שיח שבים- מדענים

מדענים/ קטע מתוך פרק בספר "שיח שבים"

ברצוני לשאול אתכם, אנשי מדע, את השאלה הבאה. קיימת דעה שלמדען בדרך בלל יחס מסוייג לדת. יחס, היוצר לעתים קרובות מחסום רגשי כלפי הדת והתורה. והשאלה היא אישית במקצת: האם היווה המדע מחסום שהפריע לכם במפגש עם היהדות, עם עולם התורה?

דורון: כדוקטור לכימיה, ומרצה בכיר בתחום זה, באוניברסיטת בר אילן דווקא חינוכי המדעי הביא אותי אל זרועות היהדות. ככל שלמדתי יותר כימיה, גברו בלבי השאלות הקשות נגד האפשרות שהעולם נוצר במקרה. הכימיה של החיים היא מסובכת ביותר. היא פשוט גאונית. אתה מתבונן אפילו בעלה בודד הגדל על ענף העץ, ורואה את מה שעלה זה מסוגל לעשות לעומת הצורה המפגרת בה אנחנו עובדים במעבדות הכי משוכללות בעולם. ובוודאי, כשאתה חוקר ומתבונן במערכות המורכבות יותר של הכימיה של החיים, מתברר לך, מרגע לרגע, שזה פשוט בלתי סביר להאמין שעולמנו נוצר במקרה.

אחד החוקים היסודיים של הבריאה, הוא "החוק השני של התרמודינמיקה". חוק זה אומר שהעולם צועד באופן טבעי וקבוע לקראת אי סדר גובר והולך. כלומר, לקראת הרס עצמי. שרשרת התגובות הטבעיות בטבע, הן התגובות הספונטניות, הינן תגובות של הרס, של התפרקות, מולקולות גדולות המתפרקות לכלל מולקולות קטנות יותר. תהליך השריפה הוא תהליך טבעי, ספונטני. כאשר שמים מול השמש את הפולימר החזק והעמיד ביותר, דוגמת חוטי כביסה העשויים מפוליפרופילן או מפוליאתילן ־ הם מתפרקים בשמש. כל עקרת בית יודעת שאחרי שנים מעטות היא חייבת להחליף את חבל הכביסה שבביתה. והנה, אנחנו, יצורי אנוש, מורכבים מפולימרים הרבה יותר מסובכים – מן החלבון. הרעיון שהחלבונים המסובכים שלנו ייווצרו במקרה, בעוד העולם צועד כל הזמן לעבר פירוק – הוא בעיני אבסורד על פי חוקי התרמודינמיקה. וכך, ככל שהתקדמתי בלימודי הכימיה, ככל שהעמקתי יותר בכימיה של החיים, כך נראה לי הרעיון שהעולם מקרי, רעיון בלתי אפשרי לחלוטין. התבהר לי, ללא הרף, שמאחורי הגאוניות המתגלה בכימיה של החיים מוכרחה להיות איזו "סופראינטליגנציה". היהדות קוראת לו – "ריבונו של עולם". יש מדענים, המכירים גם הם בגאוניות מופלאה זו, כפי שאני מכיר אותה. אך, הם קוראים לו "סופר-אינטליגנציה". כלומר, משהו שמעבר לטבע. אני השתכנעתי דווקא מן ההיבט המדעי שהחומר, ברמה כזו של מורכבות, אינו יכול להמציא את עצמו. להמציא, את הגאוניות הפורצת הזאת, המתגלה באלפי צורות – בכימיה של החיים.

