תחרות וקנאה בנישואין ובמה שסובב אותם

תחרות וקנאה בנישואים/ הרב שמחה כהן

מספר שאלות ולהן תשובה אחת:

שאלה

גדלתי בבית  בו הורי חיבבו זה את זה, ומאוד בלט הכבוד ההדדי שהיה ביניהם. כבר מילדות הבנתי שנישואין זו מסגרת שמאחדת שני אנשים לשאיפות אחידות ולשמחה בהצלחתו של הזולת, וכך הורי חינכו אותנו הילדים לשמוח בהצלחתם של האחים. אך לאחר הנישואין גיליתי ברגשותיי שכשמשבחים את בעלי ולא אותי אני חשה צביטה בלב, והתופעה הזאת מאוד מעציבה אותי. אני לא מאמינה שכך הרגישו הורי ביחסים שביניהם. דיברתי על כך עם בעלי והופתעתי לשמוע ממנו שלדעתו הרגשתי נורמאלית והיא מצויה אצל כל אדם, וגם הוא לפעמים מרגיש כך כאשר משבחים אותי ולא אותו, בייחוד כאשר מציינים שהוא יכול ללמוד ממנה רבות. הדבר מאוד מעציב אותי האם באמת אלה הם פני הדברים, האם ניתן לשפר את מערכת היחסים הזוגית שלא תהיה תחרותית.

שאלה

אני גרה בישוב קטן וכולם מכירים זה את זה. קיימים מפגשים רבים בין הנשים ולעתים השיחות גולשות לסקרנויות על הנעשה בביתה של כל אחת מהמשתתפות. תוך כדי שיחה של 'קיטורים' ואי שביעות רצון מהנעשה בבית ומתפקודו של הבעל, מופנת אליי השאלה "נו ואיך המצב אצלך". אני לא רוצה לענות משום שמצב הזוגיות שלנו מצוין, ואינני רוצה לעורר קנאה אצל אחרות. כמו כן, אני מפחדת קצת מ'עין הרע'. במצב זה אני נמצאת במבוכה רבה ואינני יודעת מה להשיב.

שאלה

אני נמצא כרגע בקבלת הצעות של שידוכים, ואני מגלה בעצמי שהבחירה שלי בין ההצעות, הינה כולה נבחנת בכדאיות שלי. כבר בצעירותי קראתי שכאשר הולכים לנישואין למטרות אנוכיות יש חשש לכישלון הנישואין, ואני שואל את עצמי האם אפשר לבחון את הדברים בצורה אחרת, בדרך שתוליך אותי לבניין בית לשכינה.

 

תשובה

הקדמה

המאמר שבו אנו עוסקים, דן ב'אנוכיותו' של אדם ובהתנהגות תחרותית ובתחושת הקנאה. התפיסה הראשונית של האנושות היא ש'אנוכיות' היא התכונה שלילית ושימוש בה היא התנהגות הגרועה ביותר שיכולה להיות באדם. דעה זו נכונה מאד אם נבחן את תוצאותיה הקשות בחברה האנושית. יש לה ביטוי בבין אדם לחברו, בין עדות, שכנים עסקים, בין מפלגות ובין עמים. כתוצאה מהתפיסה הברורה שהתנהגות אנוכיות הינה דבר מכוער, אדם שולל את האפשרות שמעשיו שלו מנותבים באמצעות האנוכיות. שהרי בגלל תכונת האנוכיות כל אדם רוצה לראות את עצמו כחיובי. ההשלכה מכך היא שהוא אינו בוחן את התנהגותו האם היא נכונה או מושפעת מתכונת אנוכיותו. אולם נקודת מבט גורפת זו שתכונת האנוכיות היא שלילית, אינה מדויקת . משום ששום דבר המצוי באדם אינו שלילי או חיובי לחלוטין כפי שיוסבר בהמשך.

בבעיה זו, שאדם כלל אינו סבור שהתנהגותו הינה אנוכית, ושהוא פועל על פי האינטרסים שלו, אני נתקל כאשר אני מנסה להסביר את הקשיים, להחמיא לבן-הזוג, את הקושי לקבל ביקורת מבן-הזוג, ואת הקשיים להקשיב זה לזה, ועוד ועוד. לימוד הנושא יסייע לקורא להבחין בהתנהגותו בין אנוכיות חיובית לבין אנוכיות שלילית. הכרת עצמו תפתח אצלו מודעות לאישיותו וכאשר נוצרת אי-הסכמה בינו לבין חברו או אי-הבנה בין בני-זוג, נכון שכל אחד מהם יבחן האם הדעות השונות נוצרות מעמדות אובייקטיביות או שהן מושפעות מהאנוכיות והתחרות.

תכונת ה'תחרות' היא תכונה בסיסית באישיותו של האדם, והיא נוצרת מתכונת האנוכיות. לעתים אדם חש שרוחשת בלבו תחושה של תחרות עם הזולת ולעתים הוא פועל בצורה תחרותית אך אינו מרגיש שהיא נובעת מתוך רצונו להתחרות ולנצח את חברו. עובדה היא, שכל אדם רוצה להיות טוב יותר מאשר חבריו, בכל שטח שהוא. רבי ירוחם ליבוויץ זצ"ל המנהל הרוחני של ישיבת מיר טוען שאדם תמיד רוצה להיות הטוב מכולם – בגן, בבית הספר, בישיבה בתפקידו וכך גם הגנב, השודד והרוצח כל אחד מהם רוצה להיחשב לטוב ביותר בשטח ה'מקצועי' שלו.

ל'תחרות' חוברת ומקבילה תכונת ה'קנאה'. לקנאה יש מספר צורות – האחת הרצון שמה שיש לשני יהיה לי. יש בכך יתרון כאשר מדובר בקנאה בדרגות רוחניות ובמעשים הטובים של הזולת, ויש בכך חסרון כאשר הקנאה היא בדברים גשמיים או מעשים שאינם טובים. ביטוי לכך נתן שלמה המלך בספרו קהלת (פרק ד' פסוק ד'): "וראיתי אני את כל עמל אות כל כשרון המעשה כי הוא קנאת איש מרעו גם זה הבל ורעות רוח" (עיין שם בתרגום). הקנאה האחרת היא אי-יכולת של המקנה לסבול שלזולת יש דברים שלו אין.

בעייתה הנוספת של הקנאה שברגע שאדם מבחין בדבר שאין לו והוא רוצה להשיגו, מתפתחת אצלו תחושה שכל מה שיש לו לא מספיק טוב לעומת הדבר שהוא עדיין רוצה. כתוצאה מהחסר שיש למקנה הוא עובר תחושת סבל מחסר שהוא פיתח לעצמו בעקבות הקנאה. שלמה המלך מבטא סף גבוה לסבל הקנאה בשיר השירים (פרק ח' פסוק ו): "…קשה כשאול קנאה". בספר משלי (פרק י"ד פסוק ל') הוא כותב: "…ורקב עצמות קנאה". מסביר רבנו יונה, הקנאה כל כך פוגעת באדם שלא רק בשרו של המקנה ניזוק אלא אפילו העצמות שהם חזקות וקשות מהבשר גם הם נרקבים מעוצמת הסבל של הקנאה.

סבל זה יכול לגרום לו לשנוא את האדם שיש לו יתרונות, משום שכביכול הוא הגורם לו לסבל זה. פעמים רבות כאשר מוזכר בדברי חז"ל 'קנאה' אנו בשפתנו מכנים זאת 'תחרות'. כאמור תכונות התחרות-קנאה, הן תת-תכונת ה'אנוכיות' (אגואיזים). כלומר, האדם דואג לעצמו ורק לעצמו, ורוצה לראות את עצמו במרכז (אגוצנטריות). לכאורה הן כל כך גרועות והרסניות שנגדן היהדות אמורה להיאבק כפי שהיא אמורה להתנגד לתכונת האנוכיות. אך להפתעתנו הרבה, מדברי חז"ל אנו לומדים על קיומה של תכונת האנוכיות, ועל חובתו של האדם להיות אנוכי.

לפני שנציין את המקורות יש לדעת שכמעט כל התכונות הבסיסיות שיש באדם נובעות מנשמתו, אלא שהאדם מפעיל אותן פעמים רבות לא כפי שמורה לנו התורה ומפרשים לנו חז"ל. גם אנוכיותו של האדם נובעת ממקור קדוש – מנשמתו ומהיות הנשמה דומה לבורא עולם; כשם שהקב"ה יחיד ומיוחד, כך האדם שנברא בצלמו, הינו יחיד ומיוחד, ואין עוד בכל הבריאה כולה דומה לו (דרך חיים למהר"ל, אבות, פ"ג משנה י"ד) וכשם שכל העולם שייך לבורא והוא המושל על היקום כולו גם אדם כיון שיש לו נשמה רוצה למשול על העולם ושכל העולם יהיה שייך לו.

