פרשת תצוה
התורה – נר תמיד
"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד:"
(שמות כ"ז, כ')
הנהגת המשכן היתה מעל חוקי הטבע.
הלא כל הארץ כבודו, אך במשכן ובמקדש הייתה הנהגה גלויה.
אש ירדה מן השמים "לאכול" את הקרבנות.
ארון העדות – בו היו מונחות לוחות הברית, אשר הכתב שעל גביהן נקרא לשני הצדדים, וכן האותיות "מ" "ס" שהיו עומדות בלוחות בנס (לא היה להם חיבור עם הלוחות).
בכל מעשה המשכן, במנורה, נאמר שהמנורה נוצרה מאליה לאחר שמשה הטיל כיכר זהב לאש
לחם הפנים – במשך שבוע מעת הנחתו בשבת לאחר אפייתו, נותר חם וטרי כיום שהושם שם, כנאמר: "לשום לחם חם ביום הלקחו" (שמואל א כ"א, ז').
מקום הארון – בקודש הקודשים עמד גם הוא בנס, שכן אורך הארון ובדיו יותר מהמקום (יעויין מסכת בבא בתרא דף צט).
נרות המנורה – אשר בכל יום ניתנה בכולן מידת שמן אחידה, והנר המערבי דלק כל היום והלילה, גם לאחר ששאר הנרות כבו עם גמר השמן, ועל כן אמרו חכמינו: "העדות" – עדות לכל באי עולם ששכינה שורה בישראל.
הקרשים – עמדו מאליהם.
ואמרו דורשי רשומות: כידוע, המנורה הוצבה בדרום, והיא הסמל לתורה. ועל כן, מרמז לנו הקב"ה כי התורה אינה בטילה לעולם, וכל עוד העם יתקיים, תהא עמו התורה.
וכלשון הנביא: "רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם" (ישעיהו נ"ט, כ"א).
קיומה של התורה ולומדיה היא נס מתמיד, כעין נס נר מערבי המלמד כי שכינה שורה עמנו.