אתן דוגמא: אנזים. המדען, המבקש ליצור במעבדה שלו חומר טבע פשוט, זקוק לשם כך לטונות של חומרי גלם. אם הוא מדען מוצלח ביותר, אזי אחרי 10-20 שלבים, הוא יישאר עם גרם אחד חומר. והוא יעשה מהישג זה "חגיגה" גדולה. אולי אפילו יזכה לפרס נובל. והנה, עלה אחד הצומח על העץ, או תא בודד בגוף החי, עושה את העבודה הזאת ביעילות של מאה אחוז. הוא לוקח את אותם חומרי הגלם שלקח המדען, רק בכמויות אפסיות, ומגיע לתוצאות מעולות בהרבה ממה שהוא מסוגל בכלל להשיג. יש לו, לעלה, אנזימים שכל אחד מהם מתאים למולקולות השונות, בדיוק כפי שסט מברגים ופליירים, או כלי עבודה של "מוסכניק" מתאימים לברגים השונים. ה"סט" הזה לוקח את המולקולות השונות, מתאם ומוריד את כל מחסומי ההסתברות, כדי שהתגובה הספציפית המסוימת שצריכה לקרות ־ אכן תקרה. ואז, הוא מבצע אותה ביעילות של 100%, בלי שום מחסומי הסתברות. בצורה כזאת, מתבצעות בו זמנית מאות ואלפים, למעשה, עשרות אלפי תגובות. הגוף של כל אחד מאיתנו הוא מערכת אל-כשל אחת גדולה, שכל דרך קיומה הוא מופלא. ולכן, אדרבא, ככל שעליתי בחינוכי המדעי, ככל שלמדתי יותר, התברר לי שהמדע לא יכול לתת לי את התשובות לשאלות: 'למה' או 'מה'. לכל היותר הוא מסוגל לענות על השאלה – 'איך'.

 החוק השני של התרמודינמיקה מוכר למדענים אחרים לא?!

דורון: בוודאי!

ובכל אופן… איך יתכן שאין להם את אותה ההתייחסות כמו שלך ואין הם מגיעים לאותן מסקנות שאתה הסקת?

דורון: ובכן, אני משוכנע שכל איש מדע אמיתי, אם יחשוב ויעמיק בנושא, יגיע למסקנות שאני הגעתי אליהן. הצרה היא בחשיבה עצמה, או יותר נכון – ביכולת החשיבה, שנפגמת מאוד במהלך הלימוד המדעי

 מוזר…

דורון: צריך להבין איך גדל היום מדען. סטודנט מתקבל לאוניברסיטה ומאותו רגע מתחיל תהליך בו אין לו פשוט זמן לחשוב. "קורעים" אותו בלימודים. הוא לומד לתואר ראשון באחד המדעים המדויקים, כמו כימיה, פיזיקה, מתמטיקה, מדעי המחשב וכדומה – לפחות 40 שעות בשבוע. 40 שעות של מעבדות, קורסים, מבחנים. הוא פשוט לא יכול לזוז ממה שמלמדים אותו. העומס המוטל עליו הוא עצום. הוא מאמין במורים שלו, כי בדרך כלל יש באוניברסיטאות מורים טובים. כשהוא גומר תואר ראשון בהצלחה – דוחפים אותו הלאה, להמשיך לתואר שני. ובלימודים לתואר שני הוא חוקר תחום מוגדר ביותר, תחום מאוד מאוד צר ומצומצם.

כך, שאין לו זמן לחשוב מלבד בנושאי לימודו המעסיקים אותו ישירות. הוא עובד במעבדה מבוקר עד ערב. וגם אם הוא עוסק במדע תאורטי, הוא תלוי ב"ראש" של המנחה שלו. הוא צריך תוך שנתיים לגמור את העבודה. אין לו זמן להקדיש מחשבה לנושאים מעבר. הוא מסוגל לחשוב רק על הנושאים המצויים בקטע הצר שהועידו לו. ואם הוא מאוד מוכשר – דוחפים אותו לאחר מכן לעשות דוקטורט. ואז, עליו להצטמצם עוד יותר בתחומי התעניינותו. הוא מקדיש לפחות ארבע שנות עבודה קשה בתחום צר מאוד של מחקר. ככל שאתה יותר מוכשר, כך דוחפים אותך לעבוד יותר קשה. ואם אתה מאוד מאוד מוכשר, ממשיכים לדחוף אותך קדימה לעבר "פוסט-דוקטורט". 'בוא', יאמרו לו, 'בוא נפתח אותך! אולי נכניס אותך לאוניברסיטה בתור חבר סגל!' ובפוסט-דוקטורט אתה עובד עוד יותר קשה. שם, עליך להוכיח את עצמך בין גויים, בעיני אנשי מדע מכל העולם. אתה מקבל את הפינה שלך. אין לך זמן להיות נון-קונפורמיסט. אין לך זמן להיעצר ולברר אם המערכת צודקת או לא. אתה מקבל אותה כמות שהיא. טוב, לבסוף גמרת, בשעה טובה ומוצלחת, את הפוסט-דוקטורט, והגעת לאוניברסיטה. כעת, יש לך ארבע שנים להוכיח את עצמך בתור מרצה, אם אתה מעוניין בקביעות. שוב, אתה עובד קשה, אתה מצטמצם בשטח המחקר שלך. ושוב, אין לך זמן לחשוב. אתה מוכרח להוציא תוצרת – 10-15 מאמרים מדעיים לפחות. אתה מרוכז בתחום שלך ומוכרח להצטיין, כי על אותו תחום עובדים עוד כמה וכמה מדענים. ושוב – אין לך זמן! ואם קיבלת בסייעתא דשמיא את הקביעות – אתה כבר בן 40. עכשיו, אתה כבר חלק מהמערכת, ובמצב כזה אתה כבר גאה בעצמך. הגאווה מנפחת לך את החזה. הנה, יש לך קביעות! אתה מרצה בכיר! אתה פרופסור באוניברסיטה! אז, אולי עכשיו יש לך זמן לחשוב, אבל לא בהכרח יש לך עוד את הכלים לחשוב נגד הזרם.

