“שבת הגדול” – על שום מה?

א.ש נתנאל

התהליך היה כבר בלתי הפיך. לאיש לא היה ספק לאן הכול צועד, על אף שרק לפני זמן קצר הכול היה שונה כל-כך ונראה חסר סיכוי וללא מוצא. כעת כבר כל זה שייך לעבר, ומציאות ההווה שונה לגמרי. עכשיו הייתה זו רק שאלה של זמן עד הסיום הדרמטי והמדהים של “ההצגה הגדולה בתבל”.

*                 *                 *

כאשר קיבל משה רבינו למרגלות הר סיני למול הסנה הבוער את השליחות ללכת ולגאול את אחָיו ממצרים – לפרוץ את חומות הכלא הגדול ולהוציא אותם לחֵרות עולם – זה היה נראה כחלום, כמשאלת לב. אך עתה, לאחר תשע מכות שבהן למדו פרעה ועַמו כי ה’ הוא האלוקים – כבר לא נותר מהעבר מאומה.

והנה בשבוע הראשון לחודש ניסן ציווה משה את העם: “מִשכו וקחו לכם צאן למשפחֹתיכם ושחטו הפסח” (שמות י”ב, כ”א). הם צֻוּוּ לקשור את השֶׂה לכרעי מיטתם ולהמתין כך עד יום ארבעה-עשר בחודש, ואז לשוחטו ולצבוע בדם השֶׂה את המזוזות והמשקוף של ביתם במצרים. חכמים דרשו את המילה המיותרת “מִשכו”: “מִשכו ידיכם מעבודה זרה”. לכאורה אין בצעד זה כבר קושי, כי האלילים של פרעה כבר התערערו, ונראה כי במכת המחץ המובטחת – מכת בכורות –  כבר תסתיים הדרמה. אך למעשה ציבור גדול מבני ישראל לא רצה לצאת ממצרים. הם נענשו ומתו בשלושת ימי האפֵלה, כי לא יכלו להתיר את הקשר לעבודה זרה.

היה כאן רגע של אמת: האם ה’ הוא האלוקים או … ?  לכן ציווה עליהם הבורא לבצע פעולה ברורה וחד משמעית, סמל להזדהות עמו ועם מלכותו. לשם כך לא די בצביעת המזוזה והמשקוף, אלא יש צורך קודם לנתק את הנימים הפנימיים שעדיין קשרו אותם למצרים ולעבודה זרה שעבדו. וזה היה קשה מאוד.

כיוון שניפצו בלִבם פנימה את אליל מצרים, זכתה שבת זו לשֵּם “שבת הגדול”, שכן הייתה זו באמת שבת שהגדילה והרימה אותם אל-על וקבעה את מעמדם כעַם ה’, המכופף קומתו ודעתו לפני בוראו. מאז ועד היום אנו משמרים שבת זו כמקור לחיזוק ולהתעלות בכל שנה ושנה.