חז"ל במסכת סנהדרין (דף ל"ז עמוד א') אף מורים לנו לכאורה להתנהג בהתנהגות אנוכית: "כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם". באותה משנה אף נאמר שכל אדם בפני עצמו נחשב לעולם מלא. גם בשפה העברית אין הטיה ברבים למילה 'אדם' – אין אומרים אדמים אלא מבטאים זאת בצורה שונה – בני-אדם. אין אומרים בהטיה לרבים את המלה 'אישה' במילה 'אישות', כפי שמכנים תמיד מילה בהטיה לרבים, אלא משנים את המלה 'אשה' ל'נשים'. זאת משום שכל אדם נחשב כיחידה בפני עצמה (מהר"ל).

גם במתן תורה בעת שכל עם ישראל מנער ועד זקן נכח למרגלות הר סיני (שנים וחצי מיליון איש) וכולם שמעו את הקב"ה נותן את התורה. אך חז"ל אומרים (פסיקתא דרב כהנא, סוף סימן י"ב), שאמנם הדיבור נאמר לכל הניצבים אל מול הר סיני, אך היה זה דיבור אל כל אחד בנפרד:"… הקב"ה כשהיה מדבר לישראל, כל אחד ואחד מישראל אומר: עמי הדיבור מדבר. 'אנוכי ה' אלוקיכם' (ברבים) אין כתיב כאן, אלא אנכי ה' אלוקיך" (בלשון יחיד).

לתכונת ה'אנוכיות' ובעקבותיה התחרות יכולה להיות השלכה קיצונית מאד. חז"ל נתנו לכך ביטוי במשנה בפרקי אבות כאשר הם אמרו: "והוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו". כלומר, עצמת הדחף שיש באנוכיות הוא כה רבה, עד שאדם בתחרותו עם האחר מסוגל להרוג את הזולת באמצעות אכילתו בעודו חי, ולא להמתין למותו הסופי. הסיבה היחידה שמונעת אותו מביצוע פעולה זו גם היא אנוכית – מוראה של מלכות – הפחד שייענש.

 אם נעקוב אחר התנהגותם של בני-אדם ומעשיהם הרי כמעט ולא נוכל למצוא אדם שעושה דבר מה וללא מעורבות של דאגה לעצמו. הרי ברור שכל בעלי החנויות עומדים על רגליהם בחנותם כדי לספק לאחרים מוצרים כאהבת נפשם, ולכן על מדפי החנויות נוכל למצוא את המוצרים האהובים על הקונים גם אם אינם לטעמו של המוכר. אך המניע להתייצבותו של בעל החנות בעסקו מאשמורת הבוקר ועד לילה נועדה אך ורק לצורך עצמו, ולא לצורך הקונים.

המשנה בפרקי אבות (פרק ה' משנה י') מלמדת אותנו מי נחשב חסיד, ומי נחשב רשע, ומי מצוי בין הצדיק לרשע, ומי התנהגותו והליכי חשיבתו יוגדרו כ'מדת סדום' –תו שלילי זה מקבל אדם שלא אכפת לו כלל מהסובבים אותו. איך נגדיר אדם שאינו לוקח מאחרים אבל גם לא נותן להם, כותבת המשנה: "האומר שלי שלי ושלך שלך זו מידה בינונית". הוא אינו צדיק וגם לא רשע, שהרי אמנם הוא אינו נותן לאחרים אבל גם לא לוקח מהם. דעה נוספת באותה משנה מלמדת שמי שאינו לוקח אבל גם לא נותן מוגדר כ'מדת סדום'. הגדרה זו צריכה הבהרה שהרי אדם זה אינו נוטל את של אחרים. מסביר המהר"ל: "מי שאומר 'שלך שלך' כדי שלא יבאו אחרים לבקש ממנו גם כן. לכך אומר שלך שלך כדי שלא תבקש משלי; ודבר זה בוודאי 'מדת סדום' שלא היו רוצים ליהנות אחרים משלהם כלל והיו מרחיקים עצמם שלא יהיו מהנים אחרים.

 כך גם מורים לתלמידים אין ספק שמקצועם בבניית עם ישראל הוא מהחשובים ביותר, אך המורה ניצב בכיתה מתוך דאגה לעצמו כדי שיוכל לפרנס את עצמו ואת בני משפחתו. גם אם נטען שהמלמד תורה לתלמידיו, עושה זאת כדי שתרבה תורה לעם ישראל, וכמוהו מנהל הגמ"ח אינו נותן תנומה לעיניו כדי לסייע לנזקקים, ושניהם מתכוונים לשם שמים כדי לקיים מצוות, הרי זו אנוכיות. כיון שהם דואגים לעצמם – למלא את חובתם כלפי הבורא, ולקבל שכר טוב בעולם הבא. במקרה זה נכנה את האנוכיות שלהם 'אנוכיות חיובית'.

אחד הביטויים להתנהגות בלתי אנוכית הקיימת בחברה האנושית היא טיפולה של אם בילדיה מתוך מסירות נפש. אך למעשה היא עושה זאת מתוך דאגה לעצמה, והדבר כמעט ואינו נתון לשיקול דעתה – היא אינה יכולה שלא לדאוג לילדיה (חובות הלבבות). קימתה בלילה לקול בכיו של התינוק נובע מכך שבורא עולם שזר במוחה הורמון מסוים היוצר לה חוסר רגיעה בעת שהיא שומעת את בכיו וכדי להטיב לעצמה ולהיות רגועה היא קמה לטפל בו במטרה שיפסיק לבכות. את הדאגה לעצמה אפשר לשמוע גם בצורת הבקשה שלה לילדיה אהובים: "תעשה 'לי' טובה תאכל, תעשה 'לי' טובה התלבש היטב כדי שלא תצטנן".

 האם האנוכיות שלילית

נניח מעט לדוגמאות של התנהגות אנוכית כדי לדון בחיובי והשלילי שבתכונה זו. בטעות נתפסת תכונת האנוכיות כתכונה שלילית, ואולי כתכונה שלילית יותר מכל תכונה אחרת. אך אין הדבר נכון. נקודת המוצא של היהדות היא שכל תכונה המצויה במין האנושי, אינה יכולה להיחשב כשלילית או חיובית. הגדרתה תהיה על פי הניצול שלה עבור האדם, אם באמצעות האנוכיות אדם עשה דבר חיובי הרי היא תחשב לחיובית ואם אדם פעל עם תכונתו לדבר שלילי התכונה תיחשב שלילית. דברים אלה נכתבו ב'אגרת הקודש' המיוחסת לרמב"ן המגיב לדברי אריסטו הרואה את תחושת ההנאות הגשמיות שאדם חש, כדבר שלילי ואף מגדיר זאת במילים "חרפה היא לנו". עמדה זו שולל הרמב"ן, כיון שאת האדם ואישיותו את הרגשותיו ואת תכונותיו ברא הקב"ה, ולא מתקבל על הדעת שיברא דבר שלילי:

 "אבל אנו בני בעלי התורה הקדושה, מאמינים שהשם יתברך ברא הכל כפי שגזרה חכמתו, ולא ברא דבר שיהיה בו גנאי או כיעור. כי כאשר הידיים בעת שכתבו ספר תורה, הן נכבדות ומשובחות ונשגבות ואם עושות נבלה מן הנבלות, הן מגונות. אם כן לפי דרך זה נמצא, שהשם יתברך כל דרכיו משפט וטהרה ונקיות, ונמצא שהכיעור הוא בא מצד פעולות האדם"

 

אנוכי רוחני

אדם בא לעולם כדי לעבוד את בורא עולם באמצעות המצוות אשר ציוונו בתורה. יש לו תפקיד אחד להיות "אנוכי רוחני", לבנות את אישיותו באמצעות מצוות. כלומר, אדם אינו עושה מצוות אלא המצוות בונות את אישיותו הרוחנית. גם עזרתו לזולת לא נועדה כדי שהזולת ייעזר אלא כדי שהעוזר יעזור. כדי שאישיותו תהיה אישיות רוחנית, רחמנית ובעלת מגמה לתת לזולת. בדומה לכך תפקיד הצדקה אינו כדי שלעני יהיה אלא כדי שאדם יתן, ובכך הוא בונה את אישיותו הרוחנית.

רעיון זה נכתב בגמרא (בבא בתרא י' ע"א): "שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא: אם אלוקיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסם? אמר לו (רבי עקיבא): כדי שנינצול אנו בהם מדינה של גהינום".

 כמו כן נאמר במדרש רבה (פרשת בהר): תני רבי יהושע, יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית". כלומר, העני קיבל רק מטבע נחושת, אך העשיר קיבל עוד יותר – מעלה, משום שבנתינתו הוא העדיף לתת את המטבע לעני במקום להשאירה לעצמו ובכך התנתק מהחומר והתעלה באישיותו הרוחנית.