דברי מכוונים כמובן בעיקר להמון המדענים, המתוכנת בצורה כלשהי על ידי המדע המקובל וזה הוא פחות או יותר מסלול קידומו בחיים. בוודאי ישנם רבים הפורשים מן ההמון המתוכנת והוא חושב על מה שעיניו רואות באמצעות משקפי מדע הכימיה או הפיזיקה. ובין אלה גדול מספר המאמינים בבורא עולם.

כולם?

דורון: לא כולם, שערי הבחירה החופשית לא ננעלו. מה שחשוב הוא שהמסקנה שאני הגעתי אליה היא גם מסקנתם של רבים אחרים. זאת אומרת, זו בהחלט יכולה להיות הרגשתו הבריאה והאמיתית של איש מדעי הטבע. ובאמת, כאשר תשאל את איש מדעי הטבע בצורה הנוקבת והישירה ביותר את השאלה הבאה: 'אמור לי אדוני היקר, איך בעולם, הפועל על פי החוק השני של התרמודינמיקה, יכולה הכימיה של החיים להיווצר מעצמה?' – הוא יישאר לעמוד פעור פה וברגע הראשון לא תהיה בפיו תשובה. אם עסק בפילוסופיה של המדע ימצא שם תשובות העומדות במבחן המדעי, שיתלו את התהוות העולם על כל מורכבותו במקריות. אבל, יהיה עליו להודות שההרגשה הלוגית הראשונית והבסיסית למשמע שאלה כזו היא, שהמקריות היא בלתי אפשרית. לאחר מכן היות והוא אדם מאמין…במקריות, הוא ינסה להתמודד עם השאלה. אבל, זו התמודדות קשה ודי דחוקה כי היא התמודדות עם התחושה הלוגית הראשונית, זה מה שאנו קוראים: "המושכל ראשון" שבמקומה עומדת. בעובדה זו, בקושי שיש למדען כשהוא עומד ישירות מול השאלה הנוקבת הזאת – נוכחתי פעמים רבות. כשיוצא לי לפעמים לשוחח עם מדען, גוי או חילוני, אני לא מחמיץ את ההזדמנות להציג בפניו את השאלה הישירה הזאת.

והתשובות שאתה מקבל?

דורון: חלק מן האנשים מסכים איתי. במקרים רבים, אחרי ההסכמה העקרונית, הס מגיבים: 'טוב, אז יש אלוקים, אבל מה אכפת לו ההפרדה בין חלב ובשרי' הם כלל לא מרגישים שבכך הם כבר עברו למעשה לשלב הבא. חלק אחר פשוט לא עונה לעניין. תשובות ממש מגוחכות. בהחלט בולט שכלל לא חשבו על הנושא עד שעוררתי אותם בשאלתי. כלומר, שבעצם הנושא כולו לא מעניין אותם. אגב, עלי להדגיש פעם נוספת: מדענים רבים מאמינים באלוקים. אני חושב שאחוז המאמינים באלוקים, בורא עולם, בקרב האנשים העוסקים באמת במדע, והם נתקלים בכימיה ובפיזיקה של החיים, כלומר, עוסקים במדע אמיתי – הוא גדול למדי. אין להם שום בעיה להכיר בכך. אולי הם יקראו לכח עליון זה בשם – "סופראינטליגנציה" או "כח עליון" או "משהו מעבר". אבל היום, בסוף המאה העשרים, אי אפשר להבין את מה שיודעים כיום במדע, בלי לקחת בחשבון את מציאותו של בורא עולם; בלי משהו שהוא מעבר לחומר, מעבר לטבע.

