רחל אמנו/ הרב ברוק,ראש הישיבה
יום פטירתה של רחל אימנו הינו ב- י"א חשוון.
בתולדות עמנו נותרה רחל כסמל של ההקרבה והמסירות, ולא בכדי.
כידוע, לכל אחד מאיתנו יש כוחות ותכונות אשר מהווים את אישיותו. הכוח החזק והפעיל מכולם, הוא בקשת טובת עצמו או האנוכיות, מלשון "אנוכי". ה"אני", ה"אגו"- מדריך את האדם. האדם ישקיע את כל מרצו, תבונתו, כספו וכוחותיו למען דברים שהם לטובתו, בהנאות, בשמירה על חייו ובריאותו. מה שיהא בו צורך לזולתו יהא תמיד טפל בעיניו או בכלל אינו קיים. ואכן, קיימות תפיסות פילוסופיות המצדיקות גישה זו ואף תומכות אותה בהיגיון, שהרי במלחמת ההישרדות שאנו רואים בעולם החי- אין מקום ל"חסד" ועזרה הדדית מעבר לתחום קיום המין.
אך התורה במצוותיה מכוונת אותנו אחרת, אל חסד, הטבה וויתור לטובת הזולת, כחלק מההליכה בדרכיו של הבורא, שמיטיב ללא קבלת גמול. דבר זה הוא הפך תכונתו הטבעית, אבל זו תכלית כל האדם- להיטיב, לשפר ולעדן את עצמו, לשלוט על דחפיו ויצריו. כל מצוות הצדקה ומתנות הכוהנים, מחלקות עם הזולת את זמנו ורכושו של האדם. וכך, אם ירבה להיטיב, ישתנה אף הוא, וייהפך לטוב ולנדיב לב. וכלשון בעל ספר החינוך: "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות" (מצווה, ט"ז). האדם נמדד בהתאם להצלחתו בתחום זה: האם שיפר את מידותיו, או נותר עד סוף ימיו באותן המידות והתכונות שעמן נולד.
************************************
רחל אימנו הייתה אמורה להינשא ליעקב. היא המתינה לכך שבע שנים.
בפרק זמן זה, בוודאי הרבתה לחשוב על הזכות הגדולה שנפלה בחלקה, להינשא ליעקב, ובנתה בדמיונה את הבית. שבע שנים הן פרק זמן ארוך ביותר. והיו הבריות סוברות: הגדולה לגדול- לאה לעשיו, והקטנה- רחל- לקטן- יעקב. יעקב חשש מפני לבן, ולכן קבע עם רחל סימנים מוסכמים שהיו ידועים רק להם, כדי שלא יוכל לבן להחליף את רחל באחרת.
והנה, בניגוד לכל ההבטחות והסיכומים של לבן עם יעקב, מחליט לבן להשיא את בתו הבכורה לאה- ליעקב. הדבר נודע לרחל, ובמקום לרוץ אל יעקב ולהודיעו על העומד להתרחש, היא מגלה ללאה את הסימנים המוסכמים, באמרה: עתה תצא אחותי לחרפה? ועל כן הקריב את כל עתידה, שהרי לא ידעה רחל כלל כי יעקב יישאנה, שהרי הן שתי אחיות. ואם כן, כל עתידה כאשתו של אדם מורם ונעלה ומאבות העם היהודי, נגוז. יתרה מזאת, אפשר שאביה ישיאה לעשיו, ההפך הגמור מכל שאיפותיה.
אבל למרות כל זה, היא נותנת את כל כולה לאחותה, ומקריבה בדעה צלולה קרבן אישי שאין למעלה הימנו. דבר זה יכול לתת לנו הסבר למאמר המדרש, שאין עשיו נופל אלא ביד בניה של רחל. ואכן, בכל המלחמות אנו פוגשים את צאצאיה של רחל- עמלק מזרע אדום… "ויאמר ה' אל יהושע צא והילחם בעמלק מחר.." (שמות, פרק י"א פסוק י'). והרי יהושע הוא משבט אפרים, בנו של יוסף- בנה של רחל. אח"כ, בתקופה מאוחרת יותר- שאול בן הימיני משבט בנימין נלחם בעמלק (שמואל א', פרק ט"ו).
בזמן גלות בית ראשון, מוצאים אנו שוב את ישועת עמ"י מהמן בן המדתא האגגי מזרע עמלק, ע"י שני בני בניה של רחל. "מרדכי בן שמעי בן קיש איש ימיני"- משבט בנימין (מגילת אסתר, פרק ב' פסוק כ"ה), ןעמו הדסה בת-דודו כי אין לה אב ואם. למדנו שאף הם משבט בנימין, בנה של רחל. הלא דבר הוא!!!
************************************
ולפי דברינו, הזכות הזאת של מסירות מוחלטת שהייתה לרחל, עבור אחותה, וההתלבטות המוחלטת למען הזולת, עומדות כנגד ההתלבטות המוחלטת שהייתה לעשיו כלפי אביו. חכמינו אומרים, שכל הזכות של זרעו של עשיו נובעת מאותו כיבוד אב ואם, שביסודו הוא ההתלבטות כלפי אביו. וכך הוא אומר: "הנה אנוכי הולך למות ולמה זה לי בכורה", שכן בכל יום יצא לסכנות גדולות למען אביו. והנה, מטבעו האדם רגיל לשמור על כבודו וכל כולו אני ואפסי ועצמיותי עוד. ולכן יש צורך באלו שזכות אבותם מסייעתם.
ההתבטלות העצמית של רחל עומדת כנגד ההתבטלות העצמית של עשיו, וגוברת עליה.