את הרעיון שהצדקה וכמוה כל המצוות נועדו לקדם את אישיותו הרוחנית של מקיים המצווה אנו רואים בפירושו של הרמב"ם לפרקי אבות (פרק ג' משנה טו):"…והכל פי רוב המעשה" מסביר הרמב"ם: במשנה כתוב שהמודד של המצוות שמקיים אדם הוא לפי 'רוב המעשה' ולא לפי 'גודל המעשה'. כלומר, כאשר עומדות בפני אדם שתי אפשרויות בנתינת צדקה, לתת לאדם אחד אלף זהובים, (יש בכך יתרון, הוצאתו של העני ממעגל העניים) או לתת את אותו סכום באלף פעמים, הרי הנתינה החוזרת, מחנכת את הנותן והופכת אותו ל'אישיות נדיבה':

"המעלות, לא יגיעו לאדם לפי רוב גודל המעשה, אלא  לפי רוב מספר המעשים; והוא שהמעלות (אמנם) יגיעו בכפול המעשים הטובים פעמים רבות, ועם זה, יגיע קניין חזק. לא כשיעשה אדם פעל אחד גדול מפעולות הטובות, כי בזה לבדו לא יגיע לו קניין חזק. והמשל בו כשייתן האדם למי שראוי אלף זהובים בבת אחת לאיש אחד, ולאיש אחר לא נתן כלום, לא יעלה בידו מדת הנדיבות בזה המעשה האחד הגדול, כמו שמגיע למי שהתנדב אלף זהובים באלף פעמים, ונתן כל זהוב מהם על צד הנדיבות מפני שזה כפל מעשה הנדיבות אלף פעמים והגיע לו קניין חזק, וזה פעם אחת לבד התעורר נפשו התעוררות גדול לפעול טוב ואחר כך פסק ממנו. וכן בתורה, אין שכר מי שפדה אסור במאה דינרים או עשה צדקה לעני במאה דינרים שהוא די מחסורו, כמו שפדה עשרה אסירים או השלים חסרון עשרה עניים כל אחד בעשרה דינרים. ואל זה ההיקש וזה עניין אמרו לפי 'רוב המעשה' אבל לא לפי 'גודל המעשה'.

האנוכיות. התחרות בהיסטוריה

 כשאנו מנסים ללמוד מהדמיות המוזכרות בתורה, יש להקדים ולהדגיש: שכל לימודנו הוא על פי הבנתנו באופן שטחי. אנו מתקשים להבין אנשים שחיו לפני עשרות שנים וודאי דמויות שחיו לפני מאות שנים, ובוודאי לא נוכל להבין את גודל ועוצמת הדמויות מהדורות הקדומים. כשאדם בוחן את הזולת באופן טבעי הוא לומד עליו על פי הכרת עצמו תכונותיו והתנהגותו, ומכך הוא 'משליך' על זולתו. אדם 'גדול' יכול להבין מה היא גדלות, לעומתו אדם בעל תכונות קטנוניות הנתון לדחפים יום-יומיים ופחותים רואה את הזולת ואת דמויות העבר, דרך 'משקפיו' הוא. אבל גם אדם ערכי יכול להבין על פי גדלותו בדורות בהם הוא חי.

הרב ר' ליב חסמן זצ"ל בעל ה'אור יהל' אומר, שמעבר למתואר בתורה על אברהם, יצחק, יעקב, משה אהרן וכו' וכו', אנו צריכים להבין שגם בנו יש תכונות אנושיות דומות ואנו צריכים לחשוף אותן ולפתח את אותן תכונות באישיותנו, ולחילופין כאשר בתורה מוזכרים דמויות רוע – עשיו, פרעה, בלעם, בלק וכו', כל אחד מהם מיצג תכונות שליליות שיש באדם, ומחובתו של כל אחד בד בבד עם הגדלת 'אברהם' שבו וכן את 'יצחק' שבו, חובתו להקטין ולגמד את 'פרעה' שבקרבו וכן את 'קרח' שבאישיותו וכו'.

בין התכונות המצויות באישיותו של האדם מצויה תכונת הקנאה והתחרות בהן אנו עוסקים במאמר זה, וכמובן העיקרון שכל תכונה הינה חיובית ושלילית על פי השימוש בה, חל גם על תכונת הקנאה.

להפתעתנו אנו מגלים את תכונת הקנאה עוד לפני יצירתו של המין האנושי. כאשר הקב"ה רצה לברא את האדם הוא התייעץ עם המלאכים אחת הסיבות להתייעצות מוקדמת זו כותב רש"י (בראשית א' כ"ו): "לפי שאדם הוא בדמות המלאכים ויקנאו בו, לפיכך נמלך בהם". בראשית המין האנושי אנו מגלים תכונת הקנאה והתחרות אצל חוה, שנוצרה מעצמותיו ובשרו של בעלה אדם הראשון עם זאת לאחר שאכלה מעץ הדעת, היא נותנת מהפרי גם לבעלה האדם הראשון באומרה בליבה כפי שרש"י כותב (בראשית ג' ו') "ותתן גם לאשה. שלא תמות היא, ויחיה הוא, וישא אחרת". לאחר מכן אנו רואים זאת במאבק בין קין להבל (בראשית פרק ד' פסוק ה'), עד כדי כך שקין קם והרג את הבל. גם המעיין בפרשיות התורה יגלה במקומות רבים את הביטוי של תכונת התחרות. בניהם בין עשיו ליעקב המבקש להורגו, בין אחי יוסף, שהושיבו בית דין ופסקו שדינו מוות ולאחר מכן המירו את עונשו במכירתו לעבד. תוצאה כל כך חמורה עד שחז"ל מורים לנו שאל יעדיף אדם בן אחד בין הבנים כדי לא להצית את אש הקנאה והתחרות.

אנו לומדים על דמויות הוד הנוהגות בצורה הפוכה לחלוטין – משה רבנו ואהרן הכהן. כאשר משה נדרש לצאת למצרים כדי לגאול את עם ישראל הוא חושש לעשות כן שמא אחיו הגדול המנהיג את עם ישראל במצרים זה כבר עשרות שנים ייפגע אם יעביר את שרביט ההנהגה למשה אחיו הצעיר ממנו. רק לאחר שהקב"ה הבטיח לו שגדלותו של אהרן היא כה גדולה עד שלא רק שהוא לא יפגע מכך אלא אף ישמח שמחה עמוקה, משה רבנו נאות לקבל את השליחות שהוטלה עליו.

לעומת זאת, אנו לומדים בתורה על קנאתו של קרח במשה רבנו (במדבר פרק ט"ז פסוק א' עיין שם ברש"י). קרח על אף מעמדו החשוב בקרב ישראל ועשירותו המפליגה אינו מוכן לקבל את משה כמנהיג. זאת גם לאחר שמשה הוא זה שהוציא את עם ישראל ממצרים בשליחותו המפורשת של הקב"ה. גם לאחר שמשה הוא זה שהוריד את התורה מהר סיני. אך תכונת הקנאה והתחרות כה הטעתה אותו שגם הזהרה שהוא יאבד את חייו עם ימשיך במרדו לא הועילה לעצור את התנהגותו התחרותית.

כך אנו רואים גם את שאול המלך שנמשח על ידי שמואל למלוך על עם ישראל בגלל אישיותו המיוחדת והצנועה, כפי שנאמר (שמואל א' פרק י' פסוק כ"ב): "…ויאמר ה' הנה הוא נחבא אל הכלים". מסבירים הפרשנים שגדולתו של שאול היתה שברח מן הגדולה. אף על פי כן כאשר הוא שמע את השבחים שמעטירים משפחות ישראל בו על ניצחונותיו אך כיון שהוא שומע שהתהילה הגדולה ניתנת לדוד הוא מתקשה להשלים עם זאת (שמואל א' פרק י"ח פסוק ח'):

"ויחר לשאול מאד וירע בעיניו הדבר הזה ויאמר נתנו לדוד רבבות ולי נתנו האלפים ועוד לו אך המלוכה".

כשהקב"ה קורא לירבעם בן נבט לחזור בוא מחטאיו ומבטיח לו שיטייל עמו ועם דוד בן-ישי בגן-עדן, ירבעם אינו מקבל את ההצעה כיון שהקב"ה אינו מבטיח לו שהוא זה שיהיה בראש (מסכת סנהדרין דף ק"ב ע"א): אמר ר' אבא, אחר שתפשו הקב"ה לירעבם בבגדו ואמר לו חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן. אמר לו מי בראש? בן-ישי בראש, אי הכי לא בעינא.