יצחק: אני שותף לדעה, שככל שהאדם יודע יותר על העולם המופלא של הבריאה, הוא הופך למאמין גדול יותר – ולא להיפך. כמעט הייתי קורא קלישאה את הדעה האומרת שכאילו ככל שהמדע מתקדם נדחקת הדת הצידה. האמת היא פשוט הפוכה. את גישת הכפירה אפשר למכור רק לאנשים מוגבלים, שאינם מבינים. המבין לא יקבל אותה. אתן דוגמא, ששבתה את מחשבתי עוד בימי הילדות. אנו רואים את עולם הדומם. הוא בדרגה פחותה בהרבה מעולם החי או הצומח, עליהם דיבר דורון. עולם הדומם – כשמו כן הוא. שגור הביטוי: "אבן שאין לה הופכין". לכאורה, מה היא אבן זו? ובכן, כל אבן דוממת שכזו מורכבת ממספר אדיר של חלקיקים, אשר בחריצות עצומה מקיימים איזה שהוא סדר, כדי שהם בכלל יהיו חומר דומם. ראיתי פעם תמונה באנציקלופדיה מדעית, שבחלק אחד שלה רואים את ה"אמפייר סטייט בילדינג", ובחלק האחר רואים חרצן של אפרסק. כמות החומר ב"אמפייר סטייט בילדינג", לא עולה על החומר המצוי בחרצן של האפרסק! כל היתר אינו חומר, כי אם מרווחים! לנו נדמה שזה חומר, מפני שהאלקטרונים, מסתובבים סביב הגרעין (המכיל נויטרונים ופרוטונים), בחריצות עצומה שאין להבין או לקלוט אותה. הם מסתובבים ללא לאות ובלי להאט או להפסיק ממהלכם. וכל זאת, ברדיוס יחסית גדול מאוד. אם לא היו מסתובבים אפילו רק לשנייה אחת, היה החומר העצום הזה מתפורר! פשוט מתפורר! זהו החומר הדומם, שכביכול, לא מעורר התפעלות, אם נשווה אותו למבנה של גוף האדם למשל. או למבנה אחד מחלקי הגוף כמו למבנה העין, המוח או אפילו לתפקוד העלה של הצמח. כך שאפילו האבן מעוררת במחשבתו של האדם היודע יותר – התפעלות אין קץ.

כמעט תמיד, כשאני מברך על כוס מים ברכת "שהכל נהיה בדברו", אני נזכר בפלא הזה. המים הדוממים האלה, מורכבים בעצם ממיליארדים של אלקטרונים המסתובבים במהירות עצומה. ואלמלא הם היו מסתובבים, במאמר הבורא, בחריצות ובהתמדה שכזאת בהתאם לסדר מאוד מאוד מחייב – לא הייתה הכוס שבידי מכילה מים! נתון זה מעורר התפעלות אדירה. לכן, ככל שאדם יודע יותר, הוא מתפעל יותר מהבריאה.

מתוך מאות האנשים שדיברתי איתם על הנושא, עדיין לא נפגשתי באדם שיוכל להפריך טענה זו, שככל שלומדים יותר ויודעים יותר, רואים יותר שהעולם הוא מופלא. איינשטיין, שידע יותר מבני דורו, ובוודאי יותר מבני הדור הקודם, אמר שככל שהוא לומד יותר, הוא יותר ויותר דומה בעיני עצמו לילד קטן המשחק בחלוק אבן, על שפת האוקיינוס האינסופי.

אורבך דורון- יליד 1952, כפר-סבא. פרופסור לכימיה אונ' בר-אילן, פוסט דוקטורט אונ' U.R.W.C קליבלנד, אוהיו. מנהל קבוצות מחקר ומעבדות לאלקטרו כימיה. סרן (מיל) סיירת גולני. נשוי+5. חזר בתשובה בשנת 1981.

בן צבי יצחק- יליד 1951, רמת גן. תואר ראשון ושני בהנדסה. שירות צבאי חיל האוויר.