תורה שבעל-פה מן השמים/ הרב שמחה כהן
הרמב"ם בהקדמתו לספרו "משנה תורה" כותב: "כל המצוות שניתנו לו למשה בסיני בפירושן נתנו (היה אומר לו פירושה וענינה) שנאמר: 'ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצווה'; 'תורה' זו תורה שבכתב, ו'המצווה' זו היא הנקראת תורה שבעל-פה. כל התורה כתבה משה רבינו קודם שימות בכתב ידו ונתן ספר לכל שבט ושבט, וספר אחד נתנו בארון לעד… ו'המצווה' שהיא פירוש התורה לא כתבה אלא ציווה בה לזקנים וליהושע ולשאר כל ישראל".
מדוע נמסר חלק של התורה בעל-פה?
כפי שמתואר בדברי הרמב"ם, מסר משה רבינו את התורה חלקה בכתב וחלקה בעל-פה.
השאלה הניצבת לפנינו היא מדוע לא נמסרה כל התורה בכתב? ומה ראה הקב"ה למסור לנו אותה חלקה בכתב, ופירושה והרחבתה – בעל פה?
א. כאשר נבדוק את האופן שבו מועברים ידע וחינוך במוסדות החינוך למיניהם, נבחין שהוא מבוסס על חומר כתוב, שעליו נסבה הסברה בעל-פה. שום אמצעי כתוב אינו יכול לבדו לבטא במדוייק ובצורה חד-משמעית את מהות החומר המועבר, ואינו יכול למלא את מקומן של האפשרויות הטמונות בהסברה בעל-פה. ולכן תורתנו ניתנה בצורה היעילה ביותר, כשהיא כוללת בתוכה בתמציתיות את המצוות, כשעליהן נסבה הסברה בעל-פה בהרחבה ובפירוט כדי שאפשר יהיה לבצע אותן הלכה למעשה.
ב. יתרה מזאת, בהיות תורתנו תורת חיים המחייבת את היהודי בכל צורת תרבות אשר הוא חי בה, קיים הכרח שיהיה לתורה פירוש כדי שנוכל להבין כיצד היא מחייבת לאור שינויי הזמנים: כיצד היא מחייבת בצורות מסחר שונות, כיצד היא מדריכה אותנו לחיות בדור טכנולוגי מתקדם, מה צריכה להיות השקפתנו בענייני רוח על ההשלכות החברתיות שיצרה אותה התקדמות טכנית. למשל: מה דעת התורה על זיהום הסביבה, על ההגנה על צנעת הפרט, או על הפקעת מחירים? כיצד נתייחס לשימוש בכלי חשמל שהומצאו במשך הזמן, האם מותר לצלות כבד באמצעות חשמל במקום באש, האם אפשר לצאת ידי חובת ברכת המזון שהושמעה באמצעות רמקול, או מה כשרותם של מאכלים בשריים או חלביים שעברו תהליכים כימיים?
ג. גם אילו היה נכתב הפירוש, היה צורך להוסיף לאחר זמן פירוש על הפירוש. ואמנם כך גם נוכחנו לדעת, שלאחר שרבי יהודה הנשיא הגיע להחלטה שחייבים להעלות על הכתב את התורה שבעל-פה, משום "עת לעשות לה' הפרו תורתך", סיכם את ההלכות וקרא לסיכום בשם "משנה". באמצעות המשנה יכלו אנשי דורו ללמוד את התורה ולזוכרה ביתר קלות. אולם כפי שהתברר, פירושו הספיק לאנשי דורו בלבד. כבר לאחר כינוס המשנה וכתיבתה, היה צורך לפרש את המשנה, ופירוש זה נערך במשך כשלוש מאות שנה עד שרבינא ורב אשי סידרוהו וחתמוהו, כדי שיהווה הלכה ברורה ומסוכמת בעבור התלמידים של דורם ושל הדורות הבאים. אולם לאחר חתימת התלמוד היה צריך לפרש אותו עבור הדור שבא אחריהם. לאחר תקופת חתימת התלמוד באה תקופת פרשנותם של הגאונים והראשונים. הרמב"ם כותב בהקדמה לספרו "משנה תורה": "ובזמן הזה תקפו צרות יתירות ודחקה השעה את הכל ואבדה חכמת חכמינו ובינת נבונינו נסתרה. לפיכך אותם הפירושים וההלכות והתשובות שחברו הגאונים וראו שהם דברים מבוארים, נתקשו בימינו ואין מבין עניניהם כראוי אלא מעט במספר. ואין צריך לומר הגמרא עצמה, הבבלית והירושלמית וספרא וספרי והתוספתא שהם צריכין דעת רחבה ונפש חכמה וזמן ארוך ואחר כך יודע מהם הדרך הנכוחה בדברים האסורים והמותרים ושאר דיני התורה היאך הוא. ומפני זה נערתי חצני, אני משה בן מיימון הספרדי, ונשענתי על הצורך ברוך הוא ובינותי בכל אלו הספרים וראיתי לחבר דברים המתבררים מכל אלו החיבורים בענין האסור והמותר… עד שתהא תורה שבעל-פה כולה סדורה בפי כל בלא קושיא ובלא פירוק".