אם אדם יעמיק חשיבה הוא יזהה תכונה זו כמעט בכל התנהגות של עצמו ושלא חבריו. הילד הקטן מתחרה עם הוריו במשיכת תשומת לבם שישימו לב אליו ולא לדברים אחרים שמעניינים אותם יותר. הוא מתחרה עם אחיו שנולד זה לא מכבר ונלחם על מיקומו הראשון ברגשות הוריו. הדבר כל כך מציק לו עד שאנו יכולים לגלות נסיגה בהתפתחותו, בכך שהוא מתחיל לגמגם אף על פי ששפתו כבר הייתה די רהוטה, יש צורך להחליף את חיתוליו על אף שכבר נגמל מהצורך להשתמש בחיתולים. האח הבלתי מוגן 'זוכה' למגע ידו בתלישת שערותיו ואפילו ב'מנה יפה' של נשיכות. הוא מתחרה בגן עם חבריו על זכות ריכוז המשחקים המצויים שם.

בבית הספר הוא רוצה להיות הטוב ביותר ונפגע כשהמורה מציין לשבח תלמיד אחר ולא אותו. הוא מקנא בחברו שהחל להרכיב משקפיים ואפילו בילד ששבר רגל ונדרש ללכת עם קביים והכל מקיפים אותו ומתעניינים בו. לאחר מכן נגלה רצון תחרותי בישיבה או בכל מוסד חינוכי אחר, בעבודה ובמסחר. הרצון להרשים באמצעות לבוש מפואר של גברים וייחודי של נשים, סגנון ריהוט הדירה ובעיקר החלפת הרהיטים גם היא קשורה לתחרות. גם החתונה המפוארת נובעת מאותה מגמה.

'בעלי המוסר'  טוענים שאדם יכול לבחון את עצמו אם עיסוקיו הרוחניים נעשים 'לשם שמים' או מתוך דאגה לעצמו. זאת, אם אדם שמנהל ישיבה שמח בהצלחתה של ישיבה אחרת לא פחות מאשר ממלאת אותו שמחה על הצלחת ישיבתו, הדבר מלמד, שכוונתו היא אך ורק להגדיל את שמו של הקב"ה בעולם. אך אם הוא שמח על הצלחת ישיבתו יותר מאשר על הצלחת ישיבה אחרת, ויותר מכך אם הוא חש קנאה (שאינה קנאת סופרים) לרגל הצלחת ישיבה אחרת הרי ברור שכל עיסוקיו והקדשת חייו למען ישיבתו היא מונעת מרצונו להשיג כבוד מהציבור (עיין סדור הגר"א, פתיחה לתפילת ראש השנה בהגה).

שמחת חברים

מן התלמוד אנו למדים שתלמידי חכמים מודעים לתכונת התחרות הקיימת בין בני אדם, והעשויה להשפיע על הליכי החשיבה שלהם, ולכן הם מתפללים לבורא יום-יום שיעזור להם להתעלות מעליה, להשתחרר מכבליה ולא להיות מושפע ממנה:

"תנו רבנן, בכניסתו [לבית המדרש] מהו אומר? יהי רצון מלפניך ה' אלוקי, שלא יארע דבר תקלה על ידי, ולא אכשל בדבר הלכה, וישמחו בי חברי, ולא אומר על טמא טהור, ולא על טהור טמא, ולא יכשלו חברי בדבר הלכה ואשמח בהם"

בהקדמה לספרו 'תפארת ישראל', מבהיר המהר"ל את הביטויים "וישמחו בי חברי", "ואשמח בהם" המוזכרים בתפילה קצרה זו:

"הרי שאף בתלמיד חכם, לב האדם נוטה לשמוח כאשר ימצא בדברי זולתו חסרון. כי כל אדם בטבעו שמח בשלימות אשר יש לו, על זולתו. ולכן מתפלל שלא ילך אחר טבעו וישמח כשחברו נכשל בדבר הלכה, והוא אינו נכשל".

מוסיף המהר"ל: "ואם הדבר כך בשלמי המעלה, מכל שכן בדור הבלתי שלם, אשר כל דברי זולתו אינם לרצון…"

שניים הלומדים בחברותא יוכלו לבחון את עצמם האם קיימת בלבם תחרות זה עם זה, על אף שהם חברים טובים וכל אחד מהם יודע שבלי חברו לא יוכל להתקדם בלימוד כפי שחז"ל אומרים (מגילה דף כ"ג ע"א):"או חברותא או מיתותא". בהתבוננות מן הצד נראה פעמים רבות, שחלק מן ההתנצחות בלימוד אינו אך ורק חיפוש האמת אלא הרצון להיות צודק יותר מזולתו. אם נתבונן היטב נראה כיצד ראובן שואל את שמעון שאלה. נראה על פניו של ראובן ש'גמר את תפקידו' בהצגת השאלה, והמטלה למצוא תשובה אינה מוטלת עליו, שהרי הוא זה ששאל את השאלה. על פניו של שמעון ניכר המאמץ המחשבתי למצוא תשובה לשאלתו של ראובן. כאשר שמעון מתעשת כדי לענות, ראובן נראה דרוך כדי שאם שמעון אכן יענה על שאלתו הוא מיד ידחה את התשובה. כמובן, שאין תאור זה כולל את כל הלומדים, אך כאמור בפתח מאמרנו נכון שכל אחד יבחן את עצמו האם כל טיעוניו וויכוחיו עם חבריו נובעים רק מחיפוש האמת.

התחרות בולטת בפוליטיקה, בספורט ובעסקים. אך יש גם תחרות סמויה שאדם אם יעמיק בכך יזהה אותה. למשל כאשר שני אנשים מדברים הרי הדובר מכתיב למאזין את קצב האזנה ואת תנוחתה. אדם הממהר ומגיע לקניית דבר מה בחנות כאשר הוא יזהה שישנם כבר אנשים שהגיעו לחנות לפניו יחוש שהוא בתחרות אתם – מדוע דוקא כאשר אני ממהר מצאתם לנכון לגשת לחנות. הנוהגים בכביש בעת עומס תנועה בעת שהם ממהרים להגיע למחוז חפצם יחושו רצון לתפוס כל רווח בין המכוניות כדי להתקדם לפני כולם.

בחברה אנו מגלים את תכונת התחרות בכך שכל עדה רואה את עצמה כחשובה וערכית יותר מאשר עדה אחרת. תחושת התחרות פונה גם לנקודת המוצא שמאכליה וודאי טעימים יותר והמוזיקה שלה  נעימה יותר מאשר כל עדה אחרת. כל קהילה סבורה שמנהגיה נעלים יותר מאשר שאר הקהילות, כך גם התרבות שלה והלבוש היחודי להם.

תחרות בנישואין

תופעה טבעית זו מצויה גם בנישואין אם כי היא נסתרת ולא גלויה.

עובדה היא, שכאשר אדם ישאל את עצמו, למי קל לי יותר לתת, לילדי או לבן-זוגי, התשובה תהיה לילד. לא רק לילד הקטן, אלא גם לבן הבוגר. אנחנו שמחים מאד בהצלחתו, מבינים את צרכיו, סלחנים הרבה יותר לילדינו מאשר לבן-הזוג. הרגשות אלה עוברות כמעט על כל אדם. שהרי כבר נאמר על ידי חז"ל (סנהדרין ק"ה ע"ב): "בכל אדם מתקנא, חוץ מבנו ותלמידו". הווה אומר שעל פי דעת חכמינו בן-הזוג הוא בכלל אלה שאדם מתקנא ומתחרה בהם.

תהליך התחרות מתחיל עוד קודם הנישואין, בעת חיפוש בן-זוג מתאים לנישואין. אף אדם אינו מחפש בן-זוג חולה, מסכן ואומלל כדי לזכות  במצוות חסד וכדי שתהיה לו את האפשרות לפתח את אישיותו הרוחנית בנתינה הקבועה לאותו שותף. הפוך מכך, הנתונים שיקבעו אם האחד ישא את זולתו הם: האם המוצע לי לנישואין עונה לצרכי – האם הוא בריא בגופו ונפשו האם הוא בעל מידות טובות עבורי, האם הוא בעל יכולת לפרנס ולסייע לי. גם הרצון להטיב לזולת, רצון הקיים באישיותו של אדם ומתעצם כשקיימת אהבה בין שניים, גם הוא במקורו אנוכי, כיוון שהוא צורך אישי טבעי לביטוי עצמי. בנישואין הוא מבטא צורך נוסף – אי נוחות להינשא לאדם שאינו זקוק לי ולא אוכל להעניק לו. כאשר אדם אומר: "אני אוהב אותך", הוא מתכוון לומר: "אני נמשך אליך", והוא מתרגם למילים את הרגשותיו – נעים לי מאד להיות במחיצתך, אני נהנה מהתעניינותך בי, אני נהנה מהיותי נאהב עליך ומהיותי כוח מושך עבורך (עיין פירוש 'העמק דבר', בראשית ב' כ"ד).

