ציפור שיר קטנה
נולדתי בחיפה להורים ניצולי שואה. גרנו בשיכון הפועלים בקרית אליעזר. אבי נהרג בפיגוע כשהייתי בן שנתיים. הלכתי ככל הילדים לבית הספר, ואציין שלא נמניתי שם על טובי התלמידים… בשלב מסוים עברנו לכרמל, והמשכתי בלימודי התיכון בבית הספר ‘חוגים’ ובמכללת ‘מישלב’.
מגיל צעיר התחלתי לתופף. לאחר זמן מה הופעתי וליוויתי גם זמרים מפורסמים כמו ערן צור וצביקה פיק. בגיל שש עשרה נבחרתי מתוך מאות מועמדים לשחק בתיאטרון חיפה.
עליי לציין כי עבורי השינוי היה משמעותי מאד, כי קיבלתי מעמד ובטחון עצמי, שחסרו לי עקב נסיבות חיי.
לקראת הגיוס התקבלתי ללהקה צבאית, אך גויסתי ל’גולני’. במהלך הטירונות ‘נשלפתי’ משם כי הייתי מיועד לתפקיד הקומיקאי בלהקה, והיו צריכים אותי שם.
סיימתי את השירות הצבאי. עבדתי כדי לחסוך כסף לטיול שהיה חלום של שנים: לנסוע לאפריקה, לראות בעלי חיים, להתחבר אל הטבע באמת.
טיילתי במשך חצי שנה במרכז אפריקה – זימבבואה, מלאווי, בוצוואנה ועוד.
אני זוכר ‘הבזק’ שהיה לי בטיול: נסענו במדבר קלהארי, מדבר צחיח לחלוטין, מאות קילומטרים שאינך רואה מים או צמחיה. לפתע, על גזע עץ יבש, אני רואה ציפור קטנה ורודה ויפיפייה. עמדתי המום. כיצד היא חיה כאן? איך אפשר להתקיים במקום כזה? נראה שאין כלל אפשרות לנפש חיה להתקיים כאן! על יד הציפור היה מוטל שלד של באפלו ענק, ושוב שאלתי את עצמי: איך הוא חי כאן?! המראות הללו העלו בי לפתע את המחשבה כי יש כוח עליון שמנהל את הכל.
אני זוכר ניצוץ נוסף שנדלק בי במהלך הטיול. יום אחד הגעתי לשמורת טבע, ושם עמד בכניסה פקח כושי. הוא שאל אותי מהיכן אני, ועניתי לו מישראל. התגובה הספונטנית שלו הממה אותי: “אתה מגן עדן?” הוא ראה בי מין יצור עליון. הוא ביקש להצטלם איתי, ועמד לידי בחרדת קודש. ואני חשבתי: מה זה יהודי? מדוע הוא כה נרגש? הרי כל בני האדם שווים! עד היום לא הייתי שונה בעיניי משאר אזרחי העולם, ופתאום בג’ונגל באפריקה אני מבין שיהודי זה אולי משהו שונה ונעלה, מישהו מגן עדן! היה זה ‘שוֹק’ רציני שהצמיח בי את התובנה שיש משהו שאני חייב להבין ולדעת על עצמי כיהודי, והסקרנות הזו החלה לעורר אותי.
חזרתי מהטיול, והחל להתעורר בי צימאון רב להבין מהי דרך האמת, וכיצד צריך לחיות.
התחלתי לקרוא ספרים של הסופרים הנחשבים בעולם, ספרות קלאסית ופילוסופיות למיניהן. לא התחברתי. חשתי כי מחברי הספרים אינם נושאים אמת. הם ניחנו בדמיון מפותח שלא סיפק אותי. אני רציתי אמת!
