מעשה נורא מהחפץ חיים – בזכות שמירת השבת
ספר הגאון ר’ שמחה קפלן זצ”ל, רבה של צפת:
את הסיפור שמעתי בימי בחרותי בהיותי בחור בישיבת מיר בחו”ל. התאכסנתי אצל משפחה בעיירה שם, ולמשפחה זו היה בן יחיד בשם בער’לה.
באחד מימי השישי כאשר קמתי ממיטתי לילך לישיבה, ראיתי את בעל הבית מתכונן לצאת לשוק העיירה למסחר. שוק העיירה היה יריד מרכזי לכל העיירות מסביב. בדרכו לצאת, שומע אני איך בעלת הבית אומרת לבעלה פעם ופעמיים “היום ערב שבת ותחזור מוקדם”. אימרה זו היתה די מובנת לי.
הלכתי לישיבה ללמוד וחזרתי לאכסניה בצהרים אחר תפילת המנחה. והנה מוצא אני את בעלת הבית עומדת בעד החלון ומשקיפה בצורה דאגנית ועצבנית. פחדתי אני לנפשי, מי יודע מה קרה, והנני שומע איך שפולטת: עוד מעט שבת – עוד מעט שבת. נדהמתי ותמהתי אמרתי לה: “הרי עוד היום גדול, וכמה שעות שלימות עד כניסת השבת”.
הושיבה אותי בעלת הבית ליד השולחן, ואמרה לי: בוא ואספר לך מתולדות חיינו ותבין פשר הדבר.
שנים רבות היינו נשואים אני ובעלי, ולא זכינו להפקד בבנים, ובעזרת השי”ת לאחר שנות סבל ועגמת נפש זכינו לבן זכר, אך לדאבוננו לא התפתח כראוי רח”ל, ורבות סבלנו בגידולו. ביקרנו עמו אצל רופא העיירה, ואבחנתו הדאיגה אותנו באומרו שכנראה זו בעיית מום בלב, ולו אין אפשרות להועיל כלום. “בוילנא יש רופא גדול. פנו אליו, אולי יעזור לכם”.
נסענו אליו בפעם הראשונה, ולא קיבלנו ממנו עדיין מידע ברור אודות מצב בננו. אך בפעם השניה שבאנו אליו אמר לנו בצורה פסקנית וחד משמעית: “לילד הזה אין סיכוי לחיות יותר מכמה שנים. חבל לכם להשליך ממון לחינם. חיזרו לביתכם, והשלימו עם המציאות”.
שבורים ורצוצים יצאנו מבית הרופא. לא ידענו לאן פנינו מועדות לאחר משמע דברי יאוש הללו. בקושי הגענו לאכסניה שבוילנא, ושם פרצתי אני האמא בבכי תמרורים, ומאנתי הנחם. שובתי האכסניה כששמעו על צרתנו אמרו לנו: “הנה אתם נוסעים חזרה למיר. בדרך כדאי לכם להכנס לראדין שם מתגורר הצדיק החפץ חיים. פנו אליו ובודאי תוושעו”.
זיק של תקוה נופח באפינו. מיד נסענו לראדין, ואיתרנו בזריזות את ביתו של החפץ חיים. אך מה דוה לבנו בשומענו שאין מכניסים לביתו אנשים, כי מצבו חלוש ביותר, ואין באפשרותו לקבל אנשים. נשארנו קפואים במקומנו. ועכשיו מה עושים?!
בעוד אנו עומדים תוהים, והנה סיעתא דשמיא!! רואים אנו את בעל נכדתו של החפץ חיים, אברך צעיר שזה לא מכבר למד בישיבת מיר והיה מתגורר בביתנו. והנה שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו… מיד הכניס אותנו לחדר סבו. הגאון הצדיק החפץ חיים ישב אז על כסאו, ונביא עזרא בידו.
ישבנו וסיפרנו לו את כל השתלשלות חיינו, וצרת בננו העומדת כעת על הפרק. אומר לנו הח”ח: “מה ביכולתי לעזור, כסף אין לי, ומה עוד אוכל לעזור לכם”. פרצתי אני האמא בבכי תמרורים, ודמעות שליש זלגו מעיני. נכדו הנ”ל שהכניס אותנו אליו הוסיף לומר לסבו: “והרי זה בן יחיד!!!”
קרא לי החפץ חיים זצוק”ל בלשון חיבה (טאכטער’ל): “בתי, קבלי עליך שתקדימי לקבל את שבת מלכתא”. שאלתי אותו מה היא ההגדרה להקדים לקבל את השבת. ענה לי הח”ח: “ביום שישי בחצות תהיה כבר מפת שולחן של שבת פרוסה, ופמוטי הנרות סדורים על השולחן, ומזמן הדלקת הנרות לא לעשות שום מלאכה, ויהי מה!”
הדברים יצאו מפי הצדיק הקדוש, וקבלה נחושה בלבי בתוך כדי דיבור לא לשנות כלום מדבריו. אמרתי בלבי שאם היה גוזר עלי הצדיק לצום שנתיים ללא הרף גם זאת הייתי מקבלת על עצמי ומבצעת.
מיד בהגיענו לביתנו שבמיר כבר חל שיפור ניכר בילדנו, וקימעא קימעא החל לאכול יותר ויותר ולהתפתח בצורה רגילה כשאר ילדי גילו ללא שום הבדל. כמובן שביקרנו אצל רופא העיירה שלנו ששלח אותנו בשעתו לוילנא, והוא השתומם למראה עיניו. לא יכול היה להבליג על תמהונו, והוציא מכיסו סכום כסף נכבד שניסע לוילנא לרופא הגדול, ויאמר מה מצבו של הילד אם לא טעות כוזבת קורה כאן.
כשהגענו לוילנא לרופא הגדול, אמר לנו הרופא: “הלצון אתם חומדים לי, זה ילד אחר, ולא אותו ילד שבדקתי לפני תקופה קצרה”. אמרנו לו: “בן יחיד הוא לנו, ולואי שזכינו לעוד בנים”… אמר לנו הרופא: “האם הייתם בווינא?” (ששם היה אז מרכז רפואי עולמי). אמרנו לו: “גם לא שם”. “ואלא איפה?!”, שאל.
“הלכנו להחפץ חיים, והוא יעץ לנו את עצתו…”
אמר לנו הרופא: “אנחנו הרופאים יש בידינו לתקן את הקיים, לב פגום מנסים אנו לתקנו. החפץ חיים יכול לברוא ‘יש מאין’. עכשיו יכול אני לספר לכם – הלב של בנכם היה אכול לגמרי במצב של ‘אין’…”
נו… אומרת בעלת הבית, עכשיו הנך מבין מדוע כה עצבנית אנכי שבעלי עדיין לא הגיע…