גם לאחר הנישואין כשהבעל והאשה מקיימים בית ידידותי, הם עשויים בינם לבין עצמם להיות מתחרים גלויים או סמויים, וזאת כאמור גם אם שוררים בבית שלום ושלוה והיחסים טובים מאד. בני-זוג יכולים למצוא את עצמם במצבים כאלה. שטח התחרות המצוי ביותר הוא מי פחות יקום ממיטתו לקול בכיו של התינוק.

מי יישאר עם הילדים במקרה של צורך של שניהם לצאת מהבית כל אחד לעסקיו. האם שעת הסעודה תתאים לעיסוקי הבעל או לעיסוקי האשה.

לעיתים אנו מזהים שהבעל-אבי הילד, מקנא בטיפול והאהבה שהאם מעניקה לילד. בין אלה נוכל למצוא גברים אשר מביעים את כעסם על האם שלדעתם מחסירה תשומת לב מהם כדי להעניק אותה לילד, בעיקר לילד שנולד זה לא מכבר. יש גם גברים המביעים את תסכולם כלפי הילד הנולד בצורת נזיפות באם על גישתה לילד, על כך שאינה נותנת לו להאריך בבכיותיו, על אחיזתה הממושכת את התינוק על זרועותיה, על השכבתו לישון יחד עמה במיטתה. יש גם אבות הכועסים על התינוק עצמו על משיכת תשומת הלב של האם במקום בהם. לא פעם אפשר גם לשמוע אם מתלוננת על כך שכאשר בעלה מגיע הביתה הוא קודם לכל מתייחס לילדים ורק לאחר מכן אליה.

במקרה של חילוקי דעות לגבי הטיפול בילדים, חשוב מאד שהבעל יבין את העובר על רעיתו והאשה תבין מה מתרחש ברגשותיו של בעלה. על הבעל להבין שנכון הוא שבתרחיש התוצאה רעיתו משקיעה בילד שנולד זה לא מכבר יותר מאשר היא משקיעה בו. אך אין הדבר נובע מרע-לב אלא ממערכת רגשית נשית שלא תמיד לאשה יש שליטה על כך. כנראה כדי שהאב תדאג ותגן על ילדיה הקב"ה שזר באשה רגשות כלפי הילדים הרכים המושפעים גם מהורמונים שעוצמתם וכמותם משתנה עם הלידה, והיא אינה מסוגלת לא להשקיע את כל גופה ואישיותה בילד. לכן, כל הסבריו לרעיתו על הנזקים שהיא גורמת לילד בעודף הטיפול שהיא מעניקה לו לדעתה נופלים על אוזניים ערלות. במקרים רבים כאשר הבל אינו מרפה מרעיתו, הוא עלול לגרום ליתר קשר בין רעיתו לתינוק, משום שהיא מרגישה שהתינוק נמצא כביכול בסכנה וצריך להגן עליו. עדיף להניח לרעיה למספר חודשים עד שתהליך ההשלכות הרגשיות ישקע, לסייע לה בטיפול בתיחנוק, דבר שהופך אותו לשותף מעשי בגידולו ובעקבות זו רעיתו תהיה קשובה יותר לדבריו ותלונותיו.

אולם גם על האשה להבין, שרצונו של בעלה בקבלת תשומת לב היא נורמאלית ואין שום סיבה שהאשה לא תעניק זאת לבעלה. יש להבין שבעוד היא מקבלת מהתינוק ב'איזון חוזר' אהבה וקשר עמוק, לבעל אין מי שיעניק אהבה חוץ מאשר לרעיתו. נכון להיבן שכאשר בעלה מתלונן על עודף הטיפול שלה בילד, הוא למעשה מגיב כך משתי סיבות: האחת כתגובה לסיפורי המצוקה שלה בטיפול בתינוק, סיפורי מצוקה הגורמים לו חוסר רגיעה, ובמקום להסכים עם הרעיה שאכן קשה מאד לטפל בתינוק הסכמה שהיתה גורמת לאשה רגיעה, הוא מעביר את הבעיה אליה כאילו היא האשמה הבלעדית למצבה.

נכון שהרעיה תבין גם שביקורתו והדרכתו כיצד לטפל בתינוק אינם משום שהדבר מזיק לילד אלא נובע מתחושה של חוסר תשומת לב, ולכן כשהאשה עונה לבעלה על תלונותיו, ומסבירה לו מדוע חייבים לטפל בתינוק כפי שהיא מטפלת הרי השיחה ביניהם נהפכת לדו-שיח של חרשים, כיון שהוא בעצם אומר אני זקוק לתשומת לב, והיא עונה למילים שהוא אמר אבל לא ריגשי הלב שהוא מצפה להם. לכן כאשר הבעל מתלונן על יתר השקעה בתינוק נכון תעשה הרעיה אם תעניק לבעלה תשומת לב על אף קשייה בגלל הטיפול בתינוק. מומלץ שתציין שהילד דומה לו, חכם כמוהו וודאי יהיה מוצלח כמוהו … .

אנו מזהים תחרות גם כאשר היכולת הכספית מוגבלת וכל אחד מהם סבור בהגיון צרוף שצריך לרכוש מוצר הנראה לו חשוב יותר ולא את המוצר שמציע שותפו לנישואין. הרצון להעיר ולבקר את הזולת, והקושי להחמיא שניהם נובעים מתחושת התחרות. הביקורת מעבירה תחושה למבוקר, שהמבקר שם את עצמו מעליו. והקושי להחמיא נובע מכך שאם אני מחמיא לרעיתי הרי אני מציב אותה בדרגה גבוה משלי.

מהבחינה הרגשית אנו יכולים לגלות את התחרות באמצעות הבחינה האם לדרוש את הצורך שלי או לבטל את צרכי עבור הצורך הנוגד של בן-זוגי. למשל, הצורך שהבעל זקוק לשמוע מרעיתו: טוב לי, אני נהנית, אני מאושרת שאתה בעלי, לעומת הצורך החזק של הרעיה להשמיע בפני בעלה: קשה לי. פעמים שהוא חש צורך לספר לה על כאביו ולקבל תחושה שצריך לרחם עליו, בעוד שהיא בגלל מבנה השותפות שלה חשה צורך לספר לבעלה מה כואב לה בצמוד לסיפורים על כאביו. מצב נוסף הוא כאשר הם משוחחים ונכנסים זה לתוך דברי זולתו, כיון שכל אחד מעדיף לתת ביטוי לעצמו. או למשל כאשר הבעל מספר לאורחים על הצלחתו ברכישת מוצר מסוים או בפעולה שעשה שהתבררה כחכמה מאוד,  והאשה מוסיפה את ההערה הקטנה שלה: ספר להם שאני זו שהצעתי לך לעשות זאת. או כאשר האורחים שואלים את האשה שאלה, והבעל מקדים ועונה במקום לאפשר לה לענות, שהרי השאלה הופנתה אליה ולא איליו. גם זה נובע מתחרות, שעיתים היא יוצאת החוצה, ולעיתים נשמרת בבית.

כלומר כלפי חוץ – וגם במציאות – חשוב לנו מאוד כבודו של בן-הזוג שלנו, ואוי לו למי שידבר נגדו, וודאי יחרה לנו מאוד אם אדם ידבר בבוטות וישמיץ את בן-זוגנו. או אז נחזיר מלחמה שערה ונתקוף בחזרה את המזלזל בו, בעוד אשר בבית פנימה הבעל עשוי לומר לאשתו והאשה לבעלה ביטויים הרבה יותר קשים ובהשמצה הרבה יותר פוגעת ומעליבה מאשר הביקורת שהשמיע עליה מישהו מבחוץ.

למעשה גם ה'חשבון' שבני-זוג מעבירים במחשבתם מי עושה יותר למען המשפחה היא 'ענף' של תחרות. לעיתים אנו מזהים שאלמנה צעירה כועסת על בעלה שנפטר והלך לעולמו, מדוע הוא עזב אותה לבדה ועתה לא יוכל לסייע לה לטפל בילדים. כמו כן, אנו מזהים פעמים רבות שהבעל מקנא בילדיו שזוכים לטיפול אוהב וחייכני משותפתו לנישואין שהיא גם האמא שלהם, בעוד שלדעתו התנהגותה אליו הינה הרבה יותר קשוחה ופחות אכפתית. מפריע לו כאשר הוא מגיע הביתה ואשתו ממשיכה לשוחח באמצעות הטלפון בעוד שאותו היא בסך הכל מקבלת בתנועת-יד המרמזת לו שהוא רשאי להמשיך לזרום לדירה.

הדבר תופח למעגל המשפחה המורחב האם נשהה אצל ההורים של הבעל על פי דרישתו או אצל ההורים של האשה כפי דרישתה.

