אפסית, אך מוטל עליו להתעלות ולהשתפר, וזהו מוֹתר האדם מן הבהמה.
שבת שלום
וחודש טוב ומבורך,
הרב יוסף ברוק