לאחר זמן חובר הספר שולחן ערוך על ידי רבי יוסף קארו. השו"ע חובר על יסוד חיבורו של הרמב"ם שחובר על יסוד הראשונים, הגאונים, האמוראים והתנאים עד משה רבינו.
בדורנו אנו מכירים את הספר "משנה ברורה" שחובר לפני כתשעים שנה ע"י הרב ישראל מאיר הכהן, מראדין, מחה"ס "חפץ חיים". ספר זה מוכר כספר קלאסי לפסיקת הלכה בחלק העוסק באורח חיים. בין שאר דבריו, כותב המחבר בהקדמה לספרו: "וללמוד כל דין ודין שבשולחן ערוך במקומו וטעמו מן הטור וב"י יכבד זה בזמננו מאד על האדם כי בעונותינו הרבים נתמעטו הלבבות וגם הטרדות נתגברו מאד אשר אם ירצה האדם בלימוד כזה לידע על נכון סימן אחד בינוני למעשה יצטרך לעמול בו כמה ימים ולפעמים כמה שבועות…" ללא ספק אילו הרמב"ם ומחבר השו"ע היו רואים את הספר "משנה ברורה" היו סומכים ידיהם עליו, וכן היו עושים רבי יהודה הנשיא וכל התנאים והאמוראים שעסקו בתורה שבעל-פה אעפ"י שהם בדורותיהם לא ראו צורך לחבר ספר בנוסח ה"משנה ברורה".
רבים מקוראי המאמר ודאי יודעים שמאז חובר ספר ה"משנה ברורה" כבר חוברו ספרים נוספים המתבססים עליו ועל פסקים של גאוני הזמן, בתוספת המקרים והדינים שהתחדשו מאז ועד היום.
מכל האמור לעיל ברור שעל אף שהתורה שבעל-פה הועלתה על הכתב, ביסודה נשארה היא "תורה שבעל-פה". הספרים שחוברו מאז חתימת התלמוד גם הם תורה שבעל-פה הממשיכה להיווצר גם בימינו, וכל אדם אשר פונה לרב או למורה הוראה בשאלה, ממשיך בכך את יצירת התורה שבעל-פה, משום שתשובות רבות לשאלות אלו מבוססות על עיון מעמיק במה שכבר נאמר בדורות עברו, והצגתן בצורה המובנת לבני דורנו כדי שילמדו מהן הלכה למעשה.
בהעלאת השאלות המתעוררות כיום, אנו מקיימים את ציווי התורה בספר דברים (י"ז, ח'-י"א), "כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבת בשעריך וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך בו. ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה' ושמרת לעשות ככל אשר יורוך. על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל".
לולא הפירוש של התורה, לא היינו מבינים חלקים גדולים ממנה
הפירוש שנתן הקב"ה יחד עם התורה מאפשר לנו להבין את תוכנה ונותן לנו הכוונה כיצד לבצע את המצוות הלכה למעשה. לולא פירוש זה היינו עומדים חסרי אונים בהבנת רוב פסוקי התורה וציוויה.
לדוגמא: בחיוב לשחוט את הבהמה נאמר: "וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן ה' לך כאשר צויתך ואכלת בשעריך" (דברים י"ב, כ"א). אולם התורה לא הבהירה לנו בכתב היכן הוא מקום השחיטה בגופה של הבהמה. כן לא מצינו בשום מקום במקרא שהתורה דברה על נושא זה על אף שנאמר בפסוק "כאשר צויתיך". ציווי זה נמסר בעל-פה ולא נכתב.
בספר דברים (כ"ב) מבדילה התורה בין נערה המאורסת לאשה נשואה, אולם בשום מקום לא מציינת התורה מהם אירוסין ומהם נישואין וכיצד הם נעשים. צורת האירוסין והנישואין שהתורה מתכוונת אליהם נמסרה בעל פה.