כאשר אדם אינו מצוי תחת השפעת רגשות התחרות נראה לו כדבר המובן מאיליו שהצלחת בן-זוגו היא גם הצלחתו שלו. כך מורה ההגיון ואף ההרגשה שבני-זוג אינם אנשים נפרדים אלא יחידה אחת משולמת. אך תכונת התחרות השזורה באישיותו של האדם היא כל כך עצמתית ומצויה בכל פרט ממעשי האדם בחברה, בפוליטיקה ובמסחר, והיא גלויה לעין כל,  ובין בני-זוג לעיתים היא נראית בנושאי הסמכויות והחלטות שונות  ולעיתים היא דקיקה וסמויה, אבל קיימת.

קנאה בשכנים

בגלל תכונת הקנאה והתחרות לא נכון שאדם יספר לחבריו על שבחיה של רעיתו. בדומה לכך לא נכון שאשה תספר לחברותיה על טיב מידותיו של בעלה ועל עזרתו הרבה בבית ובטיפול בילדים. ספר שבט מוסר כותב בנושא זה (פרק ט"ז): "בני אל תשבח את אשתך בפני חברך, פן יבוא לשנאות אשתו… ואל תשתבח בפני אשתו במדות טובות שיש בך, שמא תבוא למאוס בבעלה". זאת, משום: שהטבע האנושי הוא שכאשר אדם שומע על דברים טובים המצויים אצל הזולת הוא עורך מיד השוואות בין המצב השורר אצלו בבית ובמשפחה לבין המצב המצוי אצל המספר. רבנו יונה (משלי פרק כ"ד פסוק י"ט) מסביר שכאשר רואים יתרון שיש בזולת, למשל הוא אדם עשיר, או כל יתרון אחר, מקנאים באותו אדם בשל היתרון שיש לו, אף על פי שיש לו גם חסרונות בכל זאת, אין עורכים את החישוב הכולל של היתרונות מול החסרונות, אלא מקנאים בו בגלל היתרון המסוים שיש לו.

אפשר להבחין בכך כאשר אדם מספר בהתלהבות לחברו שיש לאשתו זכות גדולה כיון שהיא נשארה ערה כל הלילה כדי לטפל בתינוק ולא אפשרה לו אפילו לעזור לה, וזאת כיון שהיא מאד רוצה שיהיה ערני בלימודו. ברור שכאשר חברו מקשיב לסיפור הוא מיד עורך השוואות בין מערכת היחסים של חבירו ואשתו לעומת מערכת היחסים שיש לו עם רעיתו הדורשת ממנו לטפל בתינוק בשעות הלילה כיון שהיא טיפלה בו כל היום, ועד כמה הוא עייף בלימודו בגלל ערנותו בלילה. החבר המקנא אינו עורך חשבון שאמנם נכון, רעיתו דורשת ממנו להיות ערני בשעות הלילה, אך לעומת זאת אצלו בבית לעומת חברו הארוחות מוכנות בזמן והבית מסודר להפליא לעומת המצב השונה בבית חברו, וכל זה בנוסף לעבודתה מחוץ לבית שעות רבות. כך גם אשה עורכת השוות בעקבות סיפור של חברותיה על הבעל המדיח כלים או שוטף את הרצפות וכדומה.

מערכת של קנאה מתפתחת לעיתים בסעודות שבת, כאשר המשפחה המורחבת יושבת לאכילה מסביב לשולן השבת ובין האחים הגיסים האחיות והגיסות אפשר לראות שאחד הזוגות מתנהגים זה לזה בידידות יתירה, הם גורמים בכך לאי-נוחות לזוגות האחרים ואף לתלונות שיתפתחו בבית לריב – מדוע אינך מתנהג או מתנהגת אלי כפי שבני-הזוג האלה מתנהגים זה לזה. ברור שאדם חייב להביא בחישוב התנהגותו עם בן-זוגו לא רק את חובתו כלפי שותפו לנישואין, אלא מה הדבר עשוי לגרום למערכת היחסים של הסובבים אותו.

קורה לא פעם שנשים המצויות בחברות קרובה מספרות זו לזו על הקורה בביתם. זו שמערכת הנישואין שלה תקינה כאובה מאד על מערכת הנישואין הכושלת של חברתה. בהשתפכות הנפשית ההדדית, זו שהמצב אצלה משופר מספרת לחברתה על ההצלחה במשפחתה ועל השכינה השורה בביתה, הסיפור לא נועד כדי להכאיב לחברה המקשיבה אלא כדי להבהיר לה עד כמה צריך שהמצב יהיה שונה. אפשר לומר בודאות שסיפורים אלה מרחיבים עוד יותר את הסדקים הקיימים במצב המעורער של הזוגיות שלהם משום שהם יצרו אצל האשה-החברה צפייה שגם אצלה המצב יהיה דומה. בנוסף לכך בויכוח המתפתח בינה לבין בעלה עולה גם שמה של ה'חברה הטובה' כהוכחה שצריך להתנהג אחרת מאשר מתנהג בעלה עמה; ובמקום שנרשמים המעשים הטובים והפחות טובים שעושה האדם עלי אדמות נרשמת אותה חברה כמערערת את 'שלום הבית' של החברה שכה היא רצתה לעזור לה.

פעמים כאשר אשה מספרת לחברתה סיפורי מצוקה הקורים בביתה, ובעיקר היא מפרטת תלונות שיש לה על בעלה, החברה המקשיבה רוצה לתמוך ריגשית במספרת להעביר לה מילות עידוד, פעולה זו חיובית מאד ומצווה רבה יש בה. אך בכל מקרה לא נכון שהמעודדת תעניק הסכמה לחברה שבעלה נוהג שלא כשורה. התמיכה בחברה צריכה להיות להרגשת הכאב וסבל המצוקה – "אני מבינה שאת סובלת מאד, שמאד קשה לך" ודומה. אבל כאמור לא לגבי התנהגות של בעלה של אותה אשה. כדאי גם להוסיף במילים סתמיות "את יודעת אלה הם הגברים, הם כולם כך, ותמיד אנחנו חושבות שאצל האחרים המצב טוב יותר". תשובה זהה יש להשיב כאשר שואלים אשה למצב היחסים בביתה, לא נכון שתספר שהמצב מצויין אם הוא כזה, וגם אסור לספר על מערכת היחסים כשהמצב אינו תקין. אלא אם נאלצים לענות יש להשיב בצורה סתמית שאי-הסכמה בין אנשים הוא נורמאלי וודאי במערכת יחסים זוגית, וכל אחת חושבת שהיא הסובלת היחידה.

נכון גם שהאשה התומכת תשיב כך ותוסיף "תראי בכל אדם יש מעלות ויש חסרונות, וגם אם טענותיך נכונות, בסך הכל לבעלך יש יותר יתרונות מאשר חסרונות וכדאי לשים לב להן". מדהים להבחין שניסיון מלמד שהאשה שהתלוננה על התנהגותו של בעלה משיבה "כן, נכון, בסך הכל הוא בעל טוב רק חבל שאינו מושלם".

הקנאה בקשר המשפחתי

אנו מוצאים את הקנאה מתבטאת בתחרות עם המשפחה הרחבה. למשל, הכלה גם היא מצויה בתחרות עם גיסותיה כדי להבטיח שהאחרות לא תהיינה במעמד חשוב משלה. לכן לא נכון שבעל ישבח את אחיותיו בפני אשתו וודאי לא את גיסותיו. כמו כן לא נכון שחמות תספר לכלתה על הצלחותיהן של הכלות האחרות שיש לה וכן לא על המצוינות וההישגים של בנותיה. לא רק זאת אלא ראוי להשתדל שהסבתא לא תספר לבנותיה או כלותיה על הצלחותיו של אחד מנכדיה, משום שהדבר רוקם תחושות של תחרות ברגשות המאזינה.

אנו מזהים קנאה כאשר הורים מחתנים את ילדיהם, והם מבחינים שהתקשורת ביניהם מצויינת, לא פעם אנו יכולים להבחין אצל ההורים הרגשת שמחה להצלחת הבנים, אבל גם קנאה במערכת היחסים הטובה שהם לא זכו לה. כאן נוכל למצוא קנאה, וגם מצב המחזיר את ההורים כמה עשרות שנים אחורה לשנים שהם מאוד סבלו ונדמה היה שהם כבר השלימו עם העבר וטמנו אותו עמוק עמוק בתוך רגשותיהם, אך לא כן. הצלחת בניהם כאמור מחזירה אותם לאותה תקופה כאובה ומזכירה להם את סבל העבר.

קנאה בזוגיות

התורה מציינת מצב שבו בעל מקנה לאשתו בטענה שהוא מזהיר אותה לא להתבודד עם גברים אחרים, אף על פי כן היא נוהגת שלא כשורה. (במדבר פרק ה' פסוק י"ד): "ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו…". בעקבות זאת מתעוררים חששות בלבו של הבעל לגבי התנהגות של אשתו, והדבר גורם לנתק רגשי והפרת השלום שביניהם. הפתרון לדבר זה, כדי שהשלום ישכון בביתם של בני-הזוג נתנה התורה את האפשרות שהאשה תבוא לבית המקדש שם הכהן בין השאר יכתוב את פרשת סוטה הכתובה בתורה על קלף, לאחר מכן יכניס הכהן את הקלף לתוך מים שימחקו את הכתב. את המים האלו האשה שותה והתוצאות של השתייה ילמדו האם חשדותיו של הבעל נכונים או שאינם נכונים.