ואז זרק לי חבר לפתע משפט: תקרא את ספר הספרים, את התנ”ך. נרתעתי. זכורני כי כאשר הייתי בכיתה ב’, המורה התייחסה לסיפורי התורה כאל סיפורים ללא כל משמעות, וכך אמרה: “מי שרוצה להאמין שיאמין, מי שלא – לא. אני לא מאמינה”. ומאז התנ”ך היה עבורי סתם ספרות יפה. לא היה לי כל קשר פנימי אליו. המצוות נראו לי כסיפור. אמנם לקראת בר-המצווה נתן לי סבא אליהו ז”ל תפילין, ועליתי לתורה בבית כנסת, ודקלמתי יפה הכל, אבל היה זה טקס שלא הבנתי את משמעותו, וכלל לא הרגשתי מחובר אליו.
אותו חבר אמר לי: תקרא עכשיו את התנ”ך, דרך העיניים שלך היום, לא דרך העיניים של הילד מכיתה ב’. היה לי תנ”ך שקבלתי בצבא, והתחלתי לקרוא מספר בראשית פסוק פסוק. אני זוכר שבמשך שלושה ימים רצופים לא עשיתי דבר, רק קראתי וקראתי בתנ”ך. כמובן בלי פירושים, בעין שלי, והייתי המום. הרגשתי – כאן יש אמת. לפתע התבהרו והתחוורו לי דברים שונים ששמעתי או ראיתי, אך מעולם לא הבנתי את פשרם.
למשל ‘כהן’, ‘לוי’, שמות נפוצים כל כך, מה משמעותם? מה עומד מאחוריהם? כאן, תוך כדי הקריאה בתנ”ך, הבנתי לראשונה שיש לשמות משמעות. הקריאה הזאת חיברה אותי מאד לעם ולארץ. הבנתי את רוחב המושג ‘יהודי’ כלפי העולם.
ההכרה הזאת הכינה אותי לעבור לפסים מעשיים של שמירת מצוות. חבר שלי מהלהקה הצבאית שחזר לפניי בתשובה חיבר אותי לרב שלו, הרב משה ארז דורון, והתחלנו ללמוד יחד שלושתנו. למדתי על המצוות, התחלתי להניח תפילין. שמירת שבת באה בשלב מאוחר יותר. בכל אותה התקופה המשכתי בעבודתי בתיאטרון בעונה השלישית לצילומי הסדרה ‘הפוך’ שבה השתתפתי. נסענו לנפאל לצילומים. ביקשתי מזון כשר, ורשות לא לעבוד בשבת, והם כיבדו את בקשותיי. וכך, למרות ששאר המשתתפים היו חילוניים, לא ערכו צילומים בשבת כלל.
לפני כעשרים שנה עדיין לא הייתה תנועת התשובה לגיטימית כמו היום. החזרה בתשובה, בוודאי בחוגי התיאטרון, לא התקבלה בסבר פנים יפות. השתדלתי להסתיר את העובדה שאני מקיים מצוות (כמו בזמן האנוסים בספרד).
אני זוכר אפיזודה קשה אחת. היה זה באחת מתקופות הבחירות. כאשר שיחקתי ב’הבימה’ באחת ההצגות, שני שחקנים שמעו שאני מצביע שרון, ולא די בכך, אלא אף מניח תפילין ושומר שבת, ובאחת החזרות הם ניגשו אליי, ירקו בפניי ובעטו בי. הייתי המום, אך לא הגבתי. עזבתי את החזרות, וחזרתי הביתה רועד ונסער. החלטתי לא לשוב לשם יותר לעולם. סיפרתי את הדבר לרב שלמדתי עמו, הרב יעקב עדס, והוא אמר לי: “מחר אתה חוזר לשם, והם ישתחוו לפניך”. אמרתי לו: “אינני יכול לחזור”. אבל הוא לחץ עליי ושכנע אותי לחזור. ביום שלמחרת חזרתי בחשש לחדר החזרות. לא היה זה פשוט לשוב ולראות את האנשים שעשו לך אתמול מה שעשו. פתחתי את הדלת, ושני השחקנים שאתמול ירקו עליי היו שם. כשראו אותי – באו אליי בתנוחה של כניעה, והתנצלו על המעשה שלהם. הייתי בהלם. הסיפור הזה רק חיזק אותי יותר. הערכתי אל הרב גדלה. ראיתי בו שליח האמת.