יש גם פסוקים שלכאורה סותרים את עצמם. בספר שמות (י"ב, ט"ו) נאמר: "שבעת ימים מצות תאכלו" ובספר דברים (ט"ז, ח') נאמר: "ששת ימים תאכל מצות". ההסבר ליישוב סתירה זו ניתן בע"פ.
כמו כן על-ידי הפירוש בעל-פה אנו יודעים שחובת נטילת "פרי הדר" בחג הסוכות כוונתה לאתרוג, וכן אנו יודעים על ידי הפירוש מהם בדיוק הפאות והזקן שהתורה אסרה להשחיתם, ושהפסוק "וקשרתם לאות על ידך ולטוטפות בין עיניך" מחייב להניח תפילין על היד ועל הראש. לולא הפירוש שניתן בעל-פה לא היינו יודעים מהי ה"אות" ומה קושרים והיכן בדיוק על היד והיכן בדיוק על הראש.
ר' שמשון רפאל הירש מדמה את היחס של התורה שבכתב לתורה שבעל-פה, כיחס הרשימות הקצרות הנרשמות בעת שמיעת הרצאה מדעית – להרצאה עצמה. ההערות הקצרות מאד מובנות כל צרכן לאלה שהאזינו להרצאה, לעומת זאת הן בלתי מובנות לחלוטין לאלה שלא באו בסוד הדברים. לראשונים יספיקו המלים הספורות, אותיות וסימנים, כדי להעלות בזכרונם את כל מהלך הרעיונות או ההערות. לעומת זאת נשארים הסימנים האלה להדיוט כחידה סתומה.
מה הם הכישורים הדרושים כדי להבין את התורה שבכתב
כפי שנוכחנו יש צורך להבין היטב את התורה שבכתב, כדי לרדת לעומקן של דרישות התורה והנחיותיה. השאלה שאנו צריכים להציג לעצמנו היא, מה הם הכישורים הדרושים כדי שיהיה אפשר להבין דרישות אלה.
כדי לתת לעצמנו את התשובה נשתמש בהקבלה למקצוע מסויים אשר הקב"ה מכנה בו את התורה. בספר דברים (ל"א, י"ט) נאמר: "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל". הקב"ה מצוה את בני ישראל לכתוב את התורה, והוא מכנה אותה "שירה". מקצוע ניתוח השירה הוא נושא הנלמד בכל בתי הספר לרמותיהם השונות. אדם שאינו קרוב לנושא יתייחס אליו בביטול, אולם אדם הבקי בנושא יפיק לקחים רבים ממבנה הבתים של השיר, מצורת החריזה ומאופן ביטוי הנושא שעליו נסוב השיר.
צורת כתיבת שירה שונה מצורת כתיבת מאמר וסיפור, בכך שהיא כתובה בלשון מליצית ודנה בנושאי כתיבתה ברמזים. ניתוח השיר דולה את הנושאים הרמוזים בו ובוחן את מבטו של המשורר עליהם.
נציג לעצמנו את השאלה מה דרוש לאדם מארץ אחת כדי שיוכל לנתח את שירת המשורר הלאומי של ארץ אחרת.
הדבר הראשון שהחוקר חייב להיות נחן בו הוא: נטיה טבעית לשירה, או ידע שרכש על ידי לימודים. גם לאחר שאותו אדם כבר נחשב למומחה בשירה, חייב הוא עדיין ללמוד את שפתו של המשורר הנחקר בדייקנות ובשלמות בהתאם לכללי הדקדוק של השפה, משום שתרגום אינו יכול לתת את כל הגוונים המקוריים של שירה שנכתבה בשפה אחרת. טוב יעשה החוקר אם יעקור ממקום מגוריו ויעבור לגור במקום מגורי המשורר, כדי לבחון את אורחות חיי התושבים בסביבה ולקבל השראה מסביבתו. כמו כן רצוי שילמד את ההיסטוריה של עמו של המשורר, יחקור את ילדותו, את השכלתו והשקפת עולמו, וכמובן חייב הוא להרבות בקריאת שירי המשורר.
לא רק בשירה קיימים כללים אלה. למעשה בכל שטח ושטח יש מומחים לדבר שדעתם מחייבת. ייחודו של מומחה הוא לא רק בזה שיש לו ידע במקצועו המסוים, אלא שבעקבות לימודיו והתעסקותו המתמדת והרצופה בנושא מומחיותו הוא רוכש תחושות בהבנת הנושא והתהליכים המרכיבים אותו. תחושות אלה קיימות גם בשטחים טכניים גרידא. הנהג המקצועי יחוש בנקל אם מכוניתו פועלת כשורה, ומכונאי יבחין בנקל בתקינות המכונה לידה הוא עובד. תחושות אלו מתחדדות ברצף הפעולה לאחר תקופה מסויימת של עבודה. ואם כתוצאה ממגע פיסי עם הכלים והמכשירים מתחדדים חושי הרגש של האדם, קל וחומר שהתעסקות רוחנית של האדם בנושאים שכליים ואמוציונליים טהורים, יוצרת בנפש האדם תחושות שהן למעשה מייחדות את המומחה ובהן הוא משתמש כדי לחקור ולהביע דעה.
תחושות אלה אינן על-טבעיות. הן פשוט נוצרות כאשר האדם מקדיש את כל תשומת לבו לנושא ומשקיע בו את כל עצמותו.
דברים אלה נכונים ביתר שאת לגבי לימוד התורה (ראה דברי הנצי"ב בהקדמת פירושו לתורה). שלמות הידיעה בתורה אינה בידיעת הכתוב גרידא, אף שלצורך זה בלבד צריך לרכז את כל הכשרונות כדי לרכוש את הידע הרב הכלול בב"ד ספרי הקודש (=תורה נביאים וכתובים). אולם עיקר השלמות הוא בהבנת התוכן של התורה, שפירושה: שבעקבות אותה ידיעה רחבה שאדם קנה בתורה הוא יחוש את הכוונתו של הקב"ה בנותנו את מצוות התורה, וממילא כאשר הוא מרכז את כל הכללים שהתורה נדרשת בהם הרי בעזרת החוש הטבעי והמיומנות שהוא קנה הוא יודע להפעילם בצורה הנכונה ולהשיג על ידם את ההכוונה. קבלת תחושה זו אינה מסתפקת בריכוז כשרונות של הלומד בלבד, אלא דורשת את כל כולו ללא שיור. רק מי שנחן בתכונות אלו של התמסרות ללמוד, הוא בלבד ייחשב למומחה בתורה והוא אשר "חכם" יקרא. איש זה נתחדדו חושיו תחושותיו ונפשו סיגלה לעצמה את דקות ההבחנה בדברי התורה ובהלכותיה.
נתונים וכישורים הכרחיים אלה אמנם היו אצל חז"ל. בהקשר לכך מעניין לקרוא את דבריו של יוספוס ההיסטוריון, אשר נכתבו בסוף ספרו "קדמוניות היהודים":
"אצלנו, היהודים, לא יעמדו במדרגה גבוהה אלה היודעים שפות שונות ויודעים לשפר את שפתם ולשונם, לפי שהדברים האלה הינם דבר כל העם וכל אחד יכול לעשות כן, לא לבד בני החורין כי אם גם העבדים המשוחררים גם הם ידעו זה. ורק אלה יקראו אצלנו בשם חכמים, אלה היודעים ידיעה שלמה את התורה, היודעים לבאר ולפרש את ספרי הקודש לפי תוכן ענינם ולפי דבריהם, והידיעה הזאת ידיעת התורה אף כי רבו למעלה אלה אשר אך זה לבד כל יגיעם ועמלם וכל השתדלותם, בכל זה הגיעו לזה (בימי דורו של יוספוס) לתכלית ההשתלמות רק שנים שלשה".
זאת ועוד. התורה במהותה היא ספר המחייב ומדריך את האדם על כל צעד ושעל, ולא תמיד בהתאם לדרך שטבעו של האדם מכוון ומוליך אותו. האפשרות ללמוד את התורה ולהבין את כוונותיה יכולה להיות, איפוא, רק על ידי אדם המוכן מלכתחילה ליישם את כל מה שתעלה חקירתו, בין אם הדבר יחייב אותו בגופו בין אם יחייבו בנפשו או בממונו. אדם שיש לו התנגדות פנימית כלשהי לקיים את התורה או אף חלק ממצוותיה, עלול להכשל פעמים רבות בהבנה נכונה של מצוות התורה.
דרשות חז"ל נגעו לכל מכלול החיים ולא רק לצורת קיום המצוות
בנוסף לצורת קיום המצוות, למדו חז"ל מהתורה גם כיצד יש לנהל את אורח חייהם בדברים שלכאורה אין להם התייחסות ישירה להלכות התורה.
הגמרא במסכת גיטין (דף נו.) מספרת על רבי יוחנן בן זכאי שיצא את חומת העיר ירושלים לפגישה עם אספסיאנוס שצר על העיר. כשראה ר' יוחנן את אספסיאנוס קרא לעברו: שלום עליך המלך שלום עליך המלך. אמר לו אספסיאנוס: חייב אתה מיתה על שקראת לי מלך בעת שאיני מלך. (אילו אספסיאנוס לא היה מגיב על קריאה זו היה הוא עצמו מסתכן באשמת מרידה במלכות.) ענה לו ר' יוחנן: עתיד אתה להיות מלך, משום שאם לא מלך אתה, ירושלים לא תמסר בידך, שכתוב: "והלבנון באדיר יפול" (ישעיהו י', ל"ג), ואין אדיר אלא מלך שכתוב: "והיה אדירו ממנו" (ירמיהו ל', כ"א), ואין לבנון אלא ביהמ"ק שנאמר: "ההר הטוב היה והלבנון" (דברים ג', כ"ה). כך למד ר' יוחנן מהפסוקים ידע לא הלכתי והשתמש בו.
במסכת כתובות (דף ע"ז) מובא סיפור על ר' יהושע בן לוי ששהה במחיצת חולים במחלות מסוכנות ולא חשש לבריאותו ולחייו עפ"י מה שדרש מפסוק במשלי (ה', י"ט) "אילת אהבים ויעלת חן" שהתורה מגינה על לומדיה.
שתי דוגמאות אלו לקוחות מבין מקרים רבים המצויים בתלמוד, בהם מיישם החכם את לימודו במציאות. כלומר: אותם תנאים ואמוראים שדרשו את דרשותיהם על צורת קיום המצוות, למדו מהפסוקים גם צורת התנהגות, שבמקרים רבים כיוונו את דרכם בנושאים שהיו בהם השלכות עד כדי סיכון נפשם. ברור שאילו היה ספק קל שבקלים לאותם תנאים או אמוראים בצורת דרשותיהם את התורה, הם לא היו משתמשים באותה צורה דרשנית במידה מחייבת כל כך.
חז"ל גם ערכו וויכוחים מדעיים עם חכמי יוון שהיו באותה תקופה חכמי המדע. טיעוניהם של חז"ל להסברת תופעות טבע התבססו במקרים רבים על דרשות בפסוקי התנ"ך, ובמקרים אלו הביאו את חכמי יוון לידי התפעלות.
* * *
הקרוב ללימוד התלמוד, מתפעל מהחכמה העמוקה הטמונה בו: השיטה שבה בחנו חז"ל את פסוקי התורה מפתיעה בחיפוש האמת שבה. כל הלכה המובאת במשנה או בגמרא נחקרת מיסודה, ויש מן השאלות הנראות לעתים כאילו תלושות ומיותרות, אולם הן בכל זאת נשאלות כדי לבחון שוב ושוב אם אי אפשר להציג אלטרנטיבה שונה להלכה שהורתה המשנה או הגמרא. לעתים נשאלות אף שאלות שאינן מציאותיות, כל זאת כדי שלא ישאר אף שמץ של ספק שמא קיימת אפשרות לסתור את מה שנלמד והוחלט.
עתה עם התפתחות המדע, אנו שומעים מפעם לפעם הצעות למדענים שילמדו מהתלמוד כיצד יש לחקור נושאים שבשטח התעניינותם.
בעתון "מעריב" (כ"ג תשרי תשל"ג) התפרסם ראיון עם פרופ' אלוין רדקובסקי, איש מדע דגול, אשר נמנה על הצוות שהמציא את הכור האטומי בצוללת הגרעינית האמריקאית. בין שאר דבריו בנושאי מדע ומחקר הוא אמר: "אין הכשרה טובה יותר למדען מלימוד התלמוד. הגישה של חכמי התלמוד היא מאוד מדעית. הם השתמשו בעקרונות מדעיים של חשיבה ופתרון בעיות. אני סבור שבראש ובראשונה חייב המדען לדעת להציג את השאלות הנכונות, ומבחינה זאת אין כתלמוד המלא שאלות וקושיות".
התלמוד הוא הספר היחיד בדברי ימי האנושות שרבבות אנשים על מקצועותיהם השונים קובעים לעצמם זמן ללמוד בו יום ויום, בימי חול כבימי מועד. עמנו הוא העם היחיד שבניו כבר בגילם הקט לומדים מספר זה את משפט התורה ודרך ההתנהגות היום יומית. רק העובדה שהתלמוד הוא הפירוש המקורי לתורה, יכולה להסביר תופעת דבקות זו.
וכך נקבעה התורה שבעל-פה בתור הפירוש המחייב והבלעדי לתורה שבכתב, ובכך מהוות שתיהן יחדיו שלמות אחד של אמת אלוקית.