ראוי לציין, שהסבירות הגבוה היא שאותה אשה המגיעה לבית המקדש לא חטאה. סבירות זו נובעת מכך שהיא יודעת שמבחן שיעשה לה הוא מדוייק ומלמד אל-נכון על מעשיה. עיקר מטרת בואה כדי לגרום לבעל רגיעה לרגשותיו ולהשיב את 'שלום הבית' למקומו ולהרבות את השכנת השכינה בביתם.

בקנאה זוגית זו, מעורבים מספר דברים: תכונה שהבורא שזר ברגשות בעל ואשה לקשר ביניהם שהאחד שייך לשני לחלוטין בלי קשר לשום אדם אחר. לכן אנו יכולים לזהות שאם לאדם יש חבר טוב וקרוב, גם עם הבעל אינו חבר שלו, הדבר מפריע לאשתו מאד. משום שבהבדל מאהבה חברית שאם אדם אוהב משהוא לא מפריע לו אם עוד אנשים אוהבים אותו, והדבר אפילו מוסיף לאהבתו, לעומת זאת, עשוי להפריע מאוד לאשה ובמידה רבה גם לבעל אם מישהו אוהב מאד את בן-זוגם.

דבר נוסף חובר במקרה זה – 'רכושנות' – כשאדם מרגיש שבן-זוגו קשור לעוד מישהו, הוא עשוי לחוש שלוקחים ממנו משהו השייך לדעתו רק לו. דבר נוסף, כאשר בן-הזוג מגלה חיבה למישהו אחר שותפו לנישואין עשוי לחשוש שהדבר נעשה 'על חשבונו' האהבה לזולת מפחיתה את אהבת בן-הזוג אליו. הבא ונבחן את האפשרויות ובמידה מסויימת איך ניתן להפחית את תחושת הכאב של קנאה זו.

כאשר אשה מתלוננת על כך שבעלה 'אינו שומר על עיניו', מרשה לעצמו לשוחח בחופשיות עם נשים אחרות, מתבדח עם נשים במשפחה, או מחלק מחמאות לכל הסובבים אותו. קיימות מספר אפשרויות: האחת שהיא צודקת, מדובר בבעל שאינו ירא שמים שנותן דרור לעיניו, וללשונו ואינו ערני דיו לציווי התורה ולא תתורו אחרי עינכם. גם חז"ל קבעו מספר דברים שאדם צריך להיות זהיר בהם כדי להרחיק את עצמו מאשה זרה, ולזכור שהאשה היחידה המצויה בעולם עבורה היא אשתו, וכל אשה אחרת נבראה אמנם בצלם אלוקים אבל לא אמור להיות לו קשר אליה אפילו לא במחשבה.

קיימת גם אפשרות, שמדובר בגבר ירא שמים לחלוטין, אך המתלוננת סובלת ממתחים וחרדות לכן עוצמת תחושת הקשר שלה לבעלה הוא כה עז, שהיא חרדה בהגזמה למיקומו של בעל במשפחה.

קיים מצב נוסף, תלונתה של האשה נובעת מהרגשת חסר, בקשר של בעלה אליה, ובמקום לספר לו על הצרכים הרגשיים ושמיעת מילות הערכה עליה, היא מפתחת מחשבות חשד ומתלוננת על מחשבותיו של בעלה גם אם הוא מתמקד באשתו בלבד. הפתרון למצב זה הוא שבעל שאשתו מתלוננת עליו בנושאים אלה , ירבה לשבח את אשתו על פנימיותה וחיצוניותה. אך יש לציין השבחים אמורים להימסר באופן קבוע, ולא רק בעקבות התלונות, משום שאם הם יאמרו  רק בעקבות התלונות, מחשבותיה של האשה יבינו בתת-מודע, שהדרך היחידה להשיג מילות הערכה מהבעל הוא על ידי תלונות נגדו. לעומת זאת, ברגע שהאשה תפנים שבעל מעריך אותה בכל מישור הדבר יכול לגרום לה רגיעה ובטחון בבעל ובהרגשת השייכות שלו אליה.

פעמים שהבעל מבחין שרעייתו קשורה למשפחתה, בלא מודע הוא חש שרעייתו אינה שייכת רק לו אלא גם למשפחתו. לכן כדי לגרום לכך שהיא תהיה שייכת רק לו, הוא מסביר לה שאמא שלה אינה כל כך טובה כפי שהיא סבורה. שאביה אינו כל כך חכם כפי שהיא חושבת. שאחיה אינו כל כך מוכשר כפי שהיא משוכנעת. גם היא, רעייתו, המבחינה שהוא קשור למשפחתו בכלל ולאמו בפרט נאבקת כדי להשיג הכרה שהיא עומדת בראש מעייניו והיא האישיות הראשונה שיש לו בחיים. צורך זה מהווה את התשתית של הקשיים הנוצרים בין הכלה לחמותה. על כך אפשר לקרוא בהרחבה במאמרים המצויים בספר זה.

כלה וחמות

אנו יכולים לזהות מצב בו האם מקנאה בקשר המצוין שיש לבעלה עם ילדיהם בעוד שהיא אינה מסתדרת עמם לחלוטין. או שהאב מקנא במערכת היחסים הנפלאה שיש לאשתו עם הילדים בעוד שאליו הם אינם קשורים כלל וכלל. במערכת היחסים ה'משולשת' – אב אם הילדים מתפתח לא פעם קשר הדוק מאד של הבת עם אביה בעוד שעם אמה היא אינה מסתדרת כלל. כאשר הבת מתבגרת האם שוללת את הביגוד שהבת בוחרת לעצמה, בעוד שהאב אינו מגן על האם בעימות זה שיש לה עם בתה. האם מפתחת כעס רב על בעלה על חוסר הגנה זה, שהוא חייב לה בצדק, גם אם דעתו שונה משלה. לעתים המצב חמור יותר כאשר האב תומך בבתו בקול ובגלוי.

מוצלח מדי

ברור, בד בבד עם כך שתכונת האנוכיות דוחפת את האדם להיות יחיד ומיוחד, אדם רואה בייחודיותו של בן-זוגו את הצלחתו שלו. אולם אפשר לגלות אם כי לעתים רחוקות, שכאשר אחד מבני-הזוג מוצלח ומוכשר באופן מיוחד, ועולה בכל על שותפו לנישואין – הן בהיבטים הטכניים שלו והן בהיבטים הרוחניים שלו, זולתו חש שלא בנח, כיון שאינו יכול להתמודד עם התחושה שאין לו ערך מיוחד במסגרת המשפחה.

קנאת סופרים תרבה חכמה

חז"ל מבדלים בין קנאה תחרותית שביסודה מצוי הרצון 'שיהיה רק לי ולא לאחר – קנאה שהיא פעמים רבות מקבעת את המקנה במקומו יחד עם הצער שאין לו, לבין 'קנאת סופרים תרבה חכמה' (בבא בתרא כ"א ע"א) האומרת 'שיהיה לך אבל שיהיה גם לי'. כלומר, שה'יש' של השני גורם לאדם להבין שיש מצב טוב מהמצב שבו הוא נמצא, ובידו לאחר מאמץ להפיק מעצמו ומכוחותיו את אותו השג שהגיע אליו זולתו. דבר זה אנו מגלים אצל רחל אמנו, התורה כותבת (בראשית ל' א'): "ותקנא רחל באחותה" כותב רש"י: "קנאה במעשיה הטובים – אמרה אלולי שצדקה ממני לא זכתה לבנים".

על דבר דומה כותבת הגמרא (בב"ב ע"ה ע"א): "אמר רבי חנינא מלמד שכל אחד ואחד (מתלמידי החכמים) נכווה מחופתו של חברו". כותב ספר 'מסילת ישרים' (פ"ד): "אין זה מטעם הקנאה, אשר תיפול רק בחסרי הדעת, אלא מפני ראותו עצמו חסר מן השלמות – מדרגה שהיה יכול להשיגה כמו שהשיגה חברו".

קנאת סופרים זו לא רק שהיא מותרת אלא חייבים להשתמש בה ולנצל את כוחה כדי להתקדם ולהתעלות. שלמה המלך אומר בספר משלי (פרק כ"ג פסוק י"ז): "אל יקנא לבך בחטאים, כי אם ביראת ה' כל היום".