התחלתי להתפלל במניין בבית הכנסת. שבת אחת חיפשתי בית כנסת בסביבה שיוכל להתאים לי, ופגשתי אדם מבוגר. הוא היה גבאי של בית כנסת, ר’ צבי שכטר ז”ל. אני חושב שהיה אז בן למעלה משמונים. הוא שאל אותי אם אני מוכן להצטרף להשלים מניין. התחלנו לדבר, והתברר כי אנחנו קרובי משפחה רחוקים. האישיות שלו הייתה לבבית וכובשת, הרגשתי כאילו אנחנו מכירים עשרות שנים. הצטרפתי אליו לבית הכנסת ‘תורה ותפילה’ ברח’ יעבץ בתל אביב לתפילות ולשיעורים. במשך שנים הוא הדריך אותי, ואהבנו זה את זה מאד. יהי זכרו ברוך.
בבית כנסת זה הכרתי את חברי אריק לנדאו. התיידדנו, ויום אחד הוא הציע לי לבוא ללמוד בישיבה. הייתי מופתע. המושג ‘ישיבה’ לא התחבר לי לאדם שאינו לבוש כחרדי. שאלתיו בתמיהה: “אתה לומד בישיבה?” אבל הוא הרגיע אותי: “כן, תבוא אתי. הישיבה הזו היא כמו לונה פארק. תראה, אתה תיהנה”.
החלטתי לנסות, והצטרפתי אליו לנסיעה. מה יש לי להפסיד? בדרך שאלתי: לאן נוסעים? והוא ענה – לבני ברק, לישיבה שנקראת ‘נתיבות עולם’. ומי מוסר את השיעור? אוהו… הרב אדרת. הייתי מופתע מאד. שם משפחתה של אשתי היה אדרת. ידענו שיש פלג במשפחה בבני-ברק, אך לא הכרנו אותם. הגענו, והרב אדרת קיבל אותנו בלבביות כדרכו. שאלתי אותו על המשפחה, והוא מיד החל להזכיר שמות, את חמי ושאר בני המשפחה. היה זה מפגש מרגש ומחזק מאד, בלתי נשכח בעוצמתו. מאז ועד היום אנחנו לומדים יחד מידי יום חמישי.
בשנים הראשונות לחזרתי בתשובה בני משפחתי התרחקו מאד, לא הבינו אותי וגם לא ניסו להבין מה עובר עלי. השתדלתי לא להטיף להם ולא להעביר עליהם ביקורת, אבל היה לי קשה מאד, ולצערי, לא תמיד הצלחתי. ובכל זאת החלטתי לא לנתק קשרים. לפעמים צריך ‘לבלוע את הלשון’, להתאפק ולהמשיך.
במפגשים משפחתיים שהיו – השתתפתי, למרות שלא תמיד הייתה התחשבות מצדם. במשך הזמן חל שינוי לטובה בעניין זה. כיום יש יותר הבנה ופתיחות, דבר שכמובן מקל עלי.
במשך השנים הספקתי ללמוד, וברוך ה’ כיום אני כבר מוסר שיעורים במחשבה ונביא בשכונת מגוריי בנווה צדק בתל אביב, וכן מוסר שיעור נוסף ביפו על פרשת השבוע. אני גם משמש כגבאי, כחזן וכבעל קורא בבית הכנסת ‘הגר”א’ בתל אביב. כאשר הגעתי לשם בשנת תש”ס-2000, הכרתי את הרב הצדיק דוד זאובר. התחלנו ללמוד בכל יום במשך שעה וחצי משניות, ואנו מתמידים בכך עד היום. הרב כיום בן תשעים ושמונה, צלול וחד מחשבה, עד מאה ועשרים שנה…
בשלב זה אני ממשיך בעבודתי, ומשתדל להעביר בה מסרים של קידוש ה’. אני מרגיש שליחות לשלב את עיסוקי כשחקן בד בבד עם חיי תורה ומצוות. הישיבה לא מנעה ממני את הדבר, להיפך, הרב אדרת תמיד אמר לי להמשיך ולעבוד, ויחד עם זאת להמשיך ללמוד ולעשות, ואני רואה בזה ברכה, בסייעתא דשמיא.