כותב רבנו יונה: "אל יקנא לבך בחטאים – אל תקנא בשלוות הרשעים ובעשרם וגדולתם. כי אם ביראת השם תקנא ואליה תכסוף ותתאווה כל היום. וזאת מחובת הצדיק שלא תיפרד ולא תסור מלבבו מחשבת יראת השם והקנאה והחשק להגיע לשלמות הכל ולא ירפה החשק והתאוה הזאת מן בוקר ועד ערב".

 

אבקש לחזור לשאלה הראשונה,
לעתים חלק מהבעיה עשויה להיות בכך שאת לא מוקירה מספיק את עצמך, ולכן את חוששת שמא כאשר אנשים משבחים את בעלך, הם גם חושבים על אי ההתאמה בין הבעל החשוב לאשה הפשוטה, ולכן את חשה את הרגשת התחרות רק כאשר משבחים אותו. מחקרים מלמדים שרוב בני-אדם בלבם פנימה אינם מרוצים מעצמם, ובעקבות זאת עוברת המחשבה בלבם אם אני לא אוחז מעצמי כנראה שגם אחרים אינם אוחזים ממני. אולם הנחת-המוצא שגם אחרים אינם אוחזים ממני הינה מוטעית והאחרים כלל לא עולה בדעתם לחשוב כך. יסוד הטעות נובע מכך כי אדם מכיר את עצמו, את הליכי הנפש וההתנהגות שלו, כמו כן אדם לגבי עצמו הינו בעל ביקורת חיובית ומגלה באישיותו תכונות והתנהגויות שהוא רוצה לתקנם ואף מנסה לשפרם, אך אינו מצליח, ניסיון זה חוזר על עצמו פעמים רבות ועמו גם הכישלון. המחשבה הבאה שעוברת במחשבתו היא, אם אני לא אוחז מעצמי כנראה שגם אחרים אינם אוחזים ממני. מסקנה זו אינה נכונה. משום שהאחרים מכירים את חיצוניותו של הזולת אך אינם מכירים כלל את פנימיותו ולכן הם אינם מודעים למסכת ההתלבטויות הפנימיות שלו שאתן הוא מתמודד בתוך אישיותך ועם עצמו.

כיוון שהמצוקה נובעת מתוך מחשבותייך שלך עם עצמך, הפתרון מונח במחשבה חיובית מתקנת. זאת אפשר לעשות על ידי מספר פעולות מחשבתיות.

א. להפנים את המחשבה שאם הקדוש ברוך הוא השיא אתכם זה לזה ועשה אתכם אדם אחד המפוצל לשניים, שבחו של הבעל הוא גם שבחך שלך.

ב. היה נכון שתשבחי  את עצמך מספר פעמים ביום, על הדברים המוצלחים שיש בך, לא פחות מאשר את מגנה את עצמך. על ידי זה תבני את הדימוי העצמי החיובי שלך. אין שום סיבה שלא נשתמש באמצעי שמשפיע עלינו – כאשר אנשים אחרים משבחים אותנו אנו מתחזקים בביטחון העצמי שלנו  אם נעזר בתהליך הזה על ידי שנשבח את עצמנו. הביטחון העצמי שלנו ישתפר. בעקבות זאת  השבחים שמשבחים בהם את בעלך פחות יפריעו לך ואף תיהני מהם. כיון שפחות תחושי שגדולתו היא על חשבונך כביכול.

נכון הוא, שתנועות החסידות והמוסר ממריצות את האדם להתמקד בחסרונותיו, אך הדרך הזו נועדה רק כאמצעי להביא לשיפורו של האדם. אבל אם ההתמקדות  בחסרונות גורמת לייאוש הרי אין בזה כל תועלת ויש להתרחק ממחשבות מייאשות ולהתמקד בבניית הדימוי העצמי הבריא, שאז מחשבות כמו אלה שמציקות לך, לבטח ייעלמו. רבי צדוק הכהן בספרו צדקת הצדיק (סימן קנד) כותב: "כשם שצריך אדם להאמין בהשם יתברך, כך צריך אחר כך להאמין בעצמו. רצה לומר, שיש להשם יתברך עסק עמו ושאיננו פועל בטל … צריך להאמין כי נפשו ממקור החיים יתברך שמו והשם יתברך מתענג ומשתעשע בה כשעושה רצונו".

ג. ה'חזון איש' מציע להתפלל על הצלחתו של הזולת. ולכן לכשתתפללי על הצלחת בעלך, הישגי בעלך תהיה גם בזכות תפילותיך ותחושי קשר ושייכות להצלחתו.

יש כאן גם גורם נוסף הדורש מאמר ארוך. במערכת קשר זוגי יש רצון לבעלות – שבעלי יהיה רק שלי ובמידה מסוימת אם מישהו "מעז להעריץ" את בעלי באופן קבוע, משמע שהוא לא רק שלי מבחינה רגשית וגם זה מהווה גורם שפעמים רבות מפריע לאשה.  אגב, תהליך חשיבתי זה הוא אחד ההבדלים בין קשר של חברים לקשר זוגי, שהרי אם לאדם יש חבר הוא לא חש קושי עם זה שאנשים נוספים מעריצים את אותו חבר.

ד. אחד הדברים שאת יכולה להיות מרוצה מעצמך הוא שהבחנת שאת חשה תחרות עם בעלך לעומת רוב האנשים שאינם מודעים להרגשה זו המצויה בקרבם. עתה כשגילת זאת את יכולה לעזור לעצמך בהתנהגותך עמו ולבחון את עצמך בפעולות שאינך מסכימה עמו האם הן באמת מסיבות אובייקטיביות או בהשפעת גורם התחרות. התורה מספרת על מלחמתו של קרח נגד משה כאשר הוא טען שמשה ח"ו מתנשא על כלל ישראל בעוד שעם ישראל כל כך חשוב וקדוש שאין צורך שיהיה לו מנהיג או אדם שיפקח על העם. חז"ל ברוח קודשם לימדו אותנו שטענותיו של קרח נבעו מקנאתו על שמשה עבד ה' מינה את יונתן בן עוזיאל לנשיא. אך קרח עצמו לא חש שזו הסיבה האמתית שהביאה אותו להתנגד למשה. ברור הוא שאם קרח היה מודע לסיבה האמתית שגרמה לו להתלונן נגד משה, הוא כלל לא היה נלחם במשה רבינו.

ה. אחד הדברים המשפרים את הרגשתו הכללית של האדם הוא הכרת עצמו ולכן עצם זה שהבחנת שאת חשה תחושת תחרות עם בעלך מלמדת שאת נמצאת בדרך הטובה. שהרי נראה ממכתבך שאת מצטערת על הרגשה זו, ואחד התפקידים של הצער ובדומה לו ייסורים שאדם חש, שהם נועדו להרחיק את האדם ממה שגורם לו את הצער והסבל. וכיון שאינך רוצה לסבול יקל עליך להתרחק מתחושה זו.

לסיום, בתשובתנו ציינו שהרגשת התחרות בין בני אדם היא תהליך מאוד מצוי בחברה האנושית. אך ברור שאדם צריך לשפר את מידותיו כלפי החברה בכלל וכלפי בן-הזוג בפרט, ולהפחית יותר ויותר את תחושת התחרות שבקרבו. לראות בזולת בן של בורא עולם המצפה מאתנו שנאהב אותו; וככל שאדם מתעלה ברוחניותו, גשמיותו פחות משפיע עליו והמחיצות הגשמיות בין בני אדם שהן אלה שרואות בזולת מתחרה פחות משפיעות על האדם וכך נרגיש שכולנו מאוחדים ושמחים לעשות את רצון אבינו שבשמים.

הצעד הראשון לכך הוא הבעה של שמחה כאשר בן-הזוג הצליח בדבר מה שרצה להשיג בו הישגים – הצלחה במבחן, בעסקים, בקניית מוצר, בהכנת תבשיל או מאפה. יש בכך שידור לזולת הצלחתך היא גם הצלחתי אנו רואים דברים בצורה דומה.

הצעד השני הוא להתמיד באמירת ברכות הצלחה לבן-הזוג בלכתו לעסקיו או ללימודיו, וכן לבריאות גופו וכל מעשיו. כך נאמר בספר

משלי (פרק יא פסוק כה): "נפש ברכה תדשן ומרווה גם הוא יורא".

פירש הגאון מוילנא: "נפש ברכה תדושן. כי 'תדושן' הוא משמועה טובה, ומחמת זה שמח לבו וידושן עצמותיו, כמו שכתוב (להלן ט"ו ל) שמועה טובה, תדשן עצם.

וזהו: 'נפש ברכה', כלומר: מי שמברך לכל אדם וחפץ בטובתם, ואינו מקנא בהם, ומחמת זה ישמח לב של בני אדם וידשן עצמי שומעיו המתברכין, לכן גם הוא ידושן. היפוך המקנא – ורקב עצמות קנאה